למה רמה 4 מיוחדת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתבו אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב על סימן כ״ט — אין מברכין בחליצת התפילין. הסימן קצר — סעיף אחד — אבל אדמו״ר הזקן פורש בו בקפידה את הטעם: מדוע אין ברכה על החליצה, מדוע חולצן בבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת של כניסת השבת, והקל וחומר (וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר) של חליצה בחול סמוך לשְׁקִיעָה.
שולחן ערוך הרב — סימן כ״ט — שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שולחן ערוך הרב, סימן כ״ט — שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין — וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.29), ולאחריו ביאור קצר. הסימן כולל סעיף אחד.
סעיף א אֵין לְבָרֵךְ שׁוּם בְּרָכָה כְּשֶׁחוֹלֵץ תְּפִלִּין, אֲפִלּוּ חוֹלְצָן עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — שֶׁבַּחֲלִיצָה מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה.
אֵין לְבָרֵךְ שׁוּם בְּרָכָה כְּשֶׁחוֹלֵץ תְּפִלִּין, אֲפִלּוּ חוֹלְצָן עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁאָז חַיָּב הוּא לְחָלְצָן, שֶׁשַּׁבָּת וְיוֹם־טוֹב לָאו זְמַן תְּפִלִּין הוּא, וּכְשֶׁמְּנִיחָן עָלָיו לְשֵׁם מִצְוָה עוֹבֵר עַל « בַּל תּוֹסִיף » — מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאִם מְנִיחָן עָלָיו בְּלֹא כַּוָּנָה לְשֵׁם מִצְוָה אֵין בָּזֶה אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לא, לְפִיכָךְ לֹא שַׁיָּךְ בְּרָכָה עַל זֶה, כֵּיוָן שֶׁבַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה, וְאֵין חוֹלְצָן אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּשֶׁחוֹלְצָן בְּחֹל סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁאֵין לוֹ לְבָרֵךְ עַל זֶה, שֶׁהֲרֵי לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא, וְאֵין צָרִיךְ לְחָלְצָן, אֶלָּא שֶׁאֵין מוֹרִים כֵּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ל:
אין ברכה בחליצת התפילין. אֵין לְבָרֵךְ שׁוּם בְּרָכָה כְּשֶׁחוֹלֵץ תְּפִלִּין, אֲפִלּוּ חוֹלְצָן עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — שֶׁאָז חַיָּב הוּא לְחָלְצָן, ששַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב לָאו זְמַן תְּפִלִּין הוּא, וּמְנִיחָן לְשֵׁם מִצְוָה עוֹבֵר עַל « בַּל תּוֹסִיף ». מִכָּל מָקוֹם: כֵּיוָן שֶׁהַנָּחָה בְּלֹא כַּוָּנָה לְשֵׁם מִצְוָה אֵין בָּהּ אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים (כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לא) — לֹא שַׁיָּךְ בְּרָכָה עַל זֶה, כֵּיוָן שֶׁבַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה וְאֵין חוֹלְצָן אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּשֶׁחוֹלְצָן בְּחֹל סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁאֵין לְבָרֵךְ — שֶׁהֲרֵי לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא וְאֵין צָרִיךְ לְחָלְצָן, אֶלָּא שֶׁאֵין מוֹרִים כֵּן (כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ל).
מקור: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim כ״ט (מהדורת קה״ת, סעיף אחד). ביאור: DAAT. אין מובא כאן שום קטע מחוץ לטקסט הניתן לאימות.
היסוד — אין ברכה על החליצה, בין השמשות של ערב שבת, וחול סמוך לשקיעה
היסוד: אין ברכה על החליצה, בין השמשות של שבת, והקל וחומר של החול
קריאת אדמו״ר הזקן בסעיף היחיד הזה בשלושה מהלכים. תחילה היסוד: החֲלִיצָה מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה — ולכן לֹא שַׁיָּךְ בְּרָכָה (בשונה מן ההנחה, שמברכין עָלֶיהָ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן). אחר כך המקרה של בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת של כניסת השבת: חייב לחלצן שֶׁשַּׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִלִּין, אך יסוד החליצה אינו אלא גְּזֵרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (סי׳ לא) — לא ענין תורה. ולבסוף הקל וחומר (וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר) של החול סמוך לשְׁקִיעָה, שאין צריך אפילו לחלצן — אֶלָּא שֶׁאֵין מוֹרִים כֵּן (סי׳ ל).
אין ברכה על החליצה — אין בה מצוה
אין ברכה על החליצה — אין בה מצוה
היסוד. הרב מעמיד את הכלל: לֹא שַׁיָּךְ בְּרָכָה עַל זֶה — אין ברכה על החליצה, כֵּיוָן שֶׁבַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה: אין בחליצת התפילין מעשה מצוה כשלעצמו.
התוצאה. במקום שההנחה מבורכת (מברכין עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, על מעשה מצוה), החליצה אינה מבורכת — אין מצוה בסילוק. חולצן פשוט, בשתיקה.
בין השמשות של ערב שבת
בין השמשות של כניסת השבת
המקרה. אף כשחַיָּב לְחָלְצָן בכניסת השבת — ששַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב לָאו זְמַן תְּפִלִּין הוּא, וּמְנִיחָן בְּכַוָּנָה לְשֵׁם מִצְוָה הָיָה « בַּל תּוֹסִיף » — עדיין אין מברכין שום ברכה.
דיוק הרב. מִכָּל מָקוֹם: מְנִיחָן בְּלֹא כַּוָּנָה לְשֵׁם מִצְוָה אין בו אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה, אלא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים (סי׳ לא). נמצא שהחליצה אינה מצוה אלא מְנִיעָה מִשּׁוּם גְּזֵרָה — ומכאן שאין ברכה.
בחול סמוך לשקיעה — קל וחומר
בחול סמוך לשקיעה — הקל וחומר
הקל וחומר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר: בחול, כשחוֹלְצָן סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, קל וחומר שאין ברכה — שֶׁהֲרֵי לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא, ואין אפילו חובה לחלצן.
דיוק הפסק. אֶלָּא שֶׁאֵין מוֹרִים כֵּן — אין מורים כן בפרהסיה (עיין סי׳ ל). אך יסוד היעדר הברכה עומד בכל האופנים: אין חליצה מבורכת.
הפניה ללימוד. משמעות היסוד המונח כאן — שֶׁבַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה: החליצה אינה מעשה עבודה שמברכין עליו אלא סילוק בלבד, ואילו כל הערך בהנחה ובלבישה — נוגעת ברגישות חב״ד בדְּבֵקוּת הבאה לידי ביטוי בלבישת התפילין (ראה מנהג ההיזהרות והכבוד בחליצה, סי׳ כח). דף זה מציג זאת ברמת היסוד המובא בטקסט הרב, בלי לצטט פרק או ניסוח מדויק, ובלי להוסיף דבר בדוי למשמעות הפנימית. ללימוד מעמיק של ממד זה — ללמוד עם רב חב״ד ובטקסטים עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוח פסקו של אדמו״ר הזקן
השוואת דרכו של אדמו״ר הזקן עם דרכי המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן כ״ט. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא מבטאת את רגישותו של הרב כפי שהיא עולה מטקסטו (§1, סעיף אחד). הרב מפרש את הטעם במקום שהמחבר מסתפק בהצהרה.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | דרך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| אין ברכה על חליצת תפילין (הדין) | או״ח כט:א — אין לברך על חליצת תפילין, ואפילו חולצן בין השמשות של ערב שבת שאז חייב לחלצן. | — | מ״ב כט — אין ברכה: אין מצוה בחליצה עצמה (סילוק), ואין מברכין אלא על מעשה מצוה. | דרך אדמו״ר הזקן — מייסד את הדין: לֹא שַׁיָּךְ בְּרָכָה עַל זֶה, כֵּיוָן שֶׁבַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה, וְאֵין חוֹלְצָן אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה. |
| בין השמשות של ערב שבת — חייב לחלצן | או״ח כט:א — אפילו חולצן בין השמשות של ערב שבת שאז חייב לחלצן — אין לברך. | — | מ״ב כט — שבת ויום־טוב לאו זמן תפילין ; חייב לחלצן בכניסת השבת, בלא ברכה. | דרך אדמו״ר הזקן — טעם: שַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב לָאו זְמַן תְּפִלִּין ; מְנִיחָן לְשֵׁם מִצְוָה → « בַּל תּוֹסִיף » ; אך אין החליצה אלא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים (סי׳ לא). |
| בחול סמוך לשקיעה — קל וחומר | או״ח כט — לא נתפרש כאן (דין חול סמוך לשקיעה בסי׳ ל). | — | מ״ב כט / סי׳ ל — לילה עדיין זמן תפילין ; אין מורים לחלוץ סמוך לשקיעה. | דרך אדמו״ר הזקן — חידוש: וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר... בְּחֹל סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, שֶׁהֲרֵי לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין, אֶלָּא שֶׁאֵין מוֹרִים כֵּן (סי׳ ל) — קל וחומר שאין ברכה. |
הטבלה נערכה מטקסט המחבר (אורח חיים כ״ט, סעיף אחד, מקור ספריא) והנושאי כלים הניתנים לאימות (בית יוסף, טור, רמב״ם הלכות תפילין ד, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השולחן, כף החיים ; תלמוד מנחות לו ע״ב). טור אדמו״ר הזקן נשען על הטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב המובא ב־§1. ייחוסי סעיף קטן שאינם ודאיים הושארו « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של דרך הרב בסימן זה
שלושה קווים המאפיינים את רגישותו של אדמו״ר הזקן בסימן זה — מעבר ליישום הפשוט של הכלל. כל קו בנוי במבנה: יסוד הסימן ← קריאת הרב ← מסקנה למעשה. כל קו נשען על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — אין ברכה על סילוק מצוה
אין ברכה על סילוק — רק ההנחה מבורכת
יסוד הסימן: אין מברכין שום ברכה בחליצת התפילין (סעיף המחבר).
קריאת הרב: נותן את הטעם — בַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה ; אין החליצה מעשה מצוה, ולכן לֹא שַׁיָּךְ בְּרָכָה.
מסקנה למעשה: חולצן בשתיקה ; הברכה שייכת להנחה (עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן), לא לחליצה.
קו ב — בין השמשות והגזרה
בין השמשות וטעם הגזרה
יסוד הסימן: אף כשחייב לחלצן בכניסת השבת — אין ברכה.
קריאת הרב: שַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב לָאו זְמַן תְּפִלִּין ; אך אין החליצה אלא גְּזֵרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (שֶׁמָּא יֵצֵא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, סי׳ לא), לא ענין תורה — ומכאן שאין ברכה.
מסקנה למעשה: בערב שבת חולצן בלא ברכה ; לפרטי הזמנים → לשאול רב.
קו ג — קל וחומר בחול
הקל וחומר של החול
יסוד הסימן: מה דין החליצה בחול, סמוך לשְׁקִיעָה.
קריאת הרב: וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר — קל וחומר שאין ברכה, שֶׁהֲרֵי לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין ואין אפילו חובה לחלצן ; אֶלָּא שֶׁאֵין מוֹרִים כֵּן (סי׳ ל).
מסקנה למעשה: לעולם אין ברכה בחליצה, בחול כבערב שבת ; להנהגה סמוך לשְׁקִיעָה → רב (סי׳ ל).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה החב״דית למעשה
ארבע נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן כ״ט ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מוצגות ברמת היסוד, תוך הפניה לרב לפרטי המקרים והזמנים (בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שְׁקִיעָה).
לחסיד חב״ד — סימן כ״ט (אין מברכין בחליצת התפילין)
- ① אין ברכה בחליצת התפילין. חולצן בשתיקה — שֶׁבַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה ; הברכה שייכת להנחה. מקור: שו״ע הרב סעיף אחד.
- ② בערב שבת — בבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אף כשחַיָּב לְחָלְצָן (שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִלִּין), חולצן בלא ברכה. מקור: שו״ע הרב סעיף אחד.
- ③ הטעם — גְּזֵרָה, לא מצוה. כשחייב לחלצן, אין זה אלא מגְּזֵרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (שֶׁמָּא יֵצֵא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עיין סי׳ לא) — לא ענין תורה — ומכאן היעדר הברכה. מקור: שו״ע הרב סעיף אחד.
- ④ בחול, סמוך לשקיעה — קל וחומר. כשחולצן סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, קל וחומר שאין ברכה (לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין) ; אֶלָּא שֶׁאֵין מוֹרִים כֵּן (עיין סי׳ ל). מקור: שו״ע הרב סעיף אחד.
⚠ חלק זה מציג את ההנהגה החב״דית המבוססת על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן, סימן כ״ט (טקסט אמיתי המובא ב־§1). אין הוא מחליף הכרעה רבנית למקרה פרטי. לכל שאלה מעשית — ובפרט ההנהגה בבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת של כניסת השבת והחליצה סמוך לשְׁקִיעָה בחול: לשאול את רבך, ולחב״ד — רב חב״ד.