Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman מ״ו · הִלְכוֹת בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר וּשְׁאָר בְּרָכוֹת

הִלְכוֹת בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר וּשְׁאָר בְּרָכוֹת וּבוֹ י״א סְעִיפִים:בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר תִּקְּנוּם חֲכָמִים עַל סֵדֶר הָעוֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ מַה שֶּׁהַבְּרִיּוֹת נֶהֱנִין בְּכָל יוֹם, שֶׁיְּבָרְכוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל זֶה בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּהֱנִין הֲנָאָה זוֹ, בְּכָל יוֹם וָיוֹם, לְהַשְׁלִים מִנְיַן הַמֵּאָה בְּרָכוֹת שֶׁחַיָּב כָּל אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, כְּמוֹ שֶׁתִּקֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ מֵתִים בְּכָל יוֹם מֵאָה נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מָה הָיוּ מֵתִים, עַד שֶׁחָקַר וְהֵבִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְתִקֵּן מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם. וְרֶמֶז לַדָּבָר ״נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל״, ״עָל״ בְּגִימַטְרִיָּא ק׳. וְסֶמֶךְ לַדָּבָר מִן הַתּוֹרָה ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה׳״, אַל תִּקְרֵי ״מָה״ אֶלָּא ״מֵאָה״. וְהֵן מֵאָה בְּרָכוֹת, שֶׁהֵן לְיִרְאָה אֶת ה׳ וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ וּלְזָכְרוֹ תָּמִיד, עַל יְדֵי הַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ תָּמִיד עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם בְּג׳ תְּפִלּוֹת וּבִרְכוֹת הַשַּׁחַר וּשְׁאָר בְּרָכוֹת הַקְּבוּעוֹת בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת. וְהֵן ק׳ בְּרָכוֹת אַף בְּיוֹם הַתַּעֲנִית: נ״ז בְּג׳ תְּפִלּוֹת, וּב׳ לִפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְג׳ לְאַחֲרֶיהָ עִם ״יִרְאוּ עֵינֵינוּ״ — הֲרֵי ס״ב. וּבִסְעוּדַת הַלַּיְלָה מְבָרֵךְ ח׳ בְּרָכוֹת: ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ וְ״הַמּוֹצִיא״ וְד׳ שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְעַל כּוֹס שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו — הֲרֵי ע׳. וְאַחַר כָּךְ ״בִּרְכַּת הַמַּפִּיל״ כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִישֹׁן, וְ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ בַּשַּׁחַר, וַ״אֲשֶׁר יָצַר״ וֶ״אֱלֹהַי נְשָׁמָה״ — הֲרֵי ע״ד. וְט״ו בְּרָכוֹת מֵ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי״ עַד ״הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״ — הֲרֵי פ״ט. וְג׳ בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, וּב׳ שֶׁל תְּפִלִּין, וְאַחַת שֶׁל צִיצִית, וּ״בָרוּךְ שֶׁאָמַר״, וְ״יִשְׁתַּבַּח״, וּשְׁתַּיִם לִפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ — הֲרֵי ק׳. וּבְשַׁבָּת חָסְרוּ מִג׳ תְּפִלּוֹת — ל״ו בְּרָכוֹת, וּב׳ בְּרָכוֹת שֶׁל תְּפִלִּין, וּבִרְכַּת ״יִרְאוּ עֵינֵינוּ״. וְנִתּוֹסְפוּ ז׳ שֶׁל מוּסָף, וְט״ז שֶׁל ב׳ סְעוּדוֹת, וּב׳ שֶׁל קִדּוּשׁ הַלַּיְלָה כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס, וְאַחַת שֶׁל קִדּוּשׁ הַיּוֹם — הֲרֵי כ״ו. חָסְרוּ י״ג — צָרִיךְ לְמַלֹּאתָן בְּפֵרוֹת וּמִינֵי בְּשָׂמִים. וְאִם אֵין לוֹ — יְכַוֵּן וְיִשְׁמַע בִּרְכוֹת הַקּוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וְהַמַּפְטִיר וְיַעֲנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רפ״ד. אֲבָל אִם לֹא יִשְׁמַע הַבְּרָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזֶה בְּרָכָה מְבָרֵךְ וְעוֹנֶה אַחֲרֶיהָ אָמֵן — אֵינָהּ עוֹלָה לוֹ לְמִנְיַן ק׳ בְּרָכוֹת. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּרוֹת — אֵינוֹ יוֹצֵא בִּשְׁמִיעַת הַבְּרָכוֹת. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים יָכוֹל לְהָרִיחַ וּלְמַלֹּאות מִנְיַן ק׳ בְּרָכוֹת, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ עַל כָּל פַּעַם אִם לֹא בְּהֶסַּח הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״ז, וְהַשְּׁאָר יְכַוֵּן בִּשְׁמִיעַת הַבְּרָכוֹת בַּחֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְכֵן יַעֲשֶׂה מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁחָסְרוּ לוֹ ח׳ שֶׁל סְעוּדַת הַלַּיְלָה:

Les cent bénédictions par jour. Les בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר furent instituées par les Sages selon l’ordre du monde et sa conduite — sur ce dont les créatures jouissent chaque jour — pour bénir le Saint béni soit-Il dès la première jouissance, et pour compléter le compte des cent bénédictions (מֵאָה בְּרָכוֹת) que tout homme doit dire chaque jour, du soir au matin, comme l’institua le roi David (quand cent âmes d’Israël mouraient chaque jour ; רֶמֶז : « עָל » en guématria = ק׳ ; אַל תִּקְרֵי « מָה » אֶלָּא « מֵאָה »). Le Rav détaille le décompte : נ״ז dans les trois prières, les berakhot du שְׁמַע du soir avec יִרְאוּ עֵינֵינוּ, celles du repas et de la בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, les ט״ו berakhot de הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי jusqu’à הַגּוֹמֵל חֲסָדִים, la Torah, les tefilin, le tsitsit — jusqu’à ק׳. À Shabbat il manque des trois prières mais s’ajoutent Moussaf, les deux repas et les kiddoushim ; s’il manque encore י״ג, on complète par des fruits et parfums, ou en répondant אָמֵן aux berakhot du lecteur (voir sim. רפ״ד) ; de même le jour de jeûne et à Yom Kippour (en humant, voir sim. רי״ז).

בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר נִתְקְנוּ לְבָרֵךְ כָּל אַחַת בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהּ. דְּהַיְנוּ, כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ — יֹאמַר ״אֱלֹהַי נְשָׁמָה״. וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַתַּרְנְגוֹל — יְבָרֵךְ ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״. וּכְשֶׁלּוֹבֵשׁ חֲלוּקוֹ וְהוּא מֻשְׁכָּב — יְבָרֵךְ ״מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים״. וּכְשֶׁיַּנִּיחַ יָדוֹ עַל עֵינָיו דֶּרֶךְ חָלוּק (אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֶחָלוּק אָסוּר לְהוֹשִׁיט יָד לָעַיִן קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ד׳) — יְבָרֵךְ ״פּוֹקֵחַ עִוְרִים״. וּכְשֶׁיּוֹשֵׁב — יְבָרֵךְ ״מַתִּיר אֲסוּרִים״, מִפְּנֵי שֶׁמֵּנִיעַ עַצְמוֹתָיו שֶׁהָיוּ כָּל הַלַּיְלָה כְּמוֹ כְּפוּתִים, וּכְשֶׁזּוֹקֵף — יְבָרֵךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים, שֶׁהָיְתָה קוֹמָתוֹ כְּפוּפָה כָּל הַלַּיְלָה וְעַכְשָׁו עָמְדָה עַל מַעֲמָדָהּ. וּכְשֶׁיַּנִּיחַ רַגְלָיו בָּאָרֶץ — יְבָרֵךְ ״רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. וּכְשֶׁנּוֹעֵל מִנְעָלָיו — יְבָרֵךְ ״שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי״. וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַנֻּסָּח וְלוֹמַר ״צְרָכָי״ — הַכָּ״ף בְּקָמַץ, שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים, מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַל נְעִילַת מִנְעָלִים שֶׁהוּא צֹרֶךְ הָאָדָם (וְעַל שְׁאָר צְרָכָיו — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּשֶׁנֶּהֱנָה מֵהֶם). וּכְשֶׁהוֹלֵךְ — יְבָרֵךְ ״הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר ״אֲשֶׁר הֵכִין״. וּכְשֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ אוֹ לוֹבֵשׁ הָאַבְנֵט הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לָעֶרְוָה — יְבָרֵךְ ״אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״. וּכְשֶׁמֵּשִׂים כּוֹבַע אוֹ מִצְנֶפֶת בְּרֹאשׁוֹ — יְבָרֵךְ ״עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה״. וְלָמָּה הֻזְכְּרוּ שֵׁם יִשְׂרָאֵל בְּב׳ בְּרָכוֹת אֵלּוּ וְלֹא בָּאֲחֵרוֹת? לְפִי שֶׁהַחֲגוֹרָה וְהַכּוֹבַע בְּיִשְׂרָאֵל אֵינָם כְּמוֹ בָּאֻמּוֹת, שֶׁבָּאֻמּוֹת אֵינָן אֶלָּא לַהֲנָאַת הַגּוּף בִּלְבַד, אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל הֵם גַּם כֵּן מִשּׁוּם צְנִיעוּת וּקְדֻשָּׁה, הַחֲגוֹרָה — לְהַפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה, וְהַכּוֹבַע — שֶׁלֹּא יְהֵא בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ, וְאַף שֶׁאֵין אִסּוּר בָּזֶה מִן הַדִּין, מִכָּל מָקוֹם מִדַּת צְנִיעוּת וּקְדֻשָּׁה הוּא, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ מַמְשִׁיךְ מוֹרָא שָׁמַיִם עַל רֹאשׁוֹ.וּכְשֶׁנּוֹטֵל יָדָיו — יְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״. וּכְשֶׁנּוֹטֵל פָּנָיו — יְבָרֵךְ ״הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינָי וְכו׳ וִיהִי רָצוֹן כו׳ עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״. וְאֵין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר ״הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינָי״ קֹדֶם ״וִיהִי רָצוֹן״, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל בְּרָכָה אַחַת אֲרֻכָּה — פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״ וְחוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״. וְאַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַחֲתִימָה מֵעֵין הַפְּתִיחָה, יֵשׁ לוֹמַר שֶׁ״גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״ הוּא הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינָיו:

L’ordre des ברכות השחר. Chacune fut instituée pour être dite à l’heure où l’on en devient tenu : au réveil אֱלֹהַי נְשָׁמָה ; au chant du coq הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה ; en s’habillant מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים ; en ouvrant les yeux (à travers le vêtement) פּוֹקֵחַ עִוְרִים ; en s’asseyant מַתִּיר אֲסוּרִים ; en se redressant זוֹקֵף כְּפוּפִים ; en posant les pieds à terre רוֹקַע הָאָרֶץ ; en se chaussant שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי (au singulier — le כ׳ en קמץ) ; en marchant הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר ; en ceinturant אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה ; en couvrant la tête עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה — le Rav explique pourquoi le nom d’Israël figure dans ces deux-là (צְנִיעוּת וּקְדֻשָּׁה) ; puis עַל נְטִילַת יָדָיִם et הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה jusqu’à גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים — une seule longue berakha où l’on ne répond pas אָמֵן au milieu.

עַכְשָׁו מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַיָּדַיִם נְקִיּוֹת וְגַם מִפְּנֵי עַמֵּי הָאֲרָצוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אוֹתָן — נָהֲגוּ לְסַדְּרָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהֵם עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן וְיוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁבְּרָכוֹת אֵלּוּ אֵינָן דּוֹמִין לְבִרְכוֹת הַמִּצְווֹת שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, לְפִי שֶׁמְּבָרֵךְ ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת״, אֲבָל בְּרָכוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה — יָכוֹל לְבָרֵךְ אוֹתָן גַּם אַחַר כָּךְ. וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹל בַּחֲצוֹת — יָכוֹל לְבָרֵךְ עָלָיו בַּשַּׁחַר, כֵּיוָן שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן מְבָרֵךְ — לֹא נָתְנוּ בָּהֶם חֲכָמִים שִׁעוּר תְּכִיפָה:

À la synagogue. Aujourd’hui, parce que les mains ne sont pas propres et à cause des עַמֵּי הָאֲרָצוֹת qui ne les connaissent pas, on a pris l’usage de les ordonner à la synagogue, et ils répondent אָמֵן et s’acquittent. Car ces berakhot ne sont pas comme les בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת que l’on dit עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן : elles sont שֶׁבַח וְהוֹדָאָה et peuvent donc être dites même après. Et même celui qui a entendu le coq à minuit peut bénir au matin — les Sages n’ont pas fixé de שִׁעוּר תְּכִיפָה.

וְעוֹד ג׳ בְּרָכוֹת שֶׁחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם: ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי״ וְ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד״ וְ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה״. וַאֲפִלּוּ הַשָּׁבוּי יֹאמַר ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד״, שֶׁאֵין הַבְּרָכָה עַל הַחֵרוּת מֵהָעַבְדוּת, אֶלָּא עַל שֶׁאֵין הָעֶבֶד חַיָּב אֶלָּא בְּמִצְווֹת שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהֶם. וְגֵר — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֹּאמַר ״שֶׁעָשַׂנִי גֵּר״, כִּי כְּשֶׁנַּעֲשָׂה גֵּר הוּא כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד וְנַעֲשָׂה בְּרִיָּה וַעֲשִׂיָּה חֲדָשָׁה. אֲבָל לֹא יֹאמַר ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי״, שֶׁהֲרֵי הָיָה גּוֹי בִּתְחִלַּת עֲשִׂיָּתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן יֹאמַר ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד״. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה נָכְרִי וְגָרוּעַ מֵעֶבֶד, מִכָּל מָקוֹם הָיָה יָכוֹל לְהִתְגַּיֵּר וּלְהִתְחַיֵּב בְּכָל הַמִּצְווֹת. אֲבָל אִם הָיָה עֶבֶד — לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁחְרְרוֹ רַבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹ לְבָרֵךְ ״שֶׁעָשַׂנִי גֵּר״, כִּי נִתְגַּיֵּר עַל יְדֵי בְּחִירָתוֹ שֶׁבָּחַר בְּדַת יִשְׂרָאֵל. וּלְפִי דִּבְרֵי הַמְקֻבָּלִים שֶׁבְּרָכוֹת אֵלּוּ הֵן עַל יְצִיאַת נִשְׁמָתוֹ בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא נִדְבַּק בָּהּ נִשְׁמַת גּוֹי אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה — גַּם הַגֵּר יָכוֹל לְבָרֵךְ כֵּן.וְהַנָּשִׁים נוֹהֲגוֹת לְבָרֵךְ ״שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ״, וְהוּא כְּמוֹ שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין עַל הָרָעָה:

שלא עשני / שעשני כרצונו. Trois berakhot supplémentaires que l’homme doit dire chaque jour : שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה. Même le captif dit שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד (la berakha porte non sur la liberté mais sur l’étendue des mitsvot). Le גֵּר : selon un avis il dit שֶׁעָשַׂנִי גֵּר (comme un nouveau-né), mais non שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי ; selon un autre avis, il ne dit pas שֶׁעָשַׂנִי גֵּר ; et selon les מְקֻבָּלִים (ces berakhot portant sur l’âme qui ne s’est pas mêlée) le גֵּר aussi peut la dire. Les femmes ont l’usage de dire שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ, comme qui accepte sur soi le jugement.

כְּשֶׁמְּסַדְּרִין אוֹתָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — יֵשׁ לְסַדְּרָן כְּסֵדֶר שֶׁמִּתְחַיְּבִין בָּהֶן כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. כְּגוֹן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין הוֹלְכִין יָחֵף כְּלָל וְנוֹעֲלִים מִנְעָלִים תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הוֹלְכִין — מְבָרֵךְ תְּחִלָּה ״הָעוֹשֶׂה לִי כָּל צָרְכִּי״ וְאַחַר כָּךְ ״הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁהוֹלְכִין קְצָת יָחֵף בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹעֲלִין כְּשֶׁיּוֹצְאִין לַשּׁוּק — מְבָרְכִין ״הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר תְּחִלָּה״ (וְכֵן לְעִנְיַן ״פּוֹקֵחַ עִוְרִים״ וּ״מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים״). וְאִם טָעָה בְּסֵדֶר הַבְּרָכוֹת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, חוּץ מִבִּרְכַּת ״מַתִּיר אֲסוּרִים״ וְ״זוֹקֵף כְּפוּפִים״, שֶׁאִם בֵּרַךְ ״זוֹקֵף כְּפוּפִים״ — לֹא יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ ״מַתִּיר אֲסוּרִים״, מִפְּנֵי שֶׁבִּכְלַל זְקִיפַת הַקּוֹמָה הוּא הַתָּרַת הָאֵיבָרִים וּתְנוּעָתָם, וְלָמָּה יַחֲזֹר לְבָרֵךְ עַל זֶה שֵׁנִית.אֲבָל אִם בֵּרַךְ תְּחִלָּה ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד״ — יַחֲזֹר לְבָרֵךְ ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי״ אַף שֶׁהַגּוֹי גָּרוּעַ מֵהָעֶבֶד, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מַעֲלָה בַּגּוֹי שֶׁאֵינָהּ בָּעֶבֶד, שֶׁהָעֶבֶד אֵין לוֹ יִחוּס, שֶׁאֵין זַרְעוֹ מְיֻחָס אַחֲרָיו אֶלָּא אַחֲרֵי הָאֵם כְּמוֹ בִּבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר — עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר״, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנָכְרִי. וְגַם, הַנָּכְרִי יָכוֹל לְהִתְגַּיֵּר מֵעַצְמוֹ וְלִהְיוֹת כְּיִשְׂרָאֵל גָּמוּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶבֶד.וְכֵן אִם בֵּרַךְ תְּחִלָּה ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה״ — יַחֲזֹר לְבָרֵךְ ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי וְעֶבֶד״, שֶׁהָאִשָּׁה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְחַיֵּב בְּכָל הַמִּצְווֹת כְּמוֹ נָכְרִי שֶׁיִּתְגַּיֵּר וְעֶבֶד שֶׁיְּשַׁחְרְרוֹ רַבּוֹ, וְצָרִיךְ לִתֵּן הוֹדָאָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקוֹ כַּמְעֻלֶּה שֶׁבָּהֶם, אֶלָּא זָכָה לַעֲבֹד ה׳ וְלִהְיוֹת קָרוֹב אֵלָיו יוֹתֵר מִכֻּלָּם:

Ordre selon le lieu ; erreur d’ordre. Quand on les ordonne à la synagogue, on suit l’ordre où l’on s’y trouve tenu selon le מִנְהָג du lieu (là où l’on se chausse d’abord, on dit הָעוֹשֶׂה לִי כָּל צָרְכִּי avant הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר, etc.). Si l’on s’est trompé dans l’ordre, cela n’a pas d’importance — sauf entre מַתִּיר אֲסוּרִים et זוֹקֵף כְּפוּפִים (si l’on a dit זוֹקֵף כְּפוּפִים, on ne revient pas dire מַתִּיר אֲסוּרִים, car la première inclut la seconde). Mais si l’on a dit שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד d’abord, on revient dire שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי (le גּוֹי a une מַעֲלָה que n’a pas l’עֶבֶד) ; et de même après אִשָּׁה on revient dire גּוֹי וְעֶבֶד.

בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ ״הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ״. וְתִקְּנוּהוּ הַגְּאוֹנִים אַחַר חֲתִימַת הַתַּלְמוּד, מִפְּנֵי תַּשּׁוּת כֹּחַ שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם, וּבְכָל יוֹם מִתְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: ״חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״, בָּשָׂר וָדָם מַפְקִיד פִּקָּדוֹן אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהוּא מַחֲזִירוֹ בָּלוּי וּמְקֻלְקָל, וְכָל אָדָם מַפְקִיד נִשְׁמָתוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵת עֶרֶב עֲיֵפָה וְהוּא מַחֲזִירָהּ לוֹ חֲדָשָׁה וּרְגוּעָה, וְרָאוּ הַגְּאוֹנִים לְתַקֵּן בְּרָכָה עַל הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְיֵשׁ מְפַקְפְּקִים לְאָמְרָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כֹּחַ בְּיַד שׁוּם אָדָם לְתַקֵּן בְּרָכָה אַחַר חֲתִימַת הַתַּלְמוּד. וְאֵין בָּזֶה כְּדַאי לִדְחוֹת הַמִּנְהָג וְתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים (אֲבָל בְּרָכָה שֶׁלֹּא תִּקְּנוּהָ הַגְּאוֹנִים, אוֹ שֶׁלֹּא נִתְפַּשְּׁטָה תַּקָּנָתָם וְלֹא נָהֲגוּ בָּהּ רֹב הַצִּבּוּר — אֵין לְאָמְרָהּ כְּלָל לְדִבְרֵי הַכֹּל. וְלָכֵן צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיַד הַמַּדְפִּיסִים שֶׁלֹּא לְהַדְפִּיס ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳״ בְּסוֹף כַּמָּה תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת, כִּי הֵן בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה לְדִבְרֵי הַכֹּל). וְכֵן מַה שֶּׁיֵּשׁ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ בַּשַּׁחַר בְּרָכוֹת אֲחֵרוֹת נוֹסָפוֹת, כְּגוֹן ״בָּרוּךְ סוֹמֵךְ נוֹפְלִים״ ״בָּרוּךְ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים״ טָעוּת הוּא בְּיָדָם וְאֵין לְאָמְרָם כְּלָל:

הנותן ליעף כח ; ne pas ajouter de berakhot. Dans ces contrées on a l’usage de bénir הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ — instituée par les גְּאוֹנִים après la clôture du Talmud, sur le renouvellement quotidien des forces (חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים). Certains hésitent à la dire (nul ne peut instituer une berakha après la clôture du Talmud), mais cela ne suffit pas à écarter l’usage et la takana des Gueonim. En revanche, une berakha que les Gueonim n’ont pas instituée, ou dont l’usage ne s’est pas répandu, ne se dit pas du tout (d’où l’interdiction d’imprimer בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ à la fin de תְּחִנּוֹת, בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה). Ainsi les berakhot ajoutées comme בָּרוּךְ סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, בָּרוּךְ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים — טָעוּת, à ne pas dire.

כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר אִם לֹא נִתְחַיֵּב בְּאֶחָד מֵהֶן, כְּגוֹן שֶׁלֹּא שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹל, אוֹ שֶׁלֹּא הָלַךְ, אוֹ שֶׁלֹּא לָבַשׁ, אוֹ שֶׁלֹּא חָגַר (אוֹ שֶׁהָיָה נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה וְלֹא הֻצְרַךְ לְהַעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינָיו), יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהּ — לֹא יֹאמְרֶנָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁהֵן עַל סִדּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ, כְּגוֹן ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״ וְ״רוֹקַע הָאָרֶץ״ — מְבָרֵךְ אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהֶן, אֲבָל הַבְּרָכוֹת שֶׁהֵן לַהֲנָאָתוֹ כְּגוֹן ״מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים״ וְ״הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״ וְ״אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״ וְ״עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל״ אִם לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן, כְּגוֹן שֶׁשּׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ עָרֹם — לֹא יֹאמְרֵן כְּלָל.וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן כְּלָל — יְבָרֵךְ כֻּלָּן כְּסִדְרָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּרָכוֹת עַל הֲנָאַת עַצְמוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא מְבָרְכִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא צָרְכֵי הָעוֹלָם, וְאִם הוּא אֵינוֹ נֶהֱנָה — אֲחֵרִים נֶהֱנִין. וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט וְאֵין לְשַׁנּוֹת.וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי כֵן סוּמָא לֹא יְבָרֵךְ ״פּוֹקֵחַ עִוְרִים״, כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר הֶחָסֵר בְּגוּפוֹ. אֲבָל חֵרֵשׁ יְבָרֵךְ ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״, כֵּיוָן שֶׁשְּׁמִיעַת הָאֹזֶן אֵינָהּ מֻזְכֶּרֶת בַּבְּרָכָה.וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לְהָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי חִיּוּב כָּל הַבְּרָכוֹת, אִם אֶפְשָׁר לוֹ (וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּכֻלָּן, עַל כָּל פָּנִים יֵשׁ לוֹ לֵילֵךְ וְלִלְבֹּשׁ וְלַחְגֹּר וּלְעַטֵּר קֹדֶם שֶׁיְּסַדֵּר בִּרְכוֹתֵיהֶן, כְּדֵי לָחֹש לִסְבָרָא שְׁנִיָּה):

Bénir une berakha dont on n’est pas tenu. Si l’on n’est pas devenu tenu d’une des berakhot (on n’a pas entendu de coq, n’a pas marché, ni ceinturé, ou l’on a veillé toute la nuit) : selon un avis, on ne dit pas celle dont on n’est pas tenu ; selon un autre, celles qui portent sur l’ordre du monde (הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי, רוֹקַע הָאָרֶץ) se disent quand même, mais celles de la jouissance (מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים, הַמֵּכִין, אוֹזֵר, עוֹטֵר) non. Et selon un troisième avis, on les dit toutes, car elles portent sur ce que le Saint béni soit-Il a créé pour le monde — וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט. Toutefois l’aveugle ne dit pas פּוֹקֵחַ עִוְרִים ; le sourd dit הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי. Lechatchila, il est bon de se rendre tenu de toutes.

יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְסַדֵּר בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה קֹדֶם פָּרָשַׁת ״תָּמִיד״. וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹמְרִים פְּסוּקִים הַרְבֵּה קֹדֶם בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה — אֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה, הוֹאִיל וְאוֹמְרִים אוֹתָן דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים וְלֹא דֶּרֶךְ לִמּוּד וּקְרִיאָה בַּתּוֹרָה. אֲבָל יוֹתֵר נָכוֹן מִנְהַג הַנּוֹהֲגִין לְבָרֵךְ מִיָּד אַחַר ״אֲשֶׁר יָצַר״ וֶ״אֱלֹהַי נְשָׁמָה״ (אוֹ אַחַר ״גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״ וִ״יהִי רָצוֹן כו׳״) קֹדֶם שֶׁאוֹמְרִים שׁוּם פָּסוּק מִן הַמִּקְרָא. וּבִימֵי הַסְּלִיחוֹת יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה קֹדֶם הַסְּלִיחוֹת וִידַלְּגֶנָּה אַחַר כָּךְ. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג בְּכָל מָקוֹם. וְאִם יֵשׁ אֶחָד שֶׁלֹּא אֲמָרָהּ עֲדַיִן — יֵרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְיֹאמְרֶנָּה אַחַר כָּךְ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְאָמְרָהּ לִפְנֵי הַתֵּבָה כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְכֵן יַעֲשֶׂה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר:

ברכת התורה avant les versets. Certains lieux ont l’usage d’ordonner la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה avant פָּרָשַׁת תָּמִיד ; et bien qu’on dise beaucoup de versets avant la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, on ne s’en soucie pas, car on les dit דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים et non par manière d’étude. Mais plus juste est l’usage de bénir aussitôt après אֲשֶׁר יָצַר et אֱלֹהַי נְשָׁמָה (ou après גּוֹמֵל חֲסָדִים et וִיהִי רָצוֹן), avant de dire aucun verset. Aux jours de סְלִיחוֹת, on bénit la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה avant les selihot et on la saute ensuite ; ainsi à ראש השנה et Yom Kippour. Celui qui ne l’a pas encore dite descend devant l’arche (là où l’usage est de la dire ainsi) pour acquitter qui ne sait pas.

טוֹב לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית אַחַר ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגו׳״ — ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״, כִּי לִפְעָמִים אוֹמְרִים הַצִּבּוּר פִּיּוּטִים בְּ״יוֹצֵר״ וְשׁוֹהִין עַד קְרִיאַת שְׁמַע לִקְרוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, וְיוֹצֵא בָּזֶה לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁפָּסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד הוּא מִן הַתּוֹרָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר כֵּן בְּכָל יוֹם — לֹא יִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּזֶה אֶלָּא כְּשֶׁיָּרֵא שֶׁהַצִּבּוּר יַעַבְרוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל כְּשֶׁלֹּא יַעַבְרוּ — מוּטָב לָצֵאת יְדֵי קְרִיאַת שְׁמַע עִם הַצִּבּוּר וְלִקְרוֹתָהּ כְּדִינָהּ בְּבִרְכוֹתֶיהָ וְלִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וּכְשֶׁיָּרֵא שֶׁהַצִּבּוּר יַעַבְרוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — יֵשׁ לוֹ לִקְרוֹת כָּל הַפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, לְהָאוֹמְרִים שֶׁכָּל הַפָּרָשָׁה הָרִאשׁוֹנָה הוּא מִן הַתּוֹרָה (וּלְהָאוֹמְרִים שֶׁגַּם פָּרָשַׁת ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ וְגו׳״ הוּא מִן הַתּוֹרָה — יֵשׁ לִקְרוֹתָהּ גַּם כֵּן, וִיכַוֵּן שֶׁאִם יַעַבְרוּ הַצִּבּוּר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — יִהְיֶה יוֹצֵא בָּזֶה, וְאִם לָאו — יִהְיֶה כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה).אֲבָל זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָתָהּ גַּם כֵּן בִּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, מִכָּל מָקוֹם יוּכַל לִסְמֹךְ עַל זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁבִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, כְּגוֹן ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״:

ברוך שם après le shema ; זמן קריאת שמע. Il est bon de dire à שַׁחֲרִית après שְׁמַע יִשְׂרָאֵל le verset בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד — car parfois la communauté dit des פִּיּוּטִים au יוֹצֵר et tarde jusqu’à lire le שְׁמַע hors de son temps, et l’on s’acquitte ainsi selon l’avis que seul le premier verset est מִן הַתּוֹרָה. Mais on n’aura l’intention de s’acquitter par là que si l’on craint que la communauté ne dépasse le זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע ; sinon, mieux vaut lire avec la communauté, dans ses berakhot, et joindre גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. Pour la זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, on peut s’appuyer sur celle des פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה.

בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם כו׳״ — אֵין לְשַׁנּוֹת הַנֻּסְחָא וְלוֹמַר ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתָ״ (אֲבָל מַה שֶּׁנָּהֲגוּ לַחְתֹּם ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ כו׳״ — מִן הָרָאוּי הָיָה שֶׁלֹּא לַחְתֹּם בְּשֵׁם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻזְכְּרָה בְּרָכָה זוֹ בַּתַּלְמוּד שֶׁלָּנוּ (וְגַם בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי יֵשׁ שֶׁאֵין גּוֹרְסִין בּוֹ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם בַּחֲתִימָתָהּ, וְגַם הַגְּאוֹנִים לֹא מָצִינוּ שֶׁתִּקְּנוּ בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ בְּ״הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ״), אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ — נָהֲגוּ. לְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה — יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה):

נוסח אתה הוא ; חתימה בשם. Dans ces contrées où l’on dit אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, on ne change pas le נֻסָּח pour dire עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתָ. Quant à l’usage de conclure בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ, il eût été convenable de ne pas conclure par le Nom, puisque cette berakha n’est pas mentionnée dans notre Talmud (ni, selon certaines versions, dans le Yeroushalmi, ni instituée par les Gueonim comme הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ) — mais כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ נָהֲגוּ. C’est pourquoi celui qui veut se garder d’un סְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה fait bien.

עַל פִּי הַסּוֹד יֵשׁ לוֹמַר פָּסוּק ״וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ״ קֹדֶם בּוֹאוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וּבִכְנִיסָתוֹ יֹאמַר ״בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ״. וִיקַבֵּל עָלָיו מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ קֹדֶם תְּפִלָּה. וְיֵשׁ מִי שֶׁקַּבָּלָה בְּיָדוֹ לוֹמַר פָּרָשָׁה ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ כְּשֶׁיּוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת:

Sur la voie du סוד. Selon le סוֹד, il est bon de dire le verset וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ avant d’entrer à la synagogue ; à l’entrée, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ ; et d’accepter sur soi la mitsva de וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ avant la prière. Et certains ont une קַבָּלָה de dire la פָּרָשַׁת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל en sortant de chez soi vers la synagogue.