Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman מ״ז — הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה (les bénédictions sur la Torah). Chez le Rav, le siman comporte dix seifim (י׳ סְעִיפִים), où l’Admour HaZaken déploie : la חֲשִׁיבוּת de la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה et la שַׁלְשֶׁלֶת promise au לוֹמֵד לִשְׁמָהּ ; עַל מַה מְבָרְכִין (מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, מִדְרָשׁ), le כּוֹתֵב et le מְהַרְהֵר ; le נֻסָּח (עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ) et le débat sur le וָא״ו de הַעֲרֶב ; אַהֲבַת עוֹלָם qui exempte et le הֶפְסֵק (sommeil, nuit et jour) ; et les נָשִׁים qui bénissent.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן מ״ז — הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן מ״ז — הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה — וּבוֹ י׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.47), suivi de notre traduction française. Le siman comporte dix seifim (י׳ סְעִיפִים).
סעיף א חֲשִׁיבוּת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה — לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד, שֶׁלֹּא חָרְבָה הָאָרֶץ.
דִּינֵי בִּרְכַּת הַתּוֹרָה וּבוֹ י׳ סְעִיפִים:בִּרְכַּת הַתּוֹרָה צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד, שֶׁלֹּא חָרְבָה הָאָרֶץ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה, לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינֵיהֶם כָּל כָּךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ, לְכָךְ הָיוּ מְזַלְזְלִים בְּבִרְכָתָהּ, לָכֵן לֹא הֵגֵנָּה עֲלֵיהֶם תּוֹרָתָם אַף עַל פִּי שֶׁעָסְקוּ בָּהּ הַרְבֵּה. וּלְכָךְ יִרְאֶה כָּל אָדָם שֶׁתִּהְיֶה כְּלִי חֶמְדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל יוֹם, חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בְּשִׂמְחָה יוֹתֵר מֵעַל כָּל הֲנָאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁזֶּה מוֹרֶה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ לִשְׁמָהּ. וְיִזְכֶּה לְשַׁלְשֶׁלֶת הַנִּמְשָׁךְ לָעוֹסֵק בָּהּ לִשְׁמָהּ, שֶׁהוּא ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וְגו׳״, שֶׁתֵּעָשֶׂה שְׁאֵלָתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ בְּבִרְכָתָהּ ״וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ״. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִים לְהוֹסִיף ״וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ״, כִּי כָּל שֶׁהוּא וּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם — שׁוּב אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם. וְאֵין צָרִיךְ לְכָךְ, כִּי בִּכְלַל ״צֶאֱצָאֵינוּ״ הֵם גַּם כֵּן בְּנֵי בָּנִים:
L’importance de la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה. Il faut y veiller beaucoup (לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד) : la terre ne fut détruite que parce qu’ils n’avaient pas béni la Torah d’abord — elle n’était pas assez précieuse à leurs yeux pour bénir dessus ; aussi leur Torah ne les protégea-t-elle pas, malgré leur étude assidue. Que chacun tienne la Torah — כְּלִי חֶמְדָּתוֹ du Saint béni soit-Il — pour plus précieuse que toutes les jouissances du monde, et bénisse dessus avec joie : signe qu’il l’étudie לִשְׁמָהּ. Il méritera la שַׁלְשֶׁלֶת — לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ — et וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ. Certains ajoutent וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ, mais ce n’est pas nécessaire : les petits-enfants sont déjà inclus dans צֶאֱצָאֵינוּ.
סעיף ב מְבָרֵךְ לְמִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד וּמִדְרָשׁ ; הַמְהַרְהֵר אֵין צָרִיךְ.
צָרִיךְ לְבָרֵךְ בֵּין לְמִקְרָא לְבַד, בֵּין לְמִשְׁנָה לְבַדָּהּ, בֵּין לְתַלְמוּד לְבַדּוֹ, בֵּין לְמִדְרָשׁ לְבַדּוֹ, שֶׁהַכֹּל תּוֹרָה הִיא וְנִתְּנָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְהַמְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְהוּא הַדִּין שֶׁיָכוֹל לִפְסֹק דִּין בְּלֹא נְתִינַת טַעַם לִדְבָרָיו, שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן אֵינוֹ אֶלָּא הִרְהוּר, וְהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר הוּא, כְּמוֹ שֶׁ[יִּ]תְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ב:
Sur quoi l’on bénit. On bénit aussi bien pour מִקְרָא seul que pour מִשְׁנָה seule, תַּלְמוּד seul ou מִדְרָשׁ seul — tout est Torah donnée à Moïse au Sinaï. Celui qui pense seulement (הַמְהַרְהֵר) des paroles de Torah n’a pas à bénir ; et de même celui qui tranche un din sans en donner la raison — ce n’est aussi que הִרְהוּר, et הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר, comme il est expliqué au siman ס״ב.
סעיף ג הַכּוֹתֵב בְּדִבְרֵי תוֹרָה — מַחֲלֹקֶת ; לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה יוֹצִיא בְּפִיו.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַכּוֹתֵב בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְהוּא שֶׁכּוֹתֵב סְפָרִים לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ וּמֵבִין מַה שֶּׁהוּא כּוֹתֵב, אֲבָל סוֹפֵר הַמַּעְתִּיק וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ לְהָבִין — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְכֵן אִם כּוֹתֵב אֵיזֶה פָּסוּק בְּאִגֶּרֶת הָרְשׁוּת לִדְבַר צַחוּת — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְלִמּוּד. וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה אֵין לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו לְבָרֵךְ עַל כְּתִיבָה לְבַדָּהּ בְּשׁוּם עִנְיָן, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רַק מְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא רָאוּי לְכָל כּוֹתֵב בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁיּוֹצִיא מִפִּיו קְצָת תֵּבוֹת לְהִנָּצֵל מִבְּרָכָה לְבַטָּלָה, אִם אֵינוֹ אוֹמֵר פְּסוּקֵי בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אוֹ שְׁאָר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה אַחַר הַבְּרָכָה כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין:
Le כּוֹתֵב. Selon un avis, celui qui écrit des paroles de Torah, même sans les lire, doit bénir — pourvu qu’il écrive des ספרים pour son étude et comprenne ce qu’il écrit ; mais un copiste (סוֹפֵר מַעְתִּיק) qui ne cherche pas à comprendre, ou qui écrit un verset dans une lettre pour l’élégance, ne bénit pas (il n’a pas l’intention d’étudier). En pratique (לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה), on ne s’appuie pas là-dessus pour bénir sur la seule écriture — ce n’est que הִרְהוּר : il convient à tout scribe de prononcer quelques mots, pour se garder d’une בְּרָכָה לְבַטָּלָה, s’il ne dit pas ensuite les versets de בִּרְכַּת כֹּהֲנִים ou autre chose de la Torah.
סעיף ד נֻסַּח הַבְּרָכָה — עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ ; גֵּר.
בִּרְכַּת הַתּוֹרָה: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה״, וְנֻסַּח מְדִינוֹת אֵלּוּ ״לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה״, ״וְהַעֲרֶב נָא וְכו׳״ וַ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ כו׳״. וְגֵר יָכוֹל לְבָרֵךְ גַּם כֵּן ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ״:
Le נֻסָּח. La בִּרְכַּת הַתּוֹרָה : אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה — le נֻסָּח de nos contrées : לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה ; puis וְהַעֲרֶב נָא וְכו׳ et אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ. Le גֵּר peut lui aussi dire אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
סעיף ה הַעֲרֶב בְּוָא״ו אוֹ בְּלֹא וָא״ו ; יוֹתֵר טוֹב לוֹמַר בְּוָא״ו.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר ״הַעֲרֶב״ בְּוָי״ו, שֶׁבְּרָכָה אַחַת הִיא עִם ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ כו׳״, שֶׁהוּא מַטְבֵּעַ אָרֹךְ פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״ וְחוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְלַמֵּד כו׳״, שֶׁאִם הָיָה מַטְבֵּעַ קָצָר ״וְהַעֲרֶב״ הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ — הָיָה לָהּ לִפְתֹּחַ בְּ״בָרוּךְ״. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם בְּמָקוֹם שֶׁהַבְּרָכָה שֶׁלְּפָנֶיהָ הִיא מַטְבֵּעַ קָצָר, שֶׁהֲרֵי בִּרְכַּת הַהַבְדָּלָה פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְבִרְכַּת הַנֵּר וְהַבְּשָׂמִים הוֹאִיל וְהֵן קְצָרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁ״הַעֲרֶב״ הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵינָהּ דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַהַבְדָּלָה, לְפִי שֶׁבִּרְכַּת הַבְדָּלָה אֵינָהּ סְמוּכָה לְעוֹלָם לְבִרְכַּת הַנֵּר וְהַבְּשָׂמִים, שֶׁאִם רוֹצֶה מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר וּבְשָׂמִים בִּפְנֵי עַצְמָם וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס בְּלֹא נֵר וּבְשָׂמִים. וּמִטַּעַם זֶה פּוֹתַחַת בִּרְכַּת ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ״ בְּ״בָרוּךְ״, לְפִי שֶׁבִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה בְּצִּבּוּר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.וְכֵן נָהֲגוּ לוֹמַר ״הַעֲרֶב״ בְּלֹא וָא״ו. אֲבָל יוֹתֵר טוֹב לוֹמַר בְּוָא״ו, לְפִי שֶׁאַף אִם הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאוֹמְרָהּ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֲבָל אִם הִיא בְּרָכָה אַחַת וְאוֹמְרָהּ בְּלֹא וָא״ו — הֲרֵי זֶה מַפְסִיק בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. וְכֵן עַל פִּי הַסּוֹד הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְיֵשׁ לַעֲנוֹת אָמֵן בֵּינְתַיִם, וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לוֹמַר ״וְהַעֲרֶב״ בְּוָא״ו:
הַעֲרֶב avec ou sans וָא״ו. Selon un avis on dit הַעֲרֶב avec וָא״ו, car c’est une seule berakha avec אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ (מַטְבֵּעַ אָרֹךְ, ouvrant et fermant par בָּרוּךְ) — sinon, en matbea court, elle aurait dû ouvrir par בָּרוּךְ (ainsi la הַבְדָּלָה ouvre par בָּרוּךְ bien que סְמוּכָה, car les berakhot du נֵר et des בְּשָׂמִים sont courtes). Selon un autre avis, c’est une berakha à part, sans ressemblance avec la הַבְדָּלָה (celle-ci n’est jamais סְמוּכָה de façon fixe) — d’où וְכֵן נָהֲגוּ de dire הַעֲרֶב sans וָא״ו. Mais il vaut mieux avec וָא״ו : si c’est une berakha à part, un vav de plus ne nuit en rien ; mais si c’est une seule berakha, la dire sans vav revient à interrompre au milieu. Et selon le סוֹד c’est une berakha à part, où l’on répond אָמֵן entre elles ; malgré tout, on dit וְהַעֲרֶב avec וָא״ו.
סעיף ו אַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת אִם לָמַד מִיָּד ; וְיֵשׁ לָחֹשׁ וּלְבָרֵךְ.
בִּרְכַּת ״אַהֲבָה רַבָּה״ אוֹ ״אַהֲבַת עוֹלָם״, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ מֵעֵין בִּרְכַּת הַתּוֹרָה ״וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד כו׳״ — הֲרֵי זוֹ פּוֹטֶרֶת מִלְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה אִם לָמַד אַחַר קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה מִיָּד בְּלִי הֶפְסֵק, שֶׁאָז נִרְאֵית בְּרָכָה לְשֵׁם עֵסֶק הַתּוֹרָה כְּמוֹ לִקְרִיאַת שְׁמַע, וְאָז לֹא יִצְטָרֵךְ לְבָרֵךְ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲפִלּוּ הִפְסִיק וְעָמַד וְחָזַר לְלִמּוּדוֹ עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ לוֹמֵד מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁיִּלְמֹד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֶלָּא אִם כֵּן לֹא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מִיָּד אַחַר ״אַהֲבָה רַבָּה״ אוֹ ״אַהֲבַת עוֹלָם״, אֲבָל אִם קָרָא מִיָּד אַחֲרֶיהָ — דַּיָּהּ בְּכָךְ, וּפוֹטֶרֶת לִמּוּד שֶׁל כָּל הַיּוֹם עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה.וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, וְלִזָּהֵר לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְלֹא לִסְמֹךְ עַל ״אַהֲבָה רַבָּה״ אוֹ ״אַהֲבַת עוֹלָם״ אִם לֹא יִלְמֹד מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְגַם שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה עַל מַה שֶּׁיִּלְמֹד אַחַר כָּךְ כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה:
אַהֲבַת עוֹלָם exempte. La berakha אַהֲבָה רַבָּה / אַהֲבַת עוֹלָם, ayant מֵעֵין בִּרְכַּת הַתּוֹרָה (וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד), exempte de la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה si l’on étudie aussitôt après la קְרִיאַת שְׁמַע et la תְּפִלָּה, sans הֶפְסֵק — alors la berakha paraît dite pour l’étude, et l’on n’a plus à bénir de tout ce jour. Sinon, il faut bénir sur ce que l’on étudiera. Selon un autre avis, il suffit d’avoir lu la קְרִיאַת שְׁמַע aussitôt après. On tient compte des deux : veiller à bénir la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה avant la תְּפִלָּה, ne pas s’appuyer sur אַהֲבַת עוֹלָם, et ne pas re-bénir ensuite.
סעיף ז הֶפְסֵק בֵּין בְּרָכָה לְלִמּוּד ; שֵׁנָה ; הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם.
וּכְשֶׁמְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לִלְמֹד מִיָּד אַחֲרֶיהָ, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לְלִמּוּדוֹ — דִּינוֹ כְּאִלּוּ הִפְסִיק בְּאֶמְצַע לִמּוּדוֹ וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְאֵינָהּ דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַמִּצְווֹת וּלְבִרְכַּת הַנֶּהֱנִין שֶׁאִם הִפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לְהַתְחָלַת עֲשִׂיָּה שֶׁעָלֶיהָ מְבָרֵךְ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁאִם רָצָה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָהּ עַד לְאַחַר שָׁעָה הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁמַּפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לַעֲשִׂיָּה נִרְאֶה שֶׁאֵין אוֹתָהּ בְּרָכָה חוֹזֶרֶת עַל אוֹתָהּ עֲשִׂיָּה, אֲבָל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁחַיָּב לַעֲסֹק בָּהּ תָּמִיד כְּשֶׁמַּפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לַלִּמּוּד — לֹא חָשִׁיב הֶפְסֵק, מֵאַחַר שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁמַּפְסִיק מְחֻיָּב הוּא לִלְמֹד. וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל זֶה. וְנָכוֹן לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם וְלִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם כְּלָל, כְּמוֹ בִּשְׁאָר מִצְווֹת.וְכֵן נָהֲגוּ לוֹמַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים סָמוּךְ לְבִרְכַּת הַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁאוֹמְרִין אוֹתָהּ לְשֵׁם לִמּוּד (וְלֹא מִשּׁוּם זֵכֶר לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם) — אוֹמְרִין אוֹתָהּ אֲפִלּוּ קֹדֶם אוֹר הַבֹּקֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּלַּיְלָה.וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, אִם הִתְחִיל לִלְמֹד אַחַר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה וְהִפְסִיק מִלִּלְמֹד וְנִתְעַסֵּק בַּעֲסָקָיו וְחָזַר לְלִמּוּדוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אִם הוּא אָדָם שֶׁרָגִיל לִלְמֹד תָּמִיד, וְאַף כְּשֶׁיּוֹצֵא לְהִתְעַסֵּק בְּפַרְנָסָתוֹ מְמַהֵר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר כְּדֵי לַחֲזֹר וְלִלְמֹד, שֶׁעֵסֶק זֶה אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק לְעִנְיַן בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בּוֹ דַּעְתּוֹ עַל לִמּוּדוֹ. וְהוּא הַדִּין לַמֶּרְחָץ וּלְבֵית הַכִּסֵּא שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבִין הֶפְסֵק, לְפִי שֶׁאַף בְּעוֹדוֹ בַּמֶּרְחָץ וּבֵית הַכִּסֵּא — אֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלִּלְמֹד אַחַר כָּךְ. וְכֵן אִם הִשְׁכִּיב עַצְמוֹ לִישֹׁן וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן — אֵין זֶה הֶפְסֵק, לְפִי שֶׁבְּעוֹדוֹ נֵעוֹר דַּעְתּוֹ עַל לִמּוּדוֹ. וְכֵן אִם יָשַׁן עַל אַצִּילֵי יָדָיו שְׁנַת עֲרַאי — אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק.אֲבָל יָשַׁן שְׁנַת קֶבַע עַל מִטָּתוֹ — חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק. וְכֵן מִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִלְמֹד תָּמִיד וּבֵרַךְ וְלָמַד שִׁעוּרוֹ וְיָצָא לַעֲסָקָיו וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלִּלְמֹד עוֹד בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לַחֲזֹר וְלִלְמֹד — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּרְכַּת הַתּוֹרָה הִיא כְּבִרְכוֹת הַשַּׁחַר שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ אוֹתָן אֶלָּא פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, וּלְפִיכָךְ אֲפִלּוּ יָשַׁן שְׁנַת קֶבַע עַל מִטָּתוֹ אוֹ שֶׁיָּצָא לַעֲסָקָיו וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. וְכֵן נָהֲגוּ.וּכְשֶׁלּוֹמֵד בַּלַּיְלָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָשַׁן — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁהַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם. וּכְשֶׁיָּשַׁן שְׁנַת קֶבַע וְהִשְׁכִּים קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר — צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁאַף לִסְבָרָא אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא כְּבִרְכוֹת הַשַּׁחַר — הֲרֵי גַּם בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר זְמַנָּן הוּא גַּם כֵּן קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם, מִיָּד שֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.וְאִם הָיָה נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה — לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלִּלְמֹד, וְלַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, כְּמוֹ שְׁאָר בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר שֶׁנּוֹהֲגִין לְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהֶן. וְהָרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי סָפֵק — יִשְׁמַע בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מֵאַחֵר וְיִתְכַוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ אִם אֶפְשָׁר, וְאִם לָאו — יְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ:
הֶפְסֵק, sommeil, jour et nuit. Selon un avis, après la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה on n’est pas tenu d’étudier aussitôt (le תַּלְמוּד תּוֹרָה est une obligation permanente, contrairement aux בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת et הַנֶּהֱנִין où un הֶפְסֵק impose de re-bénir) ; יֵשׁ חוֹלְקִים, et il est נָכוֹן de ne pas interrompre du tout. וְכֵן נָהֲגוּ de dire בִּרְכַּת כֹּהֲנִים juste après (comme étude — même avant l’aube). Pour tous : celui qui étudie régulièrement, s’il s’interrompt pour ses affaires puis revient, ne re-bénit pas (affaires, מֶרְחָץ, בֵּית הַכִּסֵּא, s’allonger sans dormir, שְׁנַת עֲרַאי — pas un הֶפְסֵק) ; mais שְׁנַת קֶבַע au lit est un הֶפְסֵק. Celui qui n’a pas coutume d’étudier toujours, qui a détourné son esprit, re-bénit. יֵשׁ אוֹמְרִים que la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה est comme les בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר (une fois par jour) — même après שְׁנַת קֶבַע, pas de re-berakha ; וְכֵן נָהֲגוּ. Étudiant la nuit, tant qu’il n’a pas dormi, pas de berakha — הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם ; qui a dormi שְׁנַת קֶבַע et s’est levé avant l’aube bénit selon tous. Qui veut sortir du סָפֵק écoute la berakha d’un autre.
סעיף ח הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם מְבָרֵךְ, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם לִלְמֹד — מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ אִם הוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר וְיוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מ״ו וְסִימָן ו׳:
הַמַּשְׁכִּים. Celui qui se lève avant le jour pour étudier bénit la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, et n’a pas à re-bénir à la synagogue, même s’il est שְׁלִיחַ צִבּוּר descendant devant l’arche — comme il est expliqué aux siman מ״ו et siman ו׳.
סעיף ט כָּל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת חוּץ מֵהַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי וּפָרָשַׁת הַתָּמִיד ; נְטִילַת יָדַיִם.
הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם — יָכוֹל לְבָרֵךְ כָּל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת, חוּץ מִבִּרְכַּת ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״ וּ״פָרָשַׁת הַתָּמִיד״, עַיֵּן סִימָן א׳ שֶׁיַּמְתִּין מִלְּאָמְרָהּ עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם. וְאִם שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹל — יָכוֹל לְבָרֵךְ ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״ מִיָּד אַחַר חֲצוֹת לַיְלָה. וּלְכַתְּחִלָּה יִטֹּל יָדָיו קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ לִלְמֹד. וְאִם אֵין לוֹ מַיִם — יָכוֹל לְבָרֵךְ וְלִלְמֹד בְּלֹא נְטִילָה, רַק שֶׁיְּנַקֶּה יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּקוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ד׳:
Le סֵדֶר avant l’aube ; נְטִילַת יָדַיִם. Celui qui se lève avant le jour peut dire tout le סֵדֶר des berakhot, sauf הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה et פָּרָשַׁת הַתָּמִיד — qu’il diffère jusqu’au jour (עַיֵּן סִימָן א׳) ; s’il a entendu le coq, il peut dire הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי dès après חֲצוֹת. לְכַתְּחִלָּה, qu’il se lave les mains avant de bénir pour étudier ; sans eau, il peut bénir et étudier après avoir nettoyé ses mains (caillou, terre ou poutre).
סעיף י נָשִׁים מְבָרְכוֹת בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה ; חַיָּבוֹת בִּתְפִלָּה כַּאֲנָשִׁים.
נָשִׁים מְבָרְכוֹת בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי חַיָּבוֹת לִלְמֹד מִצְווֹת שֶׁלָּהֶן, לֵידַע הֵיאַךְ לַעֲשׂוֹתָן וְהֵיאַךְ לִזָּהֵר מִכָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהֵן מֻזְהָרוֹת בָּהֶן כַּאֲנָשִׁים, וְהֵן חַיָּבוֹת בִּתְפִלָּה כְּמוֹ אֲנָשִׁים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ו (וְעוֹד שֶׁבִּרְכַּת הַתּוֹרָה מְבָרְכִין קֹדֶם ״פָּרָשַׁת הַתָּמִיד״ וּבִקְרִיאַת ״פָּרָשַׁת הַתָּמִיד״ הֵן שָׁווֹת לָאֲנָשִׁים, שֶׁהֲרֵי תְּפִלָּה בִּמְקוֹם תָּמִיד תִּקְּנוּהָ):
Les femmes. Les נָשִׁים bénissent les בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, car elles sont tenues d’étudier les mitsvot qui les concernent — pour savoir comment les accomplir et se garder de tout לֹא תַעֲשֶׂה dont elles sont averties comme les hommes — et elles sont tenues de la תְּפִלָּה comme les hommes (סִימָן ק״ו) ; de plus la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה précède פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, où elles sont égales aux hommes, la prière ayant été instituée à la place du תָּמִיד.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim מ״ז (édition Kehot, dix seifim / י׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — עַל מַה מְבָרְכִין וְאַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת
Le yesod : sur quoi l’on bénit et אהבת עולם qui exempte
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman tient en trois mouvements. D’abord la חֲשִׁיבוּת : y veiller beaucoup, car la terre ne fut détruite que faute d’avoir béni la Torah d’abord — d’où le lien entre la valeur donnée à la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה et l’étude לִשְׁמָהּ. Ensuite עַל מַה מְבָרְכִין : מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, מִדְרָשׁ sont tous Torah ; le כּוֹתֵב qui comprend bénit, le מְהַרְהֵר non — car הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר. Enfin אַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת et le הֶפְסֵק : la nature de la berakha (ברכת המצוות vs ברכת השבח), la nécessité d’étudier aussitôt, et le doute qui commande de bénir avant la תְּפִלָּה.
חֲשִׁיבוּת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה וְלִשְׁמָהּ
L’importance de la berakha et l’étude לִשְׁמָהּ
Le yesod. Il faut לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד — la terre fut détruite faute d’avoir béni la Torah d’abord, faute de l’avoir tenue pour précieuse. Bénir avec joie est le signe qu’on l’étudie לִשְׁמָהּ.
La conséquence. Le לוֹמֵד לִשְׁמָהּ mérite la שַׁלְשֶׁלֶת — לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ. Sur la valeur de l’étude du matin, cf. siman 1.
עַל מַה מְבָרְכִין — כּוֹתֵב וּמְהַרְהֵר
Sur quoi l’on bénit : le כּוֹתֵב et le מְהַרְהֵר
Le principe. On bénit pour מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, מִדְרָשׁ — tout est Torah de Sinaï. Le נֻסָּח : עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
L’extension. Le כּוֹתֵב qui comprend bénit ; le מְהַרְהֵר non — הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר. Sur le placement de la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה dans le seder, cf. siman 46.
אַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת וְהַהֶפְסֵק
אהבת עולם qui exempte et le הֶפְסֵק
Le principe. אַהֲבַת עוֹלָם exempte si l’on étudie aussitôt, sans הֶפְסֵק ; la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה n’est pas comme les בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת (obligation permanente d’étude).
La conduite. D’où la machloket sur le sommeil (שְׁנַת קֶבַע) et la nuit (הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם), et le conseil de bénir avant la תְּפִלָּה. Sur la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה de la lecture publique, cf. siman 139.
Renvoi à l’étude. La portée du yesod posé ici — la חֲשִׁיבוּת de la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, עַל מַה מְבָרְכִין et אַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת — touche à la fois la conduite quotidienne et la sensibilité de Habad sur la קְדֻשָּׁה du limmud. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, du Rama (רמ״א) et de la Mishna Beroura (משנה ברורה) sur les points-clés du siman מ״ז. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses dix seifim. Le Rav explicite le טעם et le פרט là où le Mehaber se contente de l’énoncé.
| Sujet | Mehaber | Rama | Mishna Beroura | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| חֲשִׁיבוּת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה | או״ח מ״ז — צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה מְאֹד. | — | מ״ב מ״ז / נדרים פ״א ע״א — עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ. | Voie de l’Admour HaZaken — לִזָּהֵר מְאֹד, שַׁלְשֶׁלֶת הַלּוֹמֵד לִשְׁמָהּ וְ״צֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ״ (סעיף א). |
| עַל מַה מְבָרְכִין ; כּוֹתֵב וּמְהַרְהֵר | או״ח מ״ז — מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד ; הַמְהַרְהֵר אֵין צָרִיךְ. | רמ״א מ״ז — אַף לְמִדְרָשׁ מְבָרֵךְ. | מ״ב מ״ז — כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ וּמֵבִין. | Voie de l’Admour HaZaken — כּוֹתֵב הַמֵּבִין מְבָרֵךְ, סוֹפֵר מַעְתִּיק לֹא ; לְמַעֲשֶׂה יוֹצִיא בְּפִיו (סעיף ב–ג). |
| נֻסָּח ; וְהַעֲרֶב בְּוָא״ו | או״ח מ״ז — עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ. | רמ״א מ״ז — יֵשׁ אוֹמְרִים בְּלֹא וָא״ו. | מ״ב מ״ז — יוֹתֵר טוֹב בְּוָא״ו ; סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ. | Voie de l’Admour HaZaken — ג׳ טְעָמִים ; יוֹתֵר טוֹב ״וְהַעֲרֶב״ בְּוָא״ו, אַף עַל פִּי הַסּוֹד (סעיף ד–ה). |
| אַהֲבַת עוֹלָם ; הֶפְסֵק וְשֵׁנָה | או״ח מ״ז — אַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת אִם לָמַד מִיָּד. | — | מ״ב מ״ז / ביאור הלכה — סְפֵק בְּרָכוֹת וּשְׁנַת קֶבַע. | Voie de l’Admour HaZaken — יֵשׁ לָחֹשׁ לִשְׁנֵיהֶם, וְכֵן נָהֲגוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ אַחַר שְׁנַת קֶבַע (סעיף ו–ז). |
| נָשִׁים בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה | או״ח מ״ז — נָשִׁים מְבָרְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה. | — | מ״ב מ״ז — חַיָּבוֹת בְּפָרָשִׁיּוֹת שֶׁלָּהֶן. | Voie de l’Admour HaZaken — חַיָּבוֹת לִלְמֹד מִצְווֹתֵיהֶן וּבִתְפִלָּה כַּאֲנָשִׁים (סעיף י). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm מ״ז, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila ז, Rosh, Ran פ״ק דשבת, Rashba בשם המאור, Abudraham, Agur, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot י״א ע״ב, כ״א ע״א, Nedarim פ״א ע״א). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (י׳ סְעִיפִים) reproduit au §1. Les attributions incertaines sont laissées « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman — au-delà de la simple application de la règle. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד
Y veiller beaucoup
Principe du siman : la חֲשִׁיבוּת de la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה et עַל מַה מְבָרְכִין (seifim א–ג).
Lecture du Rav : la terre fut détruite faute d’avoir béni ; le כּוֹתֵב qui comprend bénit, le מְהַרְהֵר non.
Conséquence pratique : bénir avec joie, sur מִקְרָא/מִשְׁנָה/תַּלְמוּד/מִדְרָשׁ ; en pratique, prononcer quelques mots.
קו ב — נֻסָּח וּסְפֵק בְּרָכָה
Le נֻסָּח et le doute de berakha
Principe du siman : le נֻסָּח (עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ) et le וָא״ו (seifim ד–ה).
Lecture du Rav : יוֹתֵר טוֹב de dire ״וְהַעֲרֶב״ avec וָא״ו — pour ne pas interrompre au milieu d’une berakha unique.
Conséquence pratique : suivre le נֻסָּח reçu ; dire וְהַעֲרֶב avec וָא״ו.
קו ג — אַהֲבַת עוֹלָם וְהַלַּיְלָה
אהבת עולם, sommeil et nuit
Principe du siman : אַהֲבַת עוֹלָם qui exempte, le הֶפְסֵק, la nuit et le jour (seifim ו–י).
Lecture du Rav : la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה n’est pas comme les בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת ; וְכֵן נָהֲגוּ après שְׁנַת קֶבַע.
Conséquence pratique : bénir avant la תְּפִלָּה ; se lever avant l’aube → bénir ; suivre son Rav sur le doute. Cf. siman 48.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman מ״ז dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas (la חֲשִׁיבוּת, עַל מַה מְבָרְכִין, le נֻסָּח, אַהֲבַת עוֹלָם, le הֶפְסֵק et les נָשִׁים).
Pour le Hassid Habad — Siman מ״ז (הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה)
- ① Y veiller beaucoup. Tenir la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה pour précieuse et la bénir avec joie ; לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד. Fondement : SA HaRav מ״ז séif א.
- ② Sur quoi bénir. Bénir pour מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, מִדְרָשׁ ; le כּוֹתֵב qui comprend bénit, le מְהַרְהֵר non — en pratique, prononcer quelques mots. Fondement : SA HaRav מ״ז séif ב–ג.
- ③ Le נֻסָּח. Dire עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ ; וְהַעֲרֶב avec וָא״ו. Fondement : SA HaRav מ״ז séif ד–ה.
- ④ אהבת עולם et הֶפְסֵק. Bénir la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה avant la תְּפִלָּה, ne pas s’appuyer sur אַהֲבַת עוֹלָם ; après שְׁנַת קֶבַע, וְכֵן נָהֲגוּ de ne pas re-bénir. Fondement : SA HaRav מ״ז séif ו–ז.
- ⑤ Les נָשִׁים. Les femmes bénissent la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, étant tenues d’étudier leurs mitsvot et de la תְּפִלָּה. Fondement : SA HaRav מ״ז séif י.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman מ״ז (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — la בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, le נֻסָּח, le הֶפְסֵק, les נָשִׁים — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.