Level 4 — Daat HaRav (the Alter Rebbe) — Siman מ״ו · הִלְכוֹת בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר וּשְׁאָר בְּרָכוֹת

הִלְכוֹת בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר וּשְׁאָר בְּרָכוֹת וּבוֹ י״א סְעִיפִים:בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר תִּקְּנוּם חֲכָמִים עַל סֵדֶר הָעוֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ מַה שֶּׁהַבְּרִיּוֹת נֶהֱנִין בְּכָל יוֹם, שֶׁיְּבָרְכוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל זֶה בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה שֶׁנֶּהֱנִין הֲנָאָה זוֹ, בְּכָל יוֹם וָיוֹם, לְהַשְׁלִים מִנְיַן הַמֵּאָה בְּרָכוֹת שֶׁחַיָּב כָּל אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, כְּמוֹ שֶׁתִּקֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ מֵתִים בְּכָל יוֹם מֵאָה נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מָה הָיוּ מֵתִים, עַד שֶׁחָקַר וְהֵבִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְתִקֵּן מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם. וְרֶמֶז לַדָּבָר ״נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל״, ״עָל״ בְּגִימַטְרִיָּא ק׳. וְסֶמֶךְ לַדָּבָר מִן הַתּוֹרָה ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה׳״, אַל תִּקְרֵי ״מָה״ אֶלָּא ״מֵאָה״. וְהֵן מֵאָה בְּרָכוֹת, שֶׁהֵן לְיִרְאָה אֶת ה׳ וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ וּלְזָכְרוֹ תָּמִיד, עַל יְדֵי הַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ תָּמִיד עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם בְּג׳ תְּפִלּוֹת וּבִרְכוֹת הַשַּׁחַר וּשְׁאָר בְּרָכוֹת הַקְּבוּעוֹת בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת. וְהֵן ק׳ בְּרָכוֹת אַף בְּיוֹם הַתַּעֲנִית: נ״ז בְּג׳ תְּפִלּוֹת, וּב׳ לִפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְג׳ לְאַחֲרֶיהָ עִם ״יִרְאוּ עֵינֵינוּ״ — הֲרֵי ס״ב. וּבִסְעוּדַת הַלַּיְלָה מְבָרֵךְ ח׳ בְּרָכוֹת: ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ וְ״הַמּוֹצִיא״ וְד׳ שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְעַל כּוֹס שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו — הֲרֵי ע׳. וְאַחַר כָּךְ ״בִּרְכַּת הַמַּפִּיל״ כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִישֹׁן, וְ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״ בַּשַּׁחַר, וַ״אֲשֶׁר יָצַר״ וֶ״אֱלֹהַי נְשָׁמָה״ — הֲרֵי ע״ד. וְט״ו בְּרָכוֹת מֵ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי״ עַד ״הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״ — הֲרֵי פ״ט. וְג׳ בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, וּב׳ שֶׁל תְּפִלִּין, וְאַחַת שֶׁל צִיצִית, וּ״בָרוּךְ שֶׁאָמַר״, וְ״יִשְׁתַּבַּח״, וּשְׁתַּיִם לִפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ — הֲרֵי ק׳. וּבְשַׁבָּת חָסְרוּ מִג׳ תְּפִלּוֹת — ל״ו בְּרָכוֹת, וּב׳ בְּרָכוֹת שֶׁל תְּפִלִּין, וּבִרְכַּת ״יִרְאוּ עֵינֵינוּ״. וְנִתּוֹסְפוּ ז׳ שֶׁל מוּסָף, וְט״ז שֶׁל ב׳ סְעוּדוֹת, וּב׳ שֶׁל קִדּוּשׁ הַלַּיְלָה כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס, וְאַחַת שֶׁל קִדּוּשׁ הַיּוֹם — הֲרֵי כ״ו. חָסְרוּ י״ג — צָרִיךְ לְמַלֹּאתָן בְּפֵרוֹת וּמִינֵי בְּשָׂמִים. וְאִם אֵין לוֹ — יְכַוֵּן וְיִשְׁמַע בִּרְכוֹת הַקּוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וְהַמַּפְטִיר וְיַעֲנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רפ״ד. אֲבָל אִם לֹא יִשְׁמַע הַבְּרָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזֶה בְּרָכָה מְבָרֵךְ וְעוֹנֶה אַחֲרֶיהָ אָמֵן — אֵינָהּ עוֹלָה לוֹ לְמִנְיַן ק׳ בְּרָכוֹת. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּרוֹת — אֵינוֹ יוֹצֵא בִּשְׁמִיעַת הַבְּרָכוֹת. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים יָכוֹל לְהָרִיחַ וּלְמַלֹּאות מִנְיַן ק׳ בְּרָכוֹת, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ עַל כָּל פַּעַם אִם לֹא בְּהֶסַּח הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי״ז, וְהַשְּׁאָר יְכַוֵּן בִּשְׁמִיעַת הַבְּרָכוֹת בַּחֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְכֵן יַעֲשֶׂה מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁחָסְרוּ לוֹ ח׳ שֶׁל סְעוּדַת הַלַּיְלָה:

One hundred blessings a day. The בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר were instituted by the Sages according to the order of the world — over what people benefit from each day — to bless the Holy One at the first enjoyment, and to complete the count of the hundred blessings (מֵאָה בְּרָכוֹת) a man must say daily, evening to morning, as King David instituted (רֶמֶז: « עָל » = ק׳ in gematria ; read not « מָה » but « מֵאָה »). The Rav details the count: נ״ז in the three prayers, the evening שְׁמַע blessings with יִרְאוּ עֵינֵינוּ, the meal and Grace, the ט״ו from הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי to הַגּוֹמֵל, Torah, tefilin, tzitzit — up to ק׳. On Shabbat some are missing from the three prayers, but Musaf, the two meals and the kiddushim are added ; if י״ג are still short, one completes with fruit and fragrances, or by answering אָמֵן to the reader (see sim. רפ״ד) ; likewise on a fast day and Yom Kippur (by smelling, see sim. רי״ז).

בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר נִתְקְנוּ לְבָרֵךְ כָּל אַחַת בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהּ. דְּהַיְנוּ, כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ — יֹאמַר ״אֱלֹהַי נְשָׁמָה״. וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַתַּרְנְגוֹל — יְבָרֵךְ ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״. וּכְשֶׁלּוֹבֵשׁ חֲלוּקוֹ וְהוּא מֻשְׁכָּב — יְבָרֵךְ ״מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים״. וּכְשֶׁיַּנִּיחַ יָדוֹ עַל עֵינָיו דֶּרֶךְ חָלוּק (אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֶחָלוּק אָסוּר לְהוֹשִׁיט יָד לָעַיִן קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ד׳) — יְבָרֵךְ ״פּוֹקֵחַ עִוְרִים״. וּכְשֶׁיּוֹשֵׁב — יְבָרֵךְ ״מַתִּיר אֲסוּרִים״, מִפְּנֵי שֶׁמֵּנִיעַ עַצְמוֹתָיו שֶׁהָיוּ כָּל הַלַּיְלָה כְּמוֹ כְּפוּתִים, וּכְשֶׁזּוֹקֵף — יְבָרֵךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים, שֶׁהָיְתָה קוֹמָתוֹ כְּפוּפָה כָּל הַלַּיְלָה וְעַכְשָׁו עָמְדָה עַל מַעֲמָדָהּ. וּכְשֶׁיַּנִּיחַ רַגְלָיו בָּאָרֶץ — יְבָרֵךְ ״רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. וּכְשֶׁנּוֹעֵל מִנְעָלָיו — יְבָרֵךְ ״שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי״. וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַנֻּסָּח וְלוֹמַר ״צְרָכָי״ — הַכָּ״ף בְּקָמַץ, שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים, מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַל נְעִילַת מִנְעָלִים שֶׁהוּא צֹרֶךְ הָאָדָם (וְעַל שְׁאָר צְרָכָיו — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּשֶׁנֶּהֱנָה מֵהֶם). וּכְשֶׁהוֹלֵךְ — יְבָרֵךְ ״הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר ״אֲשֶׁר הֵכִין״. וּכְשֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ אוֹ לוֹבֵשׁ הָאַבְנֵט הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לָעֶרְוָה — יְבָרֵךְ ״אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״. וּכְשֶׁמֵּשִׂים כּוֹבַע אוֹ מִצְנֶפֶת בְּרֹאשׁוֹ — יְבָרֵךְ ״עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה״. וְלָמָּה הֻזְכְּרוּ שֵׁם יִשְׂרָאֵל בְּב׳ בְּרָכוֹת אֵלּוּ וְלֹא בָּאֲחֵרוֹת? לְפִי שֶׁהַחֲגוֹרָה וְהַכּוֹבַע בְּיִשְׂרָאֵל אֵינָם כְּמוֹ בָּאֻמּוֹת, שֶׁבָּאֻמּוֹת אֵינָן אֶלָּא לַהֲנָאַת הַגּוּף בִּלְבַד, אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל הֵם גַּם כֵּן מִשּׁוּם צְנִיעוּת וּקְדֻשָּׁה, הַחֲגוֹרָה — לְהַפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה, וְהַכּוֹבַע — שֶׁלֹּא יְהֵא בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ, וְאַף שֶׁאֵין אִסּוּר בָּזֶה מִן הַדִּין, מִכָּל מָקוֹם מִדַּת צְנִיעוּת וּקְדֻשָּׁה הוּא, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ מַמְשִׁיךְ מוֹרָא שָׁמַיִם עַל רֹאשׁוֹ.וּכְשֶׁנּוֹטֵל יָדָיו — יְבָרֵךְ ״עַל נְטִילַת יָדָיִם״. וּכְשֶׁנּוֹטֵל פָּנָיו — יְבָרֵךְ ״הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינָי וְכו׳ וִיהִי רָצוֹן כו׳ עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״. וְאֵין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר ״הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינָי״ קֹדֶם ״וִיהִי רָצוֹן״, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל בְּרָכָה אַחַת אֲרֻכָּה — פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״ וְחוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״. וְאַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַחֲתִימָה מֵעֵין הַפְּתִיחָה, יֵשׁ לוֹמַר שֶׁ״גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״ הוּא הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינָיו:

The order of the morning blessings. Each was instituted to be said at the hour one becomes obligated in it: on waking אֱלֹהַי נְשָׁמָה ; at the cock’s crow הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה ; on dressing מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים ; on opening the eyes (through the garment) פּוֹקֵחַ עִוְרִים ; on sitting up מַתִּיר אֲסוּרִים ; on straightening זוֹקֵף כְּפוּפִים ; on setting feet to the ground רוֹקַע הָאָרֶץ ; on putting on shoes שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי (singular — the כ׳ with kamatz) ; on walking הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר ; on girding אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה ; on covering the head עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה — the Rav explains why the name of Israel appears in these two (צְנִיעוּת וּקְדֻשָּׁה) ; then עַל נְטִילַת יָדָיִם and הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה up to גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים — one long blessing in which one does not answer אָמֵן in the middle.

עַכְשָׁו מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַיָּדַיִם נְקִיּוֹת וְגַם מִפְּנֵי עַמֵּי הָאֲרָצוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אוֹתָן — נָהֲגוּ לְסַדְּרָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהֵם עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן וְיוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁבְּרָכוֹת אֵלּוּ אֵינָן דּוֹמִין לְבִרְכוֹת הַמִּצְווֹת שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, לְפִי שֶׁמְּבָרֵךְ ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת״, אֲבָל בְּרָכוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה — יָכוֹל לְבָרֵךְ אוֹתָן גַּם אַחַר כָּךְ. וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹל בַּחֲצוֹת — יָכוֹל לְבָרֵךְ עָלָיו בַּשַּׁחַר, כֵּיוָן שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן מְבָרֵךְ — לֹא נָתְנוּ בָּהֶם חֲכָמִים שִׁעוּר תְּכִיפָה:

In the synagogue. Today, because the hands are not clean and because of the עַמֵּי הָאֲרָצוֹת who do not know them, the custom is to order them in the synagogue, and they answer אָמֵן and are discharged. For these blessings are unlike the בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת said עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן: they are שֶׁבַח וְהוֹדָאָה and may be said even afterward. And even one who heard the cock at midnight may bless in the morning — the Sages fixed no שִׁעוּר תְּכִיפָה.

וְעוֹד ג׳ בְּרָכוֹת שֶׁחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם: ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי״ וְ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד״ וְ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה״. וַאֲפִלּוּ הַשָּׁבוּי יֹאמַר ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד״, שֶׁאֵין הַבְּרָכָה עַל הַחֵרוּת מֵהָעַבְדוּת, אֶלָּא עַל שֶׁאֵין הָעֶבֶד חַיָּב אֶלָּא בְּמִצְווֹת שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהֶם. וְגֵר — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֹּאמַר ״שֶׁעָשַׂנִי גֵּר״, כִּי כְּשֶׁנַּעֲשָׂה גֵּר הוּא כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד וְנַעֲשָׂה בְּרִיָּה וַעֲשִׂיָּה חֲדָשָׁה. אֲבָל לֹא יֹאמַר ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי״, שֶׁהֲרֵי הָיָה גּוֹי בִּתְחִלַּת עֲשִׂיָּתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן יֹאמַר ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד״. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה נָכְרִי וְגָרוּעַ מֵעֶבֶד, מִכָּל מָקוֹם הָיָה יָכוֹל לְהִתְגַּיֵּר וּלְהִתְחַיֵּב בְּכָל הַמִּצְווֹת. אֲבָל אִם הָיָה עֶבֶד — לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִשְׁתַּחְרֵר, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁחְרְרוֹ רַבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹ לְבָרֵךְ ״שֶׁעָשַׂנִי גֵּר״, כִּי נִתְגַּיֵּר עַל יְדֵי בְּחִירָתוֹ שֶׁבָּחַר בְּדַת יִשְׂרָאֵל. וּלְפִי דִּבְרֵי הַמְקֻבָּלִים שֶׁבְּרָכוֹת אֵלּוּ הֵן עַל יְצִיאַת נִשְׁמָתוֹ בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא נִדְבַּק בָּהּ נִשְׁמַת גּוֹי אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה — גַּם הַגֵּר יָכוֹל לְבָרֵךְ כֵּן.וְהַנָּשִׁים נוֹהֲגוֹת לְבָרֵךְ ״שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ״, וְהוּא כְּמוֹ שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין עַל הָרָעָה:

שלא עשני / שעשני כרצונו. Three further blessings a man must say daily: שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה. Even a captive says שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד (the blessing is not on freedom but on the scope of mitzvot). The גֵּר: one view — he says שֶׁעָשַׂנִי גֵּר (like a newborn) but not שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי ; another — he does not say שֶׁעָשַׂנִי גֵּר ; and per the מְקֻבָּלִים (these blessings being on the soul that was not commingled) the גֵּר too may say it. Women have the custom to say שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ, as one who accepts the divine judgment upon himself.

כְּשֶׁמְּסַדְּרִין אוֹתָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — יֵשׁ לְסַדְּרָן כְּסֵדֶר שֶׁמִּתְחַיְּבִין בָּהֶן כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. כְּגוֹן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין הוֹלְכִין יָחֵף כְּלָל וְנוֹעֲלִים מִנְעָלִים תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הוֹלְכִין — מְבָרֵךְ תְּחִלָּה ״הָעוֹשֶׂה לִי כָּל צָרְכִּי״ וְאַחַר כָּךְ ״הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁהוֹלְכִין קְצָת יָחֵף בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹעֲלִין כְּשֶׁיּוֹצְאִין לַשּׁוּק — מְבָרְכִין ״הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר תְּחִלָּה״ (וְכֵן לְעִנְיַן ״פּוֹקֵחַ עִוְרִים״ וּ״מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים״). וְאִם טָעָה בְּסֵדֶר הַבְּרָכוֹת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, חוּץ מִבִּרְכַּת ״מַתִּיר אֲסוּרִים״ וְ״זוֹקֵף כְּפוּפִים״, שֶׁאִם בֵּרַךְ ״זוֹקֵף כְּפוּפִים״ — לֹא יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ ״מַתִּיר אֲסוּרִים״, מִפְּנֵי שֶׁבִּכְלַל זְקִיפַת הַקּוֹמָה הוּא הַתָּרַת הָאֵיבָרִים וּתְנוּעָתָם, וְלָמָּה יַחֲזֹר לְבָרֵךְ עַל זֶה שֵׁנִית.אֲבָל אִם בֵּרַךְ תְּחִלָּה ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד״ — יַחֲזֹר לְבָרֵךְ ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי״ אַף שֶׁהַגּוֹי גָּרוּעַ מֵהָעֶבֶד, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מַעֲלָה בַּגּוֹי שֶׁאֵינָהּ בָּעֶבֶד, שֶׁהָעֶבֶד אֵין לוֹ יִחוּס, שֶׁאֵין זַרְעוֹ מְיֻחָס אַחֲרָיו אֶלָּא אַחֲרֵי הָאֵם כְּמוֹ בִּבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר — עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר״, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנָכְרִי. וְגַם, הַנָּכְרִי יָכוֹל לְהִתְגַּיֵּר מֵעַצְמוֹ וְלִהְיוֹת כְּיִשְׂרָאֵל גָּמוּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶבֶד.וְכֵן אִם בֵּרַךְ תְּחִלָּה ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה״ — יַחֲזֹר לְבָרֵךְ ״שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי וְעֶבֶד״, שֶׁהָאִשָּׁה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְחַיֵּב בְּכָל הַמִּצְווֹת כְּמוֹ נָכְרִי שֶׁיִּתְגַּיֵּר וְעֶבֶד שֶׁיְּשַׁחְרְרוֹ רַבּוֹ, וְצָרִיךְ לִתֵּן הוֹדָאָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקוֹ כַּמְעֻלֶּה שֶׁבָּהֶם, אֶלָּא זָכָה לַעֲבֹד ה׳ וְלִהְיוֹת קָרוֹב אֵלָיו יוֹתֵר מִכֻּלָּם:

Order by place; error of order. When ordering them in the synagogue, one follows the order in which one becomes obligated per the local מִנְהָג (where one shoes first, one says הָעוֹשֶׂה לִי כָּל צָרְכִּי before הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר, etc.). If one erred in the order, it is of no consequence — except between מַתִּיר אֲסוּרִים and זוֹקֵף כְּפוּפִים (if one said זוֹקֵף כְּפוּפִים, one does not go back to say מַתִּיר אֲסוּרִים, since the former includes the latter). But if one said שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד first, one goes back to say שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי (the גּוֹי has a מַעֲלָה the עֶבֶד lacks) ; and likewise after אִשָּׁה one returns to say גּוֹי וְעֶבֶד.

בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ ״הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ״. וְתִקְּנוּהוּ הַגְּאוֹנִים אַחַר חֲתִימַת הַתַּלְמוּד, מִפְּנֵי תַּשּׁוּת כֹּחַ שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם, וּבְכָל יוֹם מִתְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: ״חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״, בָּשָׂר וָדָם מַפְקִיד פִּקָּדוֹן אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהוּא מַחֲזִירוֹ בָּלוּי וּמְקֻלְקָל, וְכָל אָדָם מַפְקִיד נִשְׁמָתוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵת עֶרֶב עֲיֵפָה וְהוּא מַחֲזִירָהּ לוֹ חֲדָשָׁה וּרְגוּעָה, וְרָאוּ הַגְּאוֹנִים לְתַקֵּן בְּרָכָה עַל הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְיֵשׁ מְפַקְפְּקִים לְאָמְרָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כֹּחַ בְּיַד שׁוּם אָדָם לְתַקֵּן בְּרָכָה אַחַר חֲתִימַת הַתַּלְמוּד. וְאֵין בָּזֶה כְּדַאי לִדְחוֹת הַמִּנְהָג וְתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים (אֲבָל בְּרָכָה שֶׁלֹּא תִּקְּנוּהָ הַגְּאוֹנִים, אוֹ שֶׁלֹּא נִתְפַּשְּׁטָה תַּקָּנָתָם וְלֹא נָהֲגוּ בָּהּ רֹב הַצִּבּוּר — אֵין לְאָמְרָהּ כְּלָל לְדִבְרֵי הַכֹּל. וְלָכֵן צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיַד הַמַּדְפִּיסִים שֶׁלֹּא לְהַדְפִּיס ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳״ בְּסוֹף כַּמָּה תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת, כִּי הֵן בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה לְדִבְרֵי הַכֹּל). וְכֵן מַה שֶּׁיֵּשׁ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ בַּשַּׁחַר בְּרָכוֹת אֲחֵרוֹת נוֹסָפוֹת, כְּגוֹן ״בָּרוּךְ סוֹמֵךְ נוֹפְלִים״ ״בָּרוּךְ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים״ טָעוּת הוּא בְּיָדָם וְאֵין לְאָמְרָם כְּלָל:

הנותן ליעף כח; adding no blessings. In these lands the custom is to bless הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ — instituted by the גְּאוֹנִים after the sealing of the Talmud, on the daily renewal of strength (חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים). Some hesitate to say it (none may institute a blessing after the Talmud’s sealing), but this does not warrant setting aside the custom and the Geonim’s enactment. However, a blessing the Geonim did not institute, or whose enactment did not spread, is not said at all (hence the ban on printing בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ at the end of תְּחִנּוֹת — בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה). So too the added blessings such as בָּרוּךְ סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, בָּרוּךְ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים — a טָעוּת, not to be said.

כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר אִם לֹא נִתְחַיֵּב בְּאֶחָד מֵהֶן, כְּגוֹן שֶׁלֹּא שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹל, אוֹ שֶׁלֹּא הָלַךְ, אוֹ שֶׁלֹּא לָבַשׁ, אוֹ שֶׁלֹּא חָגַר (אוֹ שֶׁהָיָה נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה וְלֹא הֻצְרַךְ לְהַעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינָיו), יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהּ — לֹא יֹאמְרֶנָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁהֵן עַל סִדּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהַנְהָגָתוֹ, כְּגוֹן ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״ וְ״רוֹקַע הָאָרֶץ״ — מְבָרֵךְ אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהֶן, אֲבָל הַבְּרָכוֹת שֶׁהֵן לַהֲנָאָתוֹ כְּגוֹן ״מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים״ וְ״הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר״ וְ״אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה״ וְ״עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל״ אִם לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן, כְּגוֹן שֶׁשּׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ עָרֹם — לֹא יֹאמְרֵן כְּלָל.וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן כְּלָל — יְבָרֵךְ כֻּלָּן כְּסִדְרָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּרָכוֹת עַל הֲנָאַת עַצְמוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא מְבָרְכִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא צָרְכֵי הָעוֹלָם, וְאִם הוּא אֵינוֹ נֶהֱנָה — אֲחֵרִים נֶהֱנִין. וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט וְאֵין לְשַׁנּוֹת.וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף עַל פִּי כֵן סוּמָא לֹא יְבָרֵךְ ״פּוֹקֵחַ עִוְרִים״, כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר הֶחָסֵר בְּגוּפוֹ. אֲבָל חֵרֵשׁ יְבָרֵךְ ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״, כֵּיוָן שֶׁשְּׁמִיעַת הָאֹזֶן אֵינָהּ מֻזְכֶּרֶת בַּבְּרָכָה.וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לְהָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי חִיּוּב כָּל הַבְּרָכוֹת, אִם אֶפְשָׁר לוֹ (וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּכֻלָּן, עַל כָּל פָּנִים יֵשׁ לוֹ לֵילֵךְ וְלִלְבֹּשׁ וְלַחְגֹּר וּלְעַטֵּר קֹדֶם שֶׁיְּסַדֵּר בִּרְכוֹתֵיהֶן, כְּדֵי לָחֹש לִסְבָרָא שְׁנִיָּה):

Blessing one is not obligated in. If one did not become obligated in one of the blessings (heard no cock, did not walk, gird, or stayed awake all night): one view — one does not say the one not obligated in ; another — those on the order of the world (הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי, רוֹקַע הָאָרֶץ) are said anyway, but those of benefit (מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים, הַמֵּכִין, אוֹזֵר, עוֹטֵר) not. A third view — one says them all, for they are on what the Holy One created for the world — וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט. Yet a blind man does not say פּוֹקֵחַ עִוְרִים ; a deaf man does say הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי. Lechatchila it is good to bring oneself to obligation in all of them.

יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְסַדֵּר בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה קֹדֶם פָּרָשַׁת ״תָּמִיד״. וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹמְרִים פְּסוּקִים הַרְבֵּה קֹדֶם בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה — אֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה, הוֹאִיל וְאוֹמְרִים אוֹתָן דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים וְלֹא דֶּרֶךְ לִמּוּד וּקְרִיאָה בַּתּוֹרָה. אֲבָל יוֹתֵר נָכוֹן מִנְהַג הַנּוֹהֲגִין לְבָרֵךְ מִיָּד אַחַר ״אֲשֶׁר יָצַר״ וֶ״אֱלֹהַי נְשָׁמָה״ (אוֹ אַחַר ״גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״ וִ״יהִי רָצוֹן כו׳״) קֹדֶם שֶׁאוֹמְרִים שׁוּם פָּסוּק מִן הַמִּקְרָא. וּבִימֵי הַסְּלִיחוֹת יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה קֹדֶם הַסְּלִיחוֹת וִידַלְּגֶנָּה אַחַר כָּךְ. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג בְּכָל מָקוֹם. וְאִם יֵשׁ אֶחָד שֶׁלֹּא אֲמָרָהּ עֲדַיִן — יֵרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְיֹאמְרֶנָּה אַחַר כָּךְ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְאָמְרָהּ לִפְנֵי הַתֵּבָה כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְכֵן יַעֲשֶׂה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר:

ברכת התורה before the verses. Some places order the בִּרְכַּת הַתּוֹרָה before פָּרָשַׁת תָּמִיד ; and though many verses are said before the בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, this is not a concern, since they are said דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים and not as study. But more correct is the custom to bless right after אֲשֶׁר יָצַר and אֱלֹהַי נְשָׁמָה (or after גּוֹמֵל חֲסָדִים and וִיהִי רָצוֹן), before any scriptural verse. On סְלִיחוֹת days one blesses the בִּרְכַּת הַתּוֹרָה before the selihot and skips it later ; so too on Rosh Hashana and Yom Kippur. One who has not yet said it descends before the ark (where the custom is so) to discharge one who does not know.

טוֹב לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית אַחַר ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגו׳״ — ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״, כִּי לִפְעָמִים אוֹמְרִים הַצִּבּוּר פִּיּוּטִים בְּ״יוֹצֵר״ וְשׁוֹהִין עַד קְרִיאַת שְׁמַע לִקְרוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, וְיוֹצֵא בָּזֶה לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁפָּסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד הוּא מִן הַתּוֹרָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר כֵּן בְּכָל יוֹם — לֹא יִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּזֶה אֶלָּא כְּשֶׁיָּרֵא שֶׁהַצִּבּוּר יַעַבְרוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל כְּשֶׁלֹּא יַעַבְרוּ — מוּטָב לָצֵאת יְדֵי קְרִיאַת שְׁמַע עִם הַצִּבּוּר וְלִקְרוֹתָהּ כְּדִינָהּ בְּבִרְכוֹתֶיהָ וְלִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וּכְשֶׁיָּרֵא שֶׁהַצִּבּוּר יַעַבְרוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — יֵשׁ לוֹ לִקְרוֹת כָּל הַפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, לְהָאוֹמְרִים שֶׁכָּל הַפָּרָשָׁה הָרִאשׁוֹנָה הוּא מִן הַתּוֹרָה (וּלְהָאוֹמְרִים שֶׁגַּם פָּרָשַׁת ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ וְגו׳״ הוּא מִן הַתּוֹרָה — יֵשׁ לִקְרוֹתָהּ גַּם כֵּן, וִיכַוֵּן שֶׁאִם יַעַבְרוּ הַצִּבּוּר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — יִהְיֶה יוֹצֵא בָּזֶה, וְאִם לָאו — יִהְיֶה כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה).אֲבָל זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָתָהּ גַּם כֵּן בִּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, מִכָּל מָקוֹם יוּכַל לִסְמֹךְ עַל זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁבִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, כְּגוֹן ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״:

ברוך שם after the shema; זמן קריאת שמע. It is good at שַׁחֲרִית, after שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, to say בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד — for at times the congregation says פִּיּוּטִים at the יוֹצֵר and delays until it reads the שְׁמַע out of its time, and one is discharged thereby per the view that only the first verse is מִן הַתּוֹרָה. Yet one intends to be discharged thereby only when one fears the congregation will pass the זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע ; otherwise it is better to read with the congregation, in its blessings, joining גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. For the זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם one may rely on that of the פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה.

בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם כו׳״ — אֵין לְשַׁנּוֹת הַנֻּסְחָא וְלוֹמַר ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתָ״ (אֲבָל מַה שֶּׁנָּהֲגוּ לַחְתֹּם ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ כו׳״ — מִן הָרָאוּי הָיָה שֶׁלֹּא לַחְתֹּם בְּשֵׁם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻזְכְּרָה בְּרָכָה זוֹ בַּתַּלְמוּד שֶׁלָּנוּ (וְגַם בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי יֵשׁ שֶׁאֵין גּוֹרְסִין בּוֹ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם בַּחֲתִימָתָהּ, וְגַם הַגְּאוֹנִים לֹא מָצִינוּ שֶׁתִּקְּנוּ בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ בְּ״הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ״), אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ — נָהֲגוּ. לְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לִסְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה — יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה):

נוסח אתה הוא; sealing with the Name. In these lands where one says אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, one does not change the נֻסָּח to עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתָ. As for the custom to seal בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְקַדֵּשׁ, it would have been fitting not to seal with the Name, since this blessing is not mentioned in our Talmud (nor, per some versions, in the Yerushalmi, nor instituted by the Geonim as הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ) — but כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ נָהֲגוּ. Therefore one who wishes to guard against a סְפֵק בְּרָכָה לְבַטָּלָה does well.

עַל פִּי הַסּוֹד יֵשׁ לוֹמַר פָּסוּק ״וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ״ קֹדֶם בּוֹאוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וּבִכְנִיסָתוֹ יֹאמַר ״בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ״. וִיקַבֵּל עָלָיו מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ קֹדֶם תְּפִלָּה. וְיֵשׁ מִי שֶׁקַּבָּלָה בְּיָדוֹ לוֹמַר פָּרָשָׁה ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ כְּשֶׁיּוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת:

By way of the סוד. By the סוֹד it is good to say the verse וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ before entering the synagogue ; on entering, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ ; and to accept upon oneself the mitzva of וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ before prayer. And some have a קַבָּלָה to say פָּרָשַׁת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל when leaving home for the synagogue.