Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe? The Shulchan Arukh HaRav is not a commentary on the Mehaber (מחבר) — it is an autonomous, complete Shulchan Arukh, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Chabad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its singularity: it fuses halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in one work, and rules with a unique talmudic rigor.
For Chabad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. This page gathers the Rav’s way on siman מ״ז — הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה (the blessings over the Torah). In the Rav, the siman has ten seifim (י׳ סְעִיפִים): the חֲשִׁיבוּת of בִּרְכַּת הַתּוֹרָה and the שַׁלְשֶׁלֶת promised to one who learns לִשְׁמָהּ ; עַל מַה מְבָרְכִין (מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, מִדְרָשׁ), the כּוֹתֵב and the מְהַרְהֵר ; the נֻסָּח (עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ) and the debate over the וָא״ו of הַעֲרֶב ; אַהֲבַת עוֹלָם that exempts and the הֶפְסֵק (sleep, night and day) ; and the נָשִׁים who bless.
שולחן ערוך הרב — סימן מ״ז — הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה
The full text of the Shulchan Arukh HaRav
שולחן ערוך הרב, סימן מ״ז — הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה — וּבוֹ י׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe’s own words (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.47), followed by our English rendering. The siman has ten seifim (י׳ סְעִיפִים).
סעיף א חֲשִׁיבוּת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה — לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד, שֶׁלֹּא חָרְבָה הָאָרֶץ.
דִּינֵי בִּרְכַּת הַתּוֹרָה וּבוֹ י׳ סְעִיפִים:בִּרְכַּת הַתּוֹרָה צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד, שֶׁלֹּא חָרְבָה הָאָרֶץ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה, לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינֵיהֶם כָּל כָּךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ, לְכָךְ הָיוּ מְזַלְזְלִים בְּבִרְכָתָהּ, לָכֵן לֹא הֵגֵנָּה עֲלֵיהֶם תּוֹרָתָם אַף עַל פִּי שֶׁעָסְקוּ בָּהּ הַרְבֵּה. וּלְכָךְ יִרְאֶה כָּל אָדָם שֶׁתִּהְיֶה כְּלִי חֶמְדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל יוֹם, חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בְּשִׂמְחָה יוֹתֵר מֵעַל כָּל הֲנָאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁזֶּה מוֹרֶה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ לִשְׁמָהּ. וְיִזְכֶּה לְשַׁלְשֶׁלֶת הַנִּמְשָׁךְ לָעוֹסֵק בָּהּ לִשְׁמָהּ, שֶׁהוּא ״לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וְגו׳״, שֶׁתֵּעָשֶׂה שְׁאֵלָתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ בְּבִרְכָתָהּ ״וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ״. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִים לְהוֹסִיף ״וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ״, כִּי כָּל שֶׁהוּא וּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם — שׁוּב אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם. וְאֵין צָרִיךְ לְכָךְ, כִּי בִּכְלַל ״צֶאֱצָאֵינוּ״ הֵם גַּם כֵּן בְּנֵי בָּנִים:
The weight of בִּרְכַּת הַתּוֹרָה. One must take great care with it (לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד): the land was destroyed only because they had not blessed the Torah first — it was not precious enough in their eyes to bless over it, so their Torah did not shield them despite much study. Let each hold the Torah — the כְּלִי חֶמְדָּתוֹ of the Holy One — dearer than every pleasure of the world, and bless over it with joy: a sign that one studies לִשְׁמָהּ. He will merit the שַׁלְשֶׁלֶת — לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ — and וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ. Some add וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ, but it is not required: grandchildren are already included in צֶאֱצָאֵינוּ.
סעיף ב מְבָרֵךְ לְמִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד וּמִדְרָשׁ ; הַמְהַרְהֵר אֵין צָרִיךְ.
צָרִיךְ לְבָרֵךְ בֵּין לְמִקְרָא לְבַד, בֵּין לְמִשְׁנָה לְבַדָּהּ, בֵּין לְתַלְמוּד לְבַדּוֹ, בֵּין לְמִדְרָשׁ לְבַדּוֹ, שֶׁהַכֹּל תּוֹרָה הִיא וְנִתְּנָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְהַמְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְהוּא הַדִּין שֶׁיָכוֹל לִפְסֹק דִּין בְּלֹא נְתִינַת טַעַם לִדְבָרָיו, שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן אֵינוֹ אֶלָּא הִרְהוּר, וְהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר הוּא, כְּמוֹ שֶׁ[יִּ]תְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ב:
Over what one blesses. One blesses for מִקְרָא alone, for מִשְׁנָה alone, for תַּלְמוּד alone, or for מִדְרָשׁ alone — all is Torah, given to Moshe at Sinai. One who merely contemplates (הַמְהַרְהֵר) words of Torah need not bless; likewise one who rules a din without giving its reason — that too is only הִרְהוּר, and הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר, as explained in siman ס״ב.
סעיף ג הַכּוֹתֵב בְּדִבְרֵי תוֹרָה — מַחֲלֹקֶת ; לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה יוֹצִיא בְּפִיו.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַכּוֹתֵב בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְהוּא שֶׁכּוֹתֵב סְפָרִים לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ וּמֵבִין מַה שֶּׁהוּא כּוֹתֵב, אֲבָל סוֹפֵר הַמַּעְתִּיק וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ לְהָבִין — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְכֵן אִם כּוֹתֵב אֵיזֶה פָּסוּק בְּאִגֶּרֶת הָרְשׁוּת לִדְבַר צַחוּת — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְלִמּוּד. וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה אֵין לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו לְבָרֵךְ עַל כְּתִיבָה לְבַדָּהּ בְּשׁוּם עִנְיָן, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רַק מְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא רָאוּי לְכָל כּוֹתֵב בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁיּוֹצִיא מִפִּיו קְצָת תֵּבוֹת לְהִנָּצֵל מִבְּרָכָה לְבַטָּלָה, אִם אֵינוֹ אוֹמֵר פְּסוּקֵי בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אוֹ שְׁאָר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה אַחַר הַבְּרָכָה כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין:
The כּוֹתֵב. One view holds that one who writes words of Torah, even without reading, must bless — provided he writes ספרים for his own study and understands what he writes; but a copyist (סוֹפֵר מַעְתִּיק) who does not seek to understand, or who writes a verse in a letter for elegance, does not bless. In practice (לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה) one does not rely on this to bless over writing alone — it is only הִרְהוּר: every scribe should utter a few words to avoid a בְּרָכָה לְבַטָּלָה, if he does not afterward say the verses of בִּרְכַּת כֹּהֲנִים or some other Torah passage.
סעיף ד נֻסַּח הַבְּרָכָה — עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ ; גֵּר.
בִּרְכַּת הַתּוֹרָה: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה״, וְנֻסַּח מְדִינוֹת אֵלּוּ ״לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה״, ״וְהַעֲרֶב נָא וְכו׳״ וַ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ כו׳״. וְגֵר יָכוֹל לְבָרֵךְ גַּם כֵּן ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ״:
The נֻסָּח. The בִּרְכַּת הַתּוֹרָה: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה — the נֻסָּח of these lands: לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה; then וְהַעֲרֶב נָא וְכו׳ and אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ. A גֵּר too may say אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
סעיף ה הַעֲרֶב בְּוָא״ו אוֹ בְּלֹא וָא״ו ; יוֹתֵר טוֹב לוֹמַר בְּוָא״ו.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר ״הַעֲרֶב״ בְּוָי״ו, שֶׁבְּרָכָה אַחַת הִיא עִם ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ כו׳״, שֶׁהוּא מַטְבֵּעַ אָרֹךְ פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״ וְחוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְלַמֵּד כו׳״, שֶׁאִם הָיָה מַטְבֵּעַ קָצָר ״וְהַעֲרֶב״ הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ — הָיָה לָהּ לִפְתֹּחַ בְּ״בָרוּךְ״. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם בְּמָקוֹם שֶׁהַבְּרָכָה שֶׁלְּפָנֶיהָ הִיא מַטְבֵּעַ קָצָר, שֶׁהֲרֵי בִּרְכַּת הַהַבְדָּלָה פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְבִרְכַּת הַנֵּר וְהַבְּשָׂמִים הוֹאִיל וְהֵן קְצָרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁ״הַעֲרֶב״ הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵינָהּ דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַהַבְדָּלָה, לְפִי שֶׁבִּרְכַּת הַבְדָּלָה אֵינָהּ סְמוּכָה לְעוֹלָם לְבִרְכַּת הַנֵּר וְהַבְּשָׂמִים, שֶׁאִם רוֹצֶה מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר וּבְשָׂמִים בִּפְנֵי עַצְמָם וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס בְּלֹא נֵר וּבְשָׂמִים. וּמִטַּעַם זֶה פּוֹתַחַת בִּרְכַּת ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ״ בְּ״בָרוּךְ״, לְפִי שֶׁבִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה בְּצִּבּוּר מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.וְכֵן נָהֲגוּ לוֹמַר ״הַעֲרֶב״ בְּלֹא וָא״ו. אֲבָל יוֹתֵר טוֹב לוֹמַר בְּוָא״ו, לְפִי שֶׁאַף אִם הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאוֹמְרָהּ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֲבָל אִם הִיא בְּרָכָה אַחַת וְאוֹמְרָהּ בְּלֹא וָא״ו — הֲרֵי זֶה מַפְסִיק בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. וְכֵן עַל פִּי הַסּוֹד הִיא בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְיֵשׁ לַעֲנוֹת אָמֵן בֵּינְתַיִם, וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לוֹמַר ״וְהַעֲרֶב״ בְּוָא״ו:
הַעֲרֶב with or without וָא״ו. One view says הַעֲרֶב with וָא״ו, since it is one blessing with אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ (a long matbea opening and closing with בָּרוּךְ) — otherwise, as a short matbea, it would have opened with בָּרוּךְ (just as הַבְדָּלָה opens with בָּרוּךְ though סְמוּכָה, since the נֵר and בְּשָׂמִים are short). Another view holds it a separate blessing, unlike הַבְדָּלָה (which is never fixedly סְמוּכָה) — hence וְכֵן נָהֲגוּ to say הַעֲרֶב without וָא״ו. But it is better with וָא״ו: if separate, an extra vav does no harm; but if one blessing, saying it without a vav is an interruption in the middle. And by the סוֹד it is a separate blessing where one answers אָמֵן; even so, one says וְהַעֲרֶב with וָא״ו.
סעיף ו אַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת אִם לָמַד מִיָּד ; וְיֵשׁ לָחֹשׁ וּלְבָרֵךְ.
בִּרְכַּת ״אַהֲבָה רַבָּה״ אוֹ ״אַהֲבַת עוֹלָם״, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ מֵעֵין בִּרְכַּת הַתּוֹרָה ״וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד כו׳״ — הֲרֵי זוֹ פּוֹטֶרֶת מִלְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה אִם לָמַד אַחַר קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה מִיָּד בְּלִי הֶפְסֵק, שֶׁאָז נִרְאֵית בְּרָכָה לְשֵׁם עֵסֶק הַתּוֹרָה כְּמוֹ לִקְרִיאַת שְׁמַע, וְאָז לֹא יִצְטָרֵךְ לְבָרֵךְ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲפִלּוּ הִפְסִיק וְעָמַד וְחָזַר לְלִמּוּדוֹ עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ לוֹמֵד מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁיִּלְמֹד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֶלָּא אִם כֵּן לֹא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מִיָּד אַחַר ״אַהֲבָה רַבָּה״ אוֹ ״אַהֲבַת עוֹלָם״, אֲבָל אִם קָרָא מִיָּד אַחֲרֶיהָ — דַּיָּהּ בְּכָךְ, וּפוֹטֶרֶת לִמּוּד שֶׁל כָּל הַיּוֹם עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה.וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, וְלִזָּהֵר לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְלֹא לִסְמֹךְ עַל ״אַהֲבָה רַבָּה״ אוֹ ״אַהֲבַת עוֹלָם״ אִם לֹא יִלְמֹד מִיָּד אַחַר הַתְּפִלָּה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְגַם שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה עַל מַה שֶּׁיִּלְמֹד אַחַר כָּךְ כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה:
אַהֲבַת עוֹלָם exempts. The blessing אַהֲבָה רַבָּה / אַהֲבַת עוֹלָם, having מֵעֵין בִּרְכַּת הַתּוֹרָה (וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד), exempts from בִּרְכַּת הַתּוֹרָה if one studies immediately after קְרִיאַת שְׁמַע and תְּפִלָּה, without הֶפְסֵק — then the blessing appears said for study, and one need not bless the rest of that day. Otherwise one must bless over what he will study. Another view: it suffices to have read קְרִיאַת שְׁמַע right after. One heeds both: take care to say בִּרְכַּת הַתּוֹרָה before the תְּפִלָּה, not to rely on אַהֲבַת עוֹלָם, and not to re-bless afterward.
סעיף ז הֶפְסֵק בֵּין בְּרָכָה לְלִמּוּד ; שֵׁנָה ; הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם.
וּכְשֶׁמְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לִלְמֹד מִיָּד אַחֲרֶיהָ, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לְלִמּוּדוֹ — דִּינוֹ כְּאִלּוּ הִפְסִיק בְּאֶמְצַע לִמּוּדוֹ וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְאֵינָהּ דּוֹמָה לְבִרְכַּת הַמִּצְווֹת וּלְבִרְכַּת הַנֶּהֱנִין שֶׁאִם הִפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לְהַתְחָלַת עֲשִׂיָּה שֶׁעָלֶיהָ מְבָרֵךְ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁאִם רָצָה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָהּ עַד לְאַחַר שָׁעָה הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁמַּפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לַעֲשִׂיָּה נִרְאֶה שֶׁאֵין אוֹתָהּ בְּרָכָה חוֹזֶרֶת עַל אוֹתָהּ עֲשִׂיָּה, אֲבָל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁחַיָּב לַעֲסֹק בָּהּ תָּמִיד כְּשֶׁמַּפְסִיק בֵּין בְּרָכָה לַלִּמּוּד — לֹא חָשִׁיב הֶפְסֵק, מֵאַחַר שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁמַּפְסִיק מְחֻיָּב הוּא לִלְמֹד. וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל זֶה. וְנָכוֹן לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם וְלִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם כְּלָל, כְּמוֹ בִּשְׁאָר מִצְווֹת.וְכֵן נָהֲגוּ לוֹמַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים סָמוּךְ לְבִרְכַּת הַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁאוֹמְרִין אוֹתָהּ לְשֵׁם לִמּוּד (וְלֹא מִשּׁוּם זֵכֶר לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם) — אוֹמְרִין אוֹתָהּ אֲפִלּוּ קֹדֶם אוֹר הַבֹּקֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּלַּיְלָה.וּלְדִבְרֵי הַכֹּל, אִם הִתְחִיל לִלְמֹד אַחַר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה וְהִפְסִיק מִלִּלְמֹד וְנִתְעַסֵּק בַּעֲסָקָיו וְחָזַר לְלִמּוּדוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אִם הוּא אָדָם שֶׁרָגִיל לִלְמֹד תָּמִיד, וְאַף כְּשֶׁיּוֹצֵא לְהִתְעַסֵּק בְּפַרְנָסָתוֹ מְמַהֵר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר כְּדֵי לַחֲזֹר וְלִלְמֹד, שֶׁעֵסֶק זֶה אֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק לְעִנְיַן בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בּוֹ דַּעְתּוֹ עַל לִמּוּדוֹ. וְהוּא הַדִּין לַמֶּרְחָץ וּלְבֵית הַכִּסֵּא שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבִין הֶפְסֵק, לְפִי שֶׁאַף בְּעוֹדוֹ בַּמֶּרְחָץ וּבֵית הַכִּסֵּא — אֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלִּלְמֹד אַחַר כָּךְ. וְכֵן אִם הִשְׁכִּיב עַצְמוֹ לִישֹׁן וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן — אֵין זֶה הֶפְסֵק, לְפִי שֶׁבְּעוֹדוֹ נֵעוֹר דַּעְתּוֹ עַל לִמּוּדוֹ. וְכֵן אִם יָשַׁן עַל אַצִּילֵי יָדָיו שְׁנַת עֲרַאי — אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק.אֲבָל יָשַׁן שְׁנַת קֶבַע עַל מִטָּתוֹ — חֲשׁוּבָה הֶפְסֵק. וְכֵן מִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִלְמֹד תָּמִיד וּבֵרַךְ וְלָמַד שִׁעוּרוֹ וְיָצָא לַעֲסָקָיו וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלִּלְמֹד עוֹד בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לַחֲזֹר וְלִלְמֹד — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּרְכַּת הַתּוֹרָה הִיא כְּבִרְכוֹת הַשַּׁחַר שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ אוֹתָן אֶלָּא פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, וּלְפִיכָךְ אֲפִלּוּ יָשַׁן שְׁנַת קֶבַע עַל מִטָּתוֹ אוֹ שֶׁיָּצָא לַעֲסָקָיו וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. וְכֵן נָהֲגוּ.וּכְשֶׁלּוֹמֵד בַּלַּיְלָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָשַׁן — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁהַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם. וּכְשֶׁיָּשַׁן שְׁנַת קֶבַע וְהִשְׁכִּים קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר — צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁאַף לִסְבָרָא אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא כְּבִרְכוֹת הַשַּׁחַר — הֲרֵי גַּם בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר זְמַנָּן הוּא גַּם כֵּן קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם, מִיָּד שֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.וְאִם הָיָה נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה — לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלִּלְמֹד, וְלַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, כְּמוֹ שְׁאָר בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר שֶׁנּוֹהֲגִין לְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהֶן. וְהָרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי סָפֵק — יִשְׁמַע בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מֵאַחֵר וְיִתְכַוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ אִם אֶפְשָׁר, וְאִם לָאו — יְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ:
הֶפְסֵק, sleep, day and night. One view: after בִּרְכַּת הַתּוֹרָה one need not study at once (תַּלְמוּד תּוֹרָה is a constant duty, unlike בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת and הַנֶּהֱנִין where a הֶפְסֵק requires re-blessing); יֵשׁ חוֹלְקִים, and it is נָכוֹן not to interrupt at all. וְכֵן נָהֲגוּ to say בִּרְכַּת כֹּהֲנִים right after (as study — even before dawn). For all: one who studies regularly, who breaks off for his affairs and returns, does not re-bless (business, מֶרְחָץ, בֵּית הַכִּסֵּא, lying down without sleeping, שְׁנַת עֲרַאי — no הֶפְסֵק); but שְׁנַת קֶבַע in bed is a הֶפְסֵק. One not accustomed to study always, who took his mind off, re-blesses. יֵשׁ אוֹמְרִים that בִּרְכַּת הַתּוֹרָה is like בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר (once a day) — even after שְׁנַת קֶבַע, no re-blessing; וְכֵן נָהֲגוּ. Studying at night, so long as he has not slept, no blessing — הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם; one who slept שְׁנַת קֶבַע and rose before dawn blesses per all. To escape the סָפֵק, one hears the blessing from another.
סעיף ח הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם מְבָרֵךְ, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם לִלְמֹד — מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ אִם הוּא שְׁלִיחַ צִבּוּר וְיוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מ״ו וְסִימָן ו׳:
הַמַּשְׁכִּים. One who rises before daylight to study blesses בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, and need not re-bless in the synagogue, even as שְׁלִיחַ צִבּוּר going down before the ark — as explained in siman מ״ו and siman ו׳.
סעיף ט כָּל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת חוּץ מֵהַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי וּפָרָשַׁת הַתָּמִיד ; נְטִילַת יָדַיִם.
הַמַּשְׁכִּים קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם — יָכוֹל לְבָרֵךְ כָּל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת, חוּץ מִבִּרְכַּת ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״ וּ״פָרָשַׁת הַתָּמִיד״, עַיֵּן סִימָן א׳ שֶׁיַּמְתִּין מִלְּאָמְרָהּ עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם. וְאִם שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹל — יָכוֹל לְבָרֵךְ ״הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״ מִיָּד אַחַר חֲצוֹת לַיְלָה. וּלְכַתְּחִלָּה יִטֹּל יָדָיו קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ לִלְמֹד. וְאִם אֵין לוֹ מַיִם — יָכוֹל לְבָרֵךְ וְלִלְמֹד בְּלֹא נְטִילָה, רַק שֶׁיְּנַקֶּה יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּקוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ד׳:
The סֵדֶר before dawn; נְטִילַת יָדַיִם. One who rises before daylight may say the whole סֵדֶר of blessings, except הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה and פָּרָשַׁת הַתָּמִיד — which he defers until day (עַיֵּן סִימָן א׳); if he heard the rooster, he may say הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי right after חֲצוֹת. לְכַתְּחִלָּה he washes his hands before blessing to study; with no water, he may bless and study after cleaning his hands (pebble, dust, or beam).
סעיף י נָשִׁים מְבָרְכוֹת בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה ; חַיָּבוֹת בִּתְפִלָּה כַּאֲנָשִׁים.
נָשִׁים מְבָרְכוֹת בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי חַיָּבוֹת לִלְמֹד מִצְווֹת שֶׁלָּהֶן, לֵידַע הֵיאַךְ לַעֲשׂוֹתָן וְהֵיאַךְ לִזָּהֵר מִכָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהֵן מֻזְהָרוֹת בָּהֶן כַּאֲנָשִׁים, וְהֵן חַיָּבוֹת בִּתְפִלָּה כְּמוֹ אֲנָשִׁים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ו (וְעוֹד שֶׁבִּרְכַּת הַתּוֹרָה מְבָרְכִין קֹדֶם ״פָּרָשַׁת הַתָּמִיד״ וּבִקְרִיאַת ״פָּרָשַׁת הַתָּמִיד״ הֵן שָׁווֹת לָאֲנָשִׁים, שֶׁהֲרֵי תְּפִלָּה בִּמְקוֹם תָּמִיד תִּקְּנוּהָ):
Women. נָשִׁים bless the בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה, for they are obligated to learn the mitzvot that pertain to them — to know how to perform them and how to guard against every לֹא תַעֲשֶׂה of which they are warned as men are — and they are obligated in תְּפִלָּה like men (סִימָן ק״ו); moreover בִּרְכַּת הַתּוֹרָה precedes פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, in which they are equal to men, since prayer was instituted in place of the תָּמִיד.
Source: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim מ״ז (Kehot edition, ten seifim / י׳ סְעִיפִים). English: DAAT. Nothing is cited beyond this verifiable text.
היסוד — עַל מַה מְבָרְכִין וְאַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת
The yesod: over what one blesses, and אהבת עולם that exempts
The Alter Rebbe’s reading of this siman moves in three steps. First the חֲשִׁיבוּת: take great care, for the land was destroyed only for not blessing the Torah first — the link between valuing the בִּרְכַּת הַתּוֹרָה and studying לִשְׁמָהּ. Then עַל מַה מְבָרְכִין: מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, מִדְרָשׁ are all Torah; the כּוֹתֵב who understands blesses, the מְהַרְהֵר does not — הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר. Finally אַהֲבַת עוֹלָם exempts and the הֶפְסֵק: the nature of the blessing, the need to study at once, and the doubt that bids one bless before the תְּפִלָּה.
חֲשִׁיבוּת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה וְלִשְׁמָהּ
The weight of the blessing and study לִשְׁמָהּ
The yesod. One must לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד — the land was destroyed for not blessing the Torah first, for not holding it precious. Blessing with joy shows one studies לִשְׁמָהּ.
The consequence. One who learns לִשְׁמָהּ merits the שַׁלְשֶׁלֶת — לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ. On the value of morning study, see siman 1.
עַל מַה מְבָרְכִין — כּוֹתֵב וּמְהַרְהֵר
Over what one blesses: the כּוֹתֵב and the מְהַרְהֵר
The principle. One blesses for מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, מִדְרָשׁ — all Torah from Sinai. The נֻסָּח: עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ.
The extension. The כּוֹתֵב who understands blesses; the מְהַרְהֵר does not — הִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר. On the placement of בִּרְכַּת הַתּוֹרָה in the seder, see siman 46.
אַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת וְהַהֶפְסֵק
אהבת עולם that exempts, and the הֶפְסֵק
The principle. אַהֲבַת עוֹלָם exempts if one studies at once, without הֶפְסֵק; בִּרְכַּת הַתּוֹרָה is unlike the בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת (a constant duty to learn).
The conduct. Hence the machloket on sleep (שְׁנַת קֶבַע) and night (הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם), and the counsel to bless before the תְּפִלָּה. On בִּרְכַּת הַתּוֹרָה at the public reading, see siman 139.
A pointer to study. The reach of the yesod set here — the חֲשִׁיבוּת of בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, עַל מַה מְבָרְכִין and אַהֲבַת עוֹלָם that exempts — bears on both daily conduct and the Chabad sensibility toward the קְדֻשָּׁה of limmud. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, adding nothing invented. For in-depth study and personal conduct, learn with a Chabad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe’s psak
A comparison of the Alter Rebbe’s way with those of the Mehaber, the Rama (רמ״א) and the Mishna Beroura (משנה ברורה) on the key points of siman מ״ז. The Shulchan Arukh HaRav (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it lays out the Rav’s own sensibility as it emerges from his ten seifim. The Rav spells out the טעם and the פרט where the Mehaber states only the ruling.
| Topic | Mehaber | Rama | Mishna Beroura | The Alter Rebbe’s way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| חֲשִׁיבוּת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה | או״ח מ״ז — צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה מְאֹד. | — | מ״ב מ״ז / נדרים פ״א ע״א — עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ. | The Alter Rebbe’s way — לִזָּהֵר מְאֹד, שַׁלְשֶׁלֶת הַלּוֹמֵד לִשְׁמָהּ וְ״צֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ״ (סעיף א). |
| עַל מַה מְבָרְכִין ; כּוֹתֵב וּמְהַרְהֵר | או״ח מ״ז — מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד ; הַמְהַרְהֵר אֵין צָרִיךְ. | רמ״א מ״ז — אַף לְמִדְרָשׁ מְבָרֵךְ. | מ״ב מ״ז — כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ וּמֵבִין. | The Alter Rebbe’s way — כּוֹתֵב הַמֵּבִין מְבָרֵךְ, סוֹפֵר מַעְתִּיק לֹא ; לְמַעֲשֶׂה יוֹצִיא בְּפִיו (סעיף ב–ג). |
| נֻסָּח ; וְהַעֲרֶב בְּוָא״ו | או״ח מ״ז — עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ. | רמ״א מ״ז — יֵשׁ אוֹמְרִים בְּלֹא וָא״ו. | מ״ב מ״ז — יוֹתֵר טוֹב בְּוָא״ו ; סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ. | The Alter Rebbe’s way — ג׳ טְעָמִים ; יוֹתֵר טוֹב ״וְהַעֲרֶב״ בְּוָא״ו, אַף עַל פִּי הַסּוֹד (סעיף ד–ה). |
| אַהֲבַת עוֹלָם ; הֶפְסֵק וְשֵׁנָה | או״ח מ״ז — אַהֲבַת עוֹלָם פּוֹטֶרֶת אִם לָמַד מִיָּד. | — | מ״ב מ״ז / ביאור הלכה — סְפֵק בְּרָכוֹת וּשְׁנַת קֶבַע. | The Alter Rebbe’s way — יֵשׁ לָחֹשׁ לִשְׁנֵיהֶם, וְכֵן נָהֲגוּ שֶׁאֵין צָרִיךְ אַחַר שְׁנַת קֶבַע (סעיף ו–ז). |
| נָשִׁים בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה | או״ח מ״ז — נָשִׁים מְבָרְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה. | — | מ״ב מ״ז — חַיָּבוֹת בְּפָרָשִׁיּוֹת שֶׁלָּהֶן. | The Alter Rebbe’s way — חַיָּבוֹת לִלְמֹד מִצְווֹתֵיהֶן וּבִתְפִלָּה כַּאֲנָשִׁים (סעיף י). |
Table drawn from the Mehaber’s text (Orah Haim מ״ז, Sefaria source) and verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tur, Rambam Hilkhot Tefila ז, Rosh, Ran פ״ק דשבת, Rashba בשם המאור, Abudraham, Agur, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot י״א ע״ב, כ״א ע״א, Nedarim פ״א ע״א). The Alter Rebbe’s column rests on the real Shulchan Arukh HaRav text (י׳ סְעִיפִים) reproduced in §1. Uncertain attributions are left "על דרך הסברה".
קווי היסוד של שיטת הרב
The defining lines of the Rav’s way on this siman
Three orientations that mark the Alter Rebbe’s sensibility on this siman — beyond the mere application of the rule. Each follows the structure: principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Each line rests on the Rav’s real text (§1).
קו א — לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד
Taking great care
Principle of the siman: the חֲשִׁיבוּת of בִּרְכַּת הַתּוֹרָה and עַל מַה מְבָרְכִין (seifim א–ג).
The Rav’s reading: the land was destroyed for not blessing; the כּוֹתֵב who understands blesses, the מְהַרְהֵר does not.
Practical consequence: bless with joy, over מִקְרָא/מִשְׁנָה/תַּלְמוּד/מִדְרָשׁ; in practice, utter a few words.
קו ב — נֻסָּח וּסְפֵק בְּרָכָה
The נֻסָּח and the doubt of berakha
Principle of the siman: the נֻסָּח (עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ) and the וָא״ו (seifim ד–ה).
The Rav’s reading: יוֹתֵר טוֹב to say ״וְהַעֲרֶב״ with a וָא״ו — so as not to interrupt within a single blessing.
Practical consequence: follow the received נֻסָּח; say וְהַעֲרֶב with a וָא״ו.
קו ג — אַהֲבַת עוֹלָם וְהַלַּיְלָה
אהבת עולם, sleep and night
Principle of the siman: אַהֲבַת עוֹלָם that exempts, the הֶפְסֵק, and night and day (seifim ו–י).
The Rav’s reading: בִּרְכַּת הַתּוֹרָה is unlike the בִּרְכוֹת הַמִּצְווֹת; וְכֵן נָהֲגוּ after שְׁנַת קֶבַע.
Practical consequence: bless before the תְּפִלָּה; one who rises before dawn blesses; follow one’s Rav on the doubt. See siman 48.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
Practical Chabad conduct
Points of conduct that flow directly from siman מ״ז in the Alter Rebbe’s and Chabad sensibility — presented at the level of the principle, referring to the Rav for the detail of cases (the חֲשִׁיבוּת, עַל מַה מְבָרְכִין, the נֻסָּח, אַהֲבַת עוֹלָם, the הֶפְסֵק and the נָשִׁים).
For the Chabad Chassid — Siman מ״ז (הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה)
- ① Take great care. Hold the בִּרְכַּת הַתּוֹרָה precious and bless it with joy; לִזָּהֵר בָּהּ מְאֹד. Basis: SA HaRav מ״ז seif א.
- ② Over what to bless. Bless for מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, מִדְרָשׁ; the כּוֹתֵב who understands blesses, the מְהַרְהֵר does not — in practice, utter a few words. Basis: SA HaRav מ״ז seif ב–ג.
- ③ The נֻסָּח. Say עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַעֲרֶב נָא, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ; וְהַעֲרֶב with a וָא״ו. Basis: SA HaRav מ״ז seif ד–ה.
- ④ אהבת עולם and הֶפְסֵק. Bless the בִּרְכַּת הַתּוֹרָה before the תְּפִלָּה, do not rely on אַהֲבַת עוֹלָם; after שְׁנַת קֶבַע, וְכֵן נָהֲגוּ not to re-bless. Basis: SA HaRav מ״ז seif ו–ז.
- ⑤ The נָשִׁים. Women bless the בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, being obligated to learn their mitzvot and in תְּפִלָּה. Basis: SA HaRav מ״ז seif י.
⚠ This section presents Chabad conduct grounded in the Shulchan Arukh HaRav, siman מ״ז (the real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic ruling for a particular case. For any concrete question — the בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, the נֻסָּח, the הֶפְסֵק, the נָשִׁים — consult your Rav, and for Chabad, a Chabad Rav.