Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Le Rabbi a explicitement instruit d’étudier sérieusement le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב). Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman נ״ז — דִּין ״בָּרְכוּ״ וַעֲנִיָּתוֹ. Chez le Rav, le siman se déploie en ה׳ סְעִיפִים (cinq seifim) : le שַׁ״ץ dit בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ בְּקוֹל רָם et le קָהָל répond בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, le אָמַר בְּלַחַשׁ et le צֵרוּף de ט׳, la חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ, le מִנְהָג du שַׁ״ץ qui מַאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״ pendant le יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח, et l’interdit de הֶפְסֵק בֵּין ״בָּרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן נ״ז — דִּין ״בָּרְכוּ״ וַעֲנִיָּתוֹ
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן נ״ז — דִּין ״בָּרְכוּ״ וַעֲנִיָּתוֹ — וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.57), suivi de notre traduction française. Le siman comporte cinq seifim (ה׳ סְעִיפִים ; seif k → .57.k).
סעיף א הַשַּׁ״ץ אוֹמֵר ״בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ״ בְּקוֹל רָם וְהַקָּהָל עוֹנִין ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד״.
דִּין ״בָּרְכוּ״ וַעֲנִיָּתוֹ וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר ״בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ״ בְּקוֹל רָם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הַקָּהָל וְיַעֲנוּ אַחֲרָיו ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד״:
ברכו וענייתו. Le שַׁ״ץ doit dire « בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ » à voix haute (בְּקוֹל רָם) afin que tout le קָהָל entende et réponde après lui « בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד ».
סעיף ב אָמַר בְּלַחַשׁ — צֵרוּף ט׳ שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֶּנּוּ ״בָּרְכוּ״ לוֹמַר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה.
וְאִם אָמַר בְּלַחַשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע מִמֶּנּוּ ״בָּרְכוּ״ אֶלָּא שָׁמַע הַקָּהָל שֶׁסְּבִיבָיו עוֹנִין אַחֲרָיו ״בָּרוּךְ ה׳ כו׳״ — אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, אֶלָּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם ט׳ שָׁמְעוּ מִמֶּנּוּ ״בָּרְכוּ״ וְעוֹנִין אַחֲרָיו — יְכוֹלִים כָּל הַקָּהָל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּאן עֲשָׂרָה הָאוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. וְכֵן עִקָּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ד (עַיֵּן בְּמָגֵן אַבְרָהָם שָׁם):
אמר בלחש — צירוף. S’il a dit בָּרְכוּ à voix basse : יש אומרים que celui qui ne l’a pas entendu de lui, mais a entendu le קָהָל autour de lui répondre « בָּרוּךְ ה׳ », ne peut répondre avec eux — il dit אמן après eux. Et יש מי שאומר que si ט׳ l’ont entendu et répondent, tout le קָהָל peut répondre avec eux, car il y a là dix disant un דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה — וכן עיקר (cf. סימן קכ״ד, מגן אברהם).
סעיף ג הַשַּׁ״ץ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ״ שֶׁלֹּא יוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל.
וְצָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לַחֲזֹר וְלוֹמַר ״בָּרוּךְ ה׳ וְכו׳״, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, שֶׁאוֹמֵר לָהֶם ״בָּרְכוּ״ וְהוּא אֵינוֹ ״מְבָרֵךְ״. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר ״הַמְבֹרָךְ״ וְלֹא הוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל לְגַמְרֵי — צָרִיךְ הוּא לְהַחֲזִיר אֶת עַצְמוֹ לַכְּלָל לְגַמְרֵי וְלוֹמַר ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ״ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַצִּבּוּר (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן (קצ״ג) [קצ״ב]):
חזרת הש״ץ. Le שַׁ״ץ doit répéter « בָּרוּךְ ה׳ וכו׳ » pour ne pas s’exclure du כְּלָל — car il dit aux autres « בָּרְכוּ » et lui ne « bénit » pas. Même s’il a dit « הַמְבֹרָךְ » et ne s’est pas totalement exclu, il doit se réintégrer pleinement au כְּלָל et dire « בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ » comme le ציבור (cf. סימן קצ״ב).
סעיף ד נָהֲגוּ שֶׁהַשַּׁ״ץ מַאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״ וְהַקָּהָל אוֹמְרִים ״יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח״.
וְנָהֲגוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״ וְהַקָּהָל אוֹמְרִים ״יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח כו׳״ בְּעוֹד שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ בְּנִּגּוּן. אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר הַתֵּבוֹת — אָסוּר לוֹמַר כְּלוּם, אֶלָּא צָרִיךְ לְכַוֵּן וְלִשְׁמֹעַ כְּמוֹ בַּקַּדִּישׁ. וְלָכֵן אִם אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ כָּל כָּךְ בְּנִגּוּן אֶלָּא בְּחִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת — אֵין לְאָמְרוֹ כְּלָל:
המנהג להאריך. On a coutume que le שַׁ״ץ prolonge (מַאֲרִיךְ) dans « בָּרְכוּ » pendant que le קָהָל dit « יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח וכו׳ » tant qu’il prolonge le נִגּוּן. Mais à l’instant où il prononce les mots — il est interdit de rien dire : il faut כַּוֵּן et écouter comme dans le קַדִּישׁ. Aussi, si le שַׁ״ץ ne prolonge pas beaucoup par un נִגּוּן mais seulement בְּחִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת — on ne le dit pas du tout.
סעיף ה אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין ״בָּרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה.
מָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לִצְעֹק עַל חַבְרֵיהֶם בֵּין קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״, אוֹ לְדַבֵּר בְּצָרְכֵי רַבִּים — טוֹעִים הֵם, שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד:
ההפסק בין ברכו ליוצר. Là où l’on a coutume de crier après ses camarades entre le קַדִּישׁ et « בָּרְכוּ » et « יוֹצֵר אוֹר », ou de parler des affaires publiques (צָרְכֵי רַבִּים) — ils se trompent, car il est interdit d’interrompre entre eux même pour une מצוה, comme expliqué au סימן נ״ד.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim נ״ז (édition Kehot, ה׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — בָּרְכוּ וַעֲנִיָּתוֹ
Le yesod : le בָּרְכוּ, son répons et le הֶפְסֵק
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre axes. D’abord le בָּרְכוּ et son répons — le שַׁ״ץ le dit בְּקוֹל רָם et le קָהָל répond בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. Ensuite la חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ, pour ne pas s’exclure du כְּלָל. Puis le מִנְהָג du שַׁ״ץ qui מַאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״ pendant le יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח. Enfin, l’interdit de הֶפְסֵק entre le קַדִּישׁ-בָּרְכוּ et יוֹצֵר אוֹר.
״בָּרְכוּ״ וַעֲנִיָּתוֹ בְּקוֹל רָם
Le בָּרְכוּ et son répons
Le principe. On ne dit בָּרְכוּ qu’à dix (דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה) ; le שַׁ״ץ le dit בְּקוֹל רָם pour que tout le קָהָל entende et réponde בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד (סעיף א).
La conséquence. S’il a dit בְּלַחַשׁ, celui qui ne l’a pas entendu de lui répond אמן ; mais si ט׳ l’ont entendu, tout le קָהָל répond avec eux (סעיף ב). Cf. siman 69 (בָּרְכוּ/פּוֹרֵס עַל שְׁמַע) et siman 55 (דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בַּעֲשָׂרָה).
חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ — שֶׁלֹּא יוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל
La חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ
Le principe. Le שַׁ״ץ doit répéter בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ pour ne pas s’exclure du כְּלָל — car il dit aux autres בָּרְכוּ et lui ne bénit pas (סעיף ג).
La conséquence. Même ayant dit הַמְבֹרָךְ, il se réintègre pleinement au כְּלָל en disant comme le ציבור (renvoi סימן קצ״ב).
הַמַּאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״ וַעֲנִיַּת הַקָּהָל
Le מַאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״
Le principe. On a coutume que le שַׁ״ץ prolonge בְּ״בָרְכוּ״ pendant que le קָהָל dit יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח, tant qu’il prolonge par le נִגּוּן (סעיף ד).
La conséquence. Mais à l’instant des mots — אָסוּר de rien dire, il faut כַּוֵּן et écouter כְּמוֹ בַּקַּדִּישׁ ; s’il ne fait que חִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת — on ne le dit pas.
הַהֶפְסֵק בֵּין ״בָּרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״
Le הֶפְסֵק בֵּין ״בָּרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״
Le principe. Là où l’on crie après ses camarades ou parle des צָרְכֵי רַבִּים entre le קַדִּישׁ-בָּרְכוּ et יוֹצֵר אוֹר — טוֹעִים הֵם (סעיף ה).
La conséquence. Il est אָסוּר d’interrompre entre eux אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ בְּסִימָן נ״ד. Cf. siman 54 et siman 56 (קַדִּישׁ).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — le בָּרְכוּ וַעֲנִיָּתוֹ, la חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ et le הֶפְסֵק — touche à la conduite quotidienne de la tefila בְּצִבּוּר. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, du Rama (רמ״א) et de la Mishna Beroura (משנה ברורה) sur les points-clés du siman נ״ז. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses cinq seifim.
| Sujet | Mehaber | Rama | Mishna Beroura | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| ״בָּרְכוּ״ וַעֲנִיָּתוֹ | או״ח נ״ז — הַשַּׁ״ץ אוֹמֵר ״בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ״ בְּקוֹל רָם וְהַקָּהָל עוֹנִין ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד״. | רמ״א — הַקָּהָל שׁוֹמְעִים ״בָּרְכוּ״ מִן הַשַּׁ״ץ וְעוֹנִין אַחֲרָיו כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. | מ״ב נ״ז / ברכות כ״א ע״א — ״בָּרְכוּ״ דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה הַצָּרִיךְ עֲשָׂרָה. | Voie de l’Admour HaZaken — בְּקוֹל רָם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הַקָּהָל וְיַעֲנוּ ; בְּלַחַשׁ — צֵרוּף ט׳ שֶׁשָּׁמְעוּ (סעיפים א-ב). |
| חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ״ | או״ח נ״ז — וְחוֹזֵר הַשַּׁ״ץ וְאוֹמֵר ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד״. | רמ״א — נָהֲגוּ שֶׁגַּם הַשַּׁ״ץ עוֹנֶה עִם הַקָּהָל. | מ״ב נ״ז — שֶׁלֹּא יוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל. | Voie de l’Admour HaZaken — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ״ לְהַחֲזִיר עַצְמוֹ לַכְּלָל לְגַמְרֵי (סעיף ג). |
| הַמַּאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״ / ״יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח״ | או״ח נ״ז — נוֹהֲגִין שֶׁהַשַּׁ״ץ מַאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״ וְהַקָּהָל אוֹמְרִים ״יִתְבָּרֵךְ״. | רמ״א — כְּפִי מִנְהַג הַמְּקוֹמוֹת בְּנִגּוּן. | מ״ב נ״ז — בִּשְׁעַת הַתֵּבוֹת אָסוּר לוֹמַר כְּלוּם, צָרִיךְ לְכַוֵּן כְּמוֹ בַּקַּדִּישׁ. | Voie de l’Admour HaZaken — מַאֲרִיךְ בְּנִגּוּן בִּלְבַד ; בְּחִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת אֵין לְאָמְרוֹ כְּלָל (סעיף ד). |
| הַהֶפְסֵק בֵּין ״בָּרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר״ | או״ח נ״ז — מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִצְעֹק בֵּין קַדִּישׁ לְ״יוֹצֵר״ — טוֹעִים. | רמ״א — אֵין לְהַפְסִיק בְּצָרְכֵי רַבִּים. | מ״ב נ״ז — כְּדִין סוֹף סִימָן נ״ד לְעִנְיַן הַהֶפְסֵק. | Voie de l’Admour HaZaken — אָסוּר לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ בְּסִימָן נ״ד (סעיף ה). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm נ״ז, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila 7-9, Rosh, Or Zaroua, Kol Bo, Abudraham, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot כ״א ע״א, מ״ה ע״ב, נ׳ ע״א, Meguila כ״ג ע״ב). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ה׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — ״בָּרְכוּ״ דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּקוֹל רָם
Le בָּרְכוּ, דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּקוֹל רָם
Principe du siman : הַשַּׁ״ץ אוֹמֵר בָּרְכוּ בְּקוֹל רָם וְהַקָּהָל עוֹנֶה (סעיפים א-ב).
Lecture du Rav : בָּרְכוּ דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה הַצָּרִיךְ עֲשָׂרָה ; בְּלַחַשׁ — צֵרוּף ט׳ שֶׁשָּׁמְעוּ.
Conséquence pratique : dire בָּרְכוּ à voix haute pour que dix entendent et répondent.
קו ב — חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ וְהַמַּאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״
La חֲזָרָה et le מַאֲרִיךְ
Principe du siman : חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ (סעיף ג) וְהַמַּאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״ (סעיף ד).
Lecture du Rav : לְהַחֲזִיר עַצְמוֹ לַכְּלָל ; מַאֲרִיךְ בְּנִגּוּן בִּלְבַד, בִּשְׁעַת הַתֵּבוֹת אָסוּר לוֹמַר כְּלוּם. Cf. siman 56 (קַדִּישׁ).
Conséquence pratique : répéter בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ ; écouter le מַאֲרִיךְ comme le קַדִּישׁ.
קו ג — הַהֶפְסֵק בֵּין ״בָּרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר״
Le הֶפְסֵק בֵּין ״בָּרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר״
Principe du siman : אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין קַדִּישׁ-בָּרְכוּ לְ״יוֹצֵר אוֹר״ (סעיף ה).
Lecture du Rav : אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ בְּסִימָן נ״ד. Cf. siman 54 et siman 58 (זְמַן ק״ש).
Conséquence pratique : ne pas parler ni crier entre בָּרְכוּ et יוֹצֵר אוֹר.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman נ״ז dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman נ״ז (דִּין ״בָּרְכוּ״ וַעֲנִיָּתוֹ)
- ① בָּרְכוּ וַעֲנִיָּתוֹ. Le שַׁ״ץ dit בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ בְּקוֹל רָם ; répondre בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. Fondement : SA HaRav נ״ז séif א.
- ② אָמַר בְּלַחַשׁ. Qui n’a pas entendu de lui répond אמן ; si ט׳ ont entendu, tout le קָהָל répond avec eux. Fondement : SA HaRav נ״ז séif ב.
- ③ חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ. Le שַׁ״ץ répète בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ pour se réintégrer au כְּלָל. Fondement : SA HaRav נ״ז séif ג.
- ④ הַמַּאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״. On prolonge par le נִגּוּן ; à l’instant des mots, écouter כְּמוֹ בַּקַּדִּישׁ. Fondement : SA HaRav נ״ז séif ד.
- ⑤ הֶפְסֵק בֵּין בָּרְכוּ לְיוֹצֵר. Ne pas crier ni parler entre le קַדִּישׁ-בָּרְכוּ et יוֹצֵר אוֹר, même לְצֹרֶךְ מִצְוָה. Fondement : SA HaRav נ״ז séif ה.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman נ״ז (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — la עֲנִיָּה, le מַאֲרִיךְ, le הֶפְסֵק — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.