למה רמה 4 מיוחדת לאדמו״ר הזקן? השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שכתבו אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית מיוחדת.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך הרב. דף זה מאסף את שיטת הרב על סימן נ״ו — דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ. הסימן כולל אצל הרב ח׳ סְעִיפִים: לִזָּהֵר מְאֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ, כַּוָּנָה וְקוֹל רָם בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, רֶצֶף וְדִקְדּוּק הַלָּשׁוֹן, מִצְוַת הַקַּדִּישׁ (לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן), עֲמִידָה, אָמֵן אַחַר בְּרִיךְ הוּא, לוֹמַר עַד יִתְבָּרֵךְ, וְה׳ כְּרִיעוֹת וְג׳ פְּסִיעוֹת שֶׁל הַשַּׁ״ץ.
שולחן ערוך הרב — סימן נ״ו — דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
שולחן ערוך הרב, סימן נ״ו — דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ — וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.56), ואחריו התרגום. הסימן כולל שמונה סעיפים (ח׳ סְעִיפִים ; סעיף k → .56.k).
סעיף א צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ — קְדֻשָּׁתוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת.
דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ עַל יְדֵי הַקָּהָל וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים:צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ (וְהַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ עוֹנֶה — הוּא בְּנִדּוּי מ׳ יוֹם). וְיֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל לָרוּץ לִשְׁמֹעַ קַדִּישׁ, שֶׁקְּדֻשַּׁת הַקַּדִּישׁ גְּדוֹלָה מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, וְיֵשׁ יוֹתֵר מִצְוָה בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ מִבַּעֲנִיַּת קְדֻשָּׁה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ לְפָנָיו ב׳ בֵּית הַכְּנֶסֶת, בְּאֶחָד מַגִּיעִים לְקַדִּישׁ שֶׁאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וּבְאֶחָד מַגִּיעִים לִקְדֻשָּׁה — יֵלֵךְ וְיַעֲנֶה קְדֻשָּׁה, כִּי שָׁם יִשְׁמַע גַּם כֵּן הַקַּדִּישׁ שֶׁלְּאַחַר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:
לִזָּהֵר מְאֹד. צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ (וְהַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ עוֹנֶה — בְּנִדּוּי מ׳ יוֹם), וּלְהִשְׁתַּדֵּל לָרוּץ לִשְׁמֹעַ קַדִּישׁ, שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת. וְאִם לְפָנָיו ב׳ בָּתֵּי כְנֶסֶת — אֶחָד לְקַדִּישׁ וְאֶחָד לִקְדֻשָּׁה — יֵלֵךְ לִקְדֻשָּׁה, כִּי שָׁם יִשְׁמַע גַּם הַקַּדִּישׁ.
סעיף ב לְכַוֵּן בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכָל כֹּחַ וְלַעֲנוֹת בְּקוֹל רָם.
וְיֵשׁ לְכַוֵּן הֵיטֵב בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, שֶׁכָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכָל כֹּחַ כַּוָּנָתוֹ — קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְיֵשׁ לַעֲנוֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, שֶׁקּוֹל זֶה שׁוֹבֵר כָּל הַמְקַטְרְגִים וּמְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִתֵּן קוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁלֹּא יִתְלוֹצְצוּ עָלָיו בְּנֵי אָדָם וְיִגְרֹם לָהֶם חֵטְא:
כַּוָּנָה וְקוֹל רָם. יֵשׁ לְכַוֵּן הֵיטֵב בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה — קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל ע׳ שָׁנָה — וְלַעֲנוֹתוֹ בְּקוֹל רָם הַשּׁוֹבֵר הַמְקַטְרְגִים ; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִתֵּן קוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁלֹּא יִתְלוֹצְצוּ.
סעיף ג אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״.
״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא״ הוּא תַּרְגּוּם שֶׁל ״יְהִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים״, לָכֵן אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַמַּאֲמָר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת. וְצָרִיךְ לוֹמַר ״מְבָרַךְ״ הַב׳ בְּקָמַ״ץ וְהָרֵי״שׁ בְּפַתָּ״ח, שֶׁאָז פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ ״מְבֹרָךְ״, שֶׁאִם יֹאמַר רֵי״שׁ בְּצֵירֵ״י יִהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ לַאֲחֵרִים. וְצָרִיךְ לוֹמַר ״לְעָלַם״ בְּקָמַ״ץ הָעַיִן. וְיֵשׁ לוֹמַר ״וּלְעָלְמֵי״ בְּוָא״ו:
אֵין לְהַפְסִיק. ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ הוּא תַּרְגּוּם ״יְהִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ״, לָכֵן אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״ (וְאֵין צָרִיךְ בִּנְשִׁימָה אַחַת) ; ״מְבָרַךְ״ בְּקָמַץ וּפַתָּח, ״לְעָלַם״ בְּקָמַץ הָעַיִן.
סעיף ד מִצְוַת הַקַּדִּישׁ — לִשְׁמֹעַ מֵהַשַּׁ״ץ ״יִתְגַּדַּל״ וְלַעֲנוֹת עָלָיו.
מִצְוַת הַקַּדִּישׁ הוּא לִשְׁמֹעַ מִן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״יִתְגַּדַּל כו׳״, וְעַל זֶה יַעֲנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, שֶׁ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ הוּא עֲנִיָּה עַל ״יִתְגַּדַּל כו׳״. וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לְכַוֵּן עַל מַה הוּא עוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן לַבְּרָכָה שֶׁעוֹנֶה עָלָיו אָמֵן. וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר גַּם כֵּן (איש״ר) [״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״] כו׳ כְּמוֹ הַצִּבּוּר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ דּוֹמֶה לְגַמְרֵי לַעֲנִיַּת אָמֵן, שֶׁבְּדִיעֲבַד אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁהַצִּבּוּר עוֹנִין כְּבָר ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ — עוֹנֶה עִמָּהֶם (איש״ר) [״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״], הוֹאִיל וְהוּא שֶׁבַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל ״יִתְגַּדַּל כו׳״. אֲבָל לֹא יַעֲנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, אֶלָּא אִם כֵּן יוּכַל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲנוֹת עַל הַקַּדִּישׁ, שֶׁאָז אֵינָהּ אָמֵן יְתוֹמָה בְּדִיעֲבַד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע, כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ עַל מַה הוּא עוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן (קכ״ה) [קכ״ד].אֲבָל לְכַתְּחִלָּה כְּשֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁמֹעַ — צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ, וְלֹא יִסְמֹךְ עַל מַה שֶּׁיּוּכַל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ אַחַר כָּךְ. וְלָכֵן יֵשׁ לִגְעֹר בְּהַמְּשִׂיחִים כְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר הַקַּדִּישׁ, אֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ מִנְיָן בִּלְעָדָם הַשּׁוֹמְעִים וּמְכַוְּנִים לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר.וְאִם אֵין ט׳ שׁוֹמְעִין לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — לֹא יֹאמַר כְּלָל קַדִּישׁ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּפָחוֹת מִי׳ — ט׳ שׁוֹמְעִין וְאֶחָד אוֹמֵר. וְכֵן צָרִיךְ לְהַזְהִיר לְהָאוֹמְרִים ״וְעַתָּה יִגְדַּל נָא וְגו׳ זָכֹר וְגו׳״, שֶׁיֹּאמְרוּ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״יִתְגַּדַּל״ (עַיֵּן סִימָן ס״ו):
לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן. מִצְוַת הַקַּדִּישׁ לִשְׁמֹעַ ״יִתְגַּדַּל״ מֵהַשַּׁ״ץ וְלַעֲנוֹת ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכַוָּנָה עַל מַה שֶּׁעוֹנֶה ; בְּדִיעֲבַד הַבָּא וְהַצִּבּוּר עוֹנִין — עוֹנֶה עִמָּהֶם. יֵשׁ לִגְעֹר בַּמְּשִׂיחִים, וְאִם אֵין ט׳ שׁוֹמְעִין — לֹא יֹאמַר קַדִּישׁ.
סעיף ה מַחֲלֹקֶת אִם צָרִיךְ לַעֲמֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ — וְטוֹב לָחֹשׁ.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנִין קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״, אֶלָּא שֶׁכָּל קַדִּישׁ שֶׁתְּפָסוֹ מְעֻמָּד כְּגוֹן שֶׁלְּאַחַר הַלֵּל — טוֹב שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עַד לְאַחַר שֶׁיַּעֲנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנֶה קַדִּישׁ אוֹ כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיֵּשׁ לִלְמֹד קַל וָחֹמֶר מֵעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שֶׁקָּם מֵעַצְמוֹ מֵעַל כִּסְאוֹ לְדִבְרֵי ה׳, כָּל שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ עַמּוֹ. וְטוֹב לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם (עַיֵּן סִימָן קמ״ו):
עֲמִידָה. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲמֹד (קַל וָחֹמֶר מֵעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב) ; וְטוֹב לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם.
סעיף ו מִנְהַג ״אָמֵן״ אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״ וְשֶׁלֹּא לְהַפְסִיק עַד ״לְעֵלָּא״.
יֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״, שֶׁסּוֹבְרִים דִּ״בְרִיךְ הוּא״ חוֹזֵר עַל ״דְּקֻדְשָׁא״, וְהוּא תַּרְגּוּם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין מַפְסִיקִים כְּלָל בֵּין ״בְּרִיךְ הוּא״ לִ״לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא״, שֶׁסּוֹבְרִים דִּ״שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא״ הוּא הֶפְסֵק מַאֲמָר וּ״בְרִיךְ הוּא לְעֵלָּא כו׳״ הוּא עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יָפֶה עוֹשִׂים קְצָת שֶׁעוֹנִין ״בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא״ שֶׁהוּא כְּמוֹ חֵרוּף, שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְבֹרָךְ אֶלָּא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה, אֶלָּא יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר גַּם ״מִן כָּל בִּרְכָתָא כו׳״. וְגַם לֹא יָפֶה עוֹשִׂים הַחַזָּנִים שֶׁמַּפְסִיקִים בְּנִגּוּנָם בֵּין ״מִכָּל״ לְ״בִרְכָתָא״ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב:
אָמֵן אַחַר בְּרִיךְ הוּא. יֵשׁ נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״, וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין מַפְסִיקִים עַד ״לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא״ ; וְלֹא יָפֶה הָעוֹנִין ״בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא״ לְבַד, שֶׁהוּא כְּחֵרוּף.
סעיף ז הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ צָרִיךְ לוֹמַר גַּם ״יִתְבָּרֵךְ״.
פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְעִמּוֹ ד׳ אֲלָפִים גְּמַלִּים טְעוּנִים, אָמְרוּ לוֹ: מָה אֵלּוּ טְעוּנִים? אָמַר לָהֶם: אַף וְחֵמָה, לָמָּה? אָמַר לָהֶם: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּאַף וְחֵמָה מִמִּי שֶׁמְּסַפֵּר בֵּין קַדִּישׁ לְ״בָרְכוּ״, בֵּין קְדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה, בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק, בֵּין ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לְ״יִתְבָּרֵךְ״. וְכָל הַמְדַבֵּר בָּהֶן — עָלָיו נֶאֱמַר: ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ וְגו׳״. יֵשׁ לְמֵדִין מִכָּאן שֶׁהָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ — צָרִיךְ לוֹמַר גַּם ״יִתְבָּרֵךְ״ עַד ״דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא״.וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַה שֶּׁשּׁוֹמֵעַ מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, דְּשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה. וּמַה שֶּׁאָסְרוּ לְדַבֵּר בֵּין ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לְ״יִתְבָּרֵךְ״, אִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הוּא מַאֲרִיךְ בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ וְהוּא עָנָה כְּבָר — לֹא יְסַפֵּר כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״יִתְבָּרֵךְ״. וְעוֹד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הִקְפִּיד אֵלִיָּהוּ אֶלָּא עַל תֵּבַת ״יִתְבָּרֵךְ״ בִּלְבַד שֶׁצָּרִיךְ לְאָמְרָהּ וּלְהַסְמִיכָהּ לְתֵבַת ״עָלְמַיָּא״, אֲבָל יוֹתֵר אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא לִשְׁמֹעַ, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לוֹמַר ״יִתְגַּדַּל״ עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא צָרִיךְ לְכַוֵּן וְלִשְׁמֹעַ. וְכֵן נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת עַד ״יִתְבָּרֵךְ״. וּמִנְהָג יָפֶה הוּא, לְפִי שֶׁכְּשֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר בִּמְהִירוּת יִצְטָרֵךְ הוּא לְמַהֵר יוֹתֵר כְּדֵי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחֲרָיו וְהַמְּהִירוּת מְבַטֶּלֶת הַכַּוָּנָה, לָכֵן מוּטָב לִשְׁמֹעַ:
עַד יִתְבָּרֵךְ. מִמַּעֲשֵׂה אֵלִיָּהוּ לְמֵדִין שֶׁהָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ צָרִיךְ לוֹמַר גַּם ״יִתְבָּרֵךְ״ ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה, וְכֵן נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת עַד ״יִתְבָּרֵךְ״.
סעיף ח הַשַּׁ״ץ כּוֹרֵעַ ה׳ כְּרִיעוֹת וּפוֹסֵעַ ג׳ פְּסִיעוֹת ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״.
נוֹהֲגִין שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כּוֹרֵעַ ה׳ כְּרִיעוֹת בַּקַּדִּישׁ: בְּ״יִתְגַּדַּל״, וּבְ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״, וּבְ״יִתְבָּרֵךְ״, וּבִ״בְרִיךְ הוּא״, וּבְאָמֵן. וּלְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַקַּדִּישׁ — נוֹהֲגִין לִפְסֹעַ ג׳ פְּסִיעוֹת וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו״, כְּמוֹ בְּסִיּוּם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:
כְּרִיעוֹת וּפְסִיעוֹת. נוֹהֲגִין שֶׁהַשַּׁ״ץ כּוֹרֵעַ ה׳ כְּרִיעוֹת (יִתְגַּדַּל, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא, יִתְבָּרֵךְ, בְּרִיךְ הוּא, אָמֵן), וּלְאַחַר הַקַּדִּישׁ פּוֹסֵעַ ג׳ פְּסִיעוֹת וְאוֹמֵר ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״.
מקור: ספריא — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim נ״ו (מהדורת קה״ת, ח׳ סְעִיפִים). תרגום: DAAT. שום קטע אינו מובא מחוץ לטקסט מאומת זה.
היסוד — עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ
היסוד: לַעֲנוֹת אֶת הַקַּדִּישׁ
שיטת אדמו״ר הזקן בסימן זה נפרשת סביב ארבעה צירים. תחילה כוח העניָה — ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה וּבְקוֹל רָם. אחר כך הרֶצֶף וְהַדִּקְדּוּק (אֵין לְהַפְסִיק, אֵין לַחְתֹּךְ הַמַּאֲמָר). אחר כך הָעֲמִידָה וְהָאָמֵן אַחַר בְּרִיךְ הוּא. ולבסוף — הַנְהָגַת הַשַּׁ״ץ: ה׳ כְּרִיעוֹת וְג׳ פְּסִיעוֹת.
כַּוָּנָה וְקוֹל רָם בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״
כוח הכוונה והקול
העיקרון. צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ וְלַעֲנוֹת ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה וּבְקוֹל רָם (סעיפים א-ב).
המשמעות. עֲנִיָּה זוֹ שׁוֹבֶרֶת הַמְקַטְרְגִים וְקוֹרַעַת גְּזַר דִּין שֶׁל ע׳ שָׁנָה — בְּלֹא קוֹלוֹת יְתֵרִים. עיין סימן 55 (דבר שבקדושה בעשרה).
רֶצֶף וְדִקְדּוּק — לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן
הרצף ודקדוק הנוסח
העיקרון. אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״ (תַּרְגּוּם מַאֲמָר אֶחָד), ״מְבָרַךְ״ בְּקָמַץ וּפַתָּח, וּמִצְוָה לִשְׁמֹעַ ״יִתְגַּדַּל״ מֵהַשַּׁ״ץ וְלַעֲנוֹת (סעיפים ג-ד, ז).
המשמעות. עוֹנֶה בְּכַוָּנָה, עַד ״יִתְבָּרֵךְ״, וְאִם אֵין ט׳ שׁוֹמְעִין — אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ. עיין סימן 54 (סמיכת קדיש לברכו) וְסימן 57 (בָּרְכוּ).
עֲמִידָה וְאָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״
לעמוד ולענות אמן
העיקרון. מַחֲלֹקֶת בָּעֲמִידָה בַּקַּדִּישׁ (וְטוֹב לָחֹשׁ) ; מִנְהַג ״אָמֵן״ אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״ וְשֶׁלֹּא לְהַפְסִיק עַד ״לְעֵלָּא״ (סעיפים ה-ו).
המשמעות. חוֹשְׁשִׁים לְדֵעָה לַעֲמֹד ; אֵין עוֹנִין ״בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא״ לְבַד (כְּחֵרוּף).
כְּרִיעוֹת הַשַּׁ״ץ וְג׳ פְּסִיעוֹת
הכריעות והפסיעות
העיקרון. הַשַּׁ״ץ כּוֹרֵעַ ה׳ כְּרִיעוֹת (יִתְגַּדַּל, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא, יִתְבָּרֵךְ, בְּרִיךְ הוּא, אָמֵן) וְאַחַר כָּךְ ג׳ פְּסִיעוֹת (סעיף ח).
המשמעות. לְאַחַר הַקַּדִּישׁ אוֹמֵר ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו״, כְּסִיּוּם הָעֲמִידָה. עיין סימן 123 (כְּרִיעוֹת וּפְסִיעוֹת).
הפניה ללימוד. היקף סימן זה — הַכַּוָּנָה וְהָרֶצֶף בַּעֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ, הָעֲמִידָה וְהַכְּרִיעוֹת — נוגע להנהגת התפילה בְּצִבּוּר. דף זה מציג אותו ברמת העיקרון המתועד בטקסט הרב, בלי להוסיף דבר שאינו מקורי. ללימוד מעמיק ולהנהגה אישית — ללמוד עם רב חב״ד ובתוך הטקסטים עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוח הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואת דרכו של אדמו״ר הזקן עם המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן נ״ו. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא חושפת את רגישותו הייחודית של הרב כפי שהיא עולה מח׳ סעיפיו.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | דרך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| כַּוָּנָה וְקוֹל רָם בְּאִישׁ״ר | או״ח נ״ו — צָרִיךְ לְכַוֵּן בַּעֲנִיַּת ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״. | רמ״א — יֵשׁ לַעֲנוֹת בְּקוֹל רָם, וְלֹא יָרִים קוֹלוֹ יוֹתֵר מִדַּי. | מ״ב נ״ו / שבת קי״ט ע״ב — ״בְּכָל כֹּחוֹ״ הַיְנוּ בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה. | דרך אדמו״ר הזקן — בְּכָל כֹּחַ כַּוָּנָתוֹ קוֹרְעִין גְּזַר דִּינוֹ ; קוֹל רָם שׁוֹבֵר הַמְקַטְרְגִים (סעיפים א-ב). |
| רֶצֶף — יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא / מְבָרַךְ | או״ח נ״ו — אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״. | רמ״א — הַטּוֹעִין לַעֲנוֹת רַק עַד ״עָלְמַיָּא״. | מ״ב נ״ו / ברכות ג׳ ע״א — לוֹמַר עַד ״דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא״. | דרך אדמו״ר הזקן — תַּרְגּוּם מַאֲמָר אֶחָד ; אֵין לְהַפְסִיק, וְאֵין צָרִיךְ נְשִׁימָה אַחַת (סעיף ג). |
| אָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״ / עַד יִתְבָּרֵךְ | או״ח נ״ו — יֵשׁ מְקוֹמוֹת עוֹנִין אָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״. | רמ״א — בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אָמֵן. | מ״ב נ״ו — עוֹנֶה עַד ״דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא״ ; שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה. | דרך אדמו״ר הזקן — אֵין מַפְסִיקִין עַד ״לְעֵלָּא״ ; נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת עַד ״יִתְבָּרֵךְ״ (סעיפים ו-ז). |
| כְּרִיעוֹת וּפְסִיעוֹת ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״ | או״ח נ״ו — הַשַּׁ״ץ כּוֹרֵעַ בַּקַּדִּישׁ בַּמְּקוֹמוֹת. | רמ״א — פּוֹסֵעַ ג׳ פְּסִיעוֹת וְאוֹמֵר ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״. | מ״ב נ״ו / קכ״ג — כְּסִיּוּם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. | דרך אדמו״ר הזקן — ה׳ כְּרִיעוֹת (יִתְגַּדַּל, איש״ר, יִתְבָּרֵךְ, בְּרִיךְ הוּא, אָמֵן) וְג׳ פְּסִיעוֹת (סעיף ח). |
הטבלה נערכה מטקסט המחבר (אורח חיים נ״ו, מקור ספריא) ומהנושאי כלים המאומתים (בית יוסף, טור, רמב״ם הלכות תפילה ט׳, רא״ש, הגהות אשר״י, אור זרוע, מרדכי, כל בו, אבודרהם, מגן אברהם, ט״ז, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השולחן, כף החיים ; תלמוד שבת קי״ט ע״ב, ברכות ג׳ ע״א, נ״ז ע״א, סוטה מ״ט ע״א). שורת אדמו״ר הזקן נשענת על טקסט שולחן ערוך הרב האמיתי (ח׳ סְעִיפִים) המובא ב§1.
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי הכוח של שיטת הרב בסימן זה
שלושה כיוונים המאפיינים את רגישות אדמו״ר הזקן בסימן זה. כל אחד לפי המבנה: עיקרון הסימן → קריאת הרב → מסקנה מעשית. כל קו נשען על טקסט הרב האמיתי (§1).
קו א — כֹּחַ הַכַּוָּנָה וְקוֹל רָם
כוח הפְּנִימִיּוּת של העניָה
עיקרון הסימן: לְכַוֵּן בְּ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ (סעיפים א-ב).
קריאת הרב: ״בְּכָל כֹּחוֹ״ = בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה ; הַקּוֹל רָם שׁוֹבֵר הַמְקַטְרְגִים.
מסקנה מעשית: לענות בכוונה ובקול רם, בלי קולות יתרים.
קו ב — רֶצֶף, דִּקְדּוּק, וְלִשְׁמֹעַ מֵהַשַּׁ״ץ
רציפות ודיוק
עיקרון הסימן: אֵין לְהַפְסִיק ; לִשְׁמֹעַ ״יִתְגַּדַּל״ ; לוֹמַר גַּם ״יִתְבָּרֵךְ״ (סעיפים ג-ד, ז).
קריאת הרב: תַּרְגּוּם מַאֲמָר אֶחָד ; ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ עֲנִיָּה עַל ״יִתְגַּדַּל״ ; עוֹנִין עַד ״יִתְבָּרֵךְ״. עיין סימן 57.
מסקנה מעשית: לא לחתוך המאמר, לשמוע מהשַׁ״ץ, לענות עד ״יִתְבָּרֵךְ״.
קו ג — עֲמִידָה, אָמֵן דִּבְרִיךְ הוּא, כְּרִיעוֹת וּפְסִיעוֹת
תנוחת הגוף והמנהג
עיקרון הסימן: הָעֲמִידָה (סעיף ה), הָאָמֵן אַחַר ״בְּרִיךְ הוּא״ (סעיף ו), ה׳ כְּרִיעוֹת וְג׳ פְּסִיעוֹת (סעיף ח).
קריאת הרב: טוֹב לָחֹשׁ לְדֵעָה לַעֲמֹד ; אֵין מַפְסִיקִין עַד ״לְעֵלָּא״ ; ה׳ כְּרִיעוֹת וְאַחַר כָּךְ ג׳ פְּסִיעוֹת ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״. עיין סימן 123.
מסקנה מעשית: לעמוד לדבר שבקדושה, לענות אמן במקומו, ללכת אחר כריעות ופסיעות השַׁ״ץ.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה החב״דית למעשה
נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן נ״ו ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — ברמת העיקרון, ומפנים לרב לפרטי המקרים.
לחסיד חב״ד — סימן נ״ו (דִּין עֲנִיַּת הַקַּדִּישׁ)
- ① כַּוָּנָה וְקוֹל רָם. לַעֲנוֹת ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ בְּכָל כֹּחַ הַכַּוָּנָה וּבְקוֹל רָם, בְּלֹא קוֹלוֹת יְתֵרִים. יסוד: שוע״ר נ״ו סעיפים א-ב.
- ② רֶצֶף וְדִקְדּוּק. אֵין לְהַפְסִיק בֵּין ״יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ לִ״מְבָרַךְ״ ; ״מְבָרַךְ״ בְּקָמַץ וּפַתָּח. יסוד: שוע״ר נ״ו סעיף ג.
- ③ לִשְׁמֹעַ וּלְכַוֵּן. לִשְׁמֹעַ ״יִתְגַּדַּל״ מֵהַשַּׁ״ץ וְלַעֲנוֹת בְּיוֹדְעוֹ עַל מַה ; לֹא לְדַבֵּר בַּקַּדִּישׁ ; אֵין קַדִּישׁ בְּלֹא ט׳ שׁוֹמְעִין. יסוד: שוע״ר נ״ו סעיף ד.
- ④ עֲמִידָה. טוֹב לָחֹשׁ לַעֲמֹד לַקַּדִּישׁ וּלְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. יסוד: שוע״ר נ״ו סעיף ה.
- ⑤ אָמֵן אַחַר בְּרִיךְ הוּא. אֵין לְהַפְסִיק עַד ״לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא״ ; אֵין לַעֲנוֹת ״בְּרִיךְ הוּא לְעֵלָּא״ לְבַד. יסוד: שוע״ר נ״ו סעיף ו.
- ⑥ עַד יִתְבָּרֵךְ. לַעֲנוֹת — אוֹ לִשְׁמֹעַ (שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה) — עַד ״יִתְבָּרֵךְ״ ; לֹא לְדַבֵּר בֵּין איש״ר לְיִתְבָּרֵךְ. יסוד: שוע״ר נ״ו סעיף ז.
- ⑦ כְּרִיעוֹת וּפְסִיעוֹת. הַשַּׁ״ץ: ה׳ כְּרִיעוֹת וְאַחַר כָּךְ ג׳ פְּסִיעוֹת וְ״עוֹשֶׂה שָׁלוֹם״. יסוד: שוע״ר נ״ו סעיף ח.
⚠ פרק זה מציג את ההנהגה החב״דית הנשענת על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן, סימן נ״ו (טקסט אמיתי המובא ב§1). אין הוא מחליף הכרעת רב במקרה פרטי. לכל שאלה מעשית — הַכַּוָּנָה, הָרֶצֶף, הָעֲמִידָה, הַכְּרִיעוֹת — יש להתייעץ עם רב, ולחב״ד עם רב חב״ד.