Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman ס״ג — לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן. Chez le Rav, le siman se déploie en י׳ סְעִיפִים (dix seifim) : les תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה et פְּרַקְדָּן, le מַחְמִיר לַעֲמֹד appelé עֲבַרְיָן, l’עֲמִידָה בַּדֶּרֶךְ, l’עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, הַיָּשֵׁן וְהַמִּתְנַמְנֵם, et le דִּין לֹא יִרְמֹז וּבִיטּוּל מְלָאכָה — עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן ס״ג — לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן ס״ג — לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן — וּבוֹ י׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.63), suivi de notre traduction française. Le siman comporte dix seifim (י׳ סְעִיפִים ; seif k → .63.k).
סעיף א כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ — עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, רוֹכֵב ; אֲבָל לֹא פְּרַקְדָּן.
לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן וּבוֹ י׳ סְעִיפִים:כָּל אָדָם קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע כְּדַרְכָּן, בֵּין עוֹמְדִין בֵּין יוֹשְׁבִין, בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין מְהַלְּכִין, בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״? בִּזְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִין וּבִזְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין. וּמִכָּל מָקוֹם פְּרַקְדָּן, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא מֻטָּל וּפָנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע אוֹ מֻשְׁלָךְ עַל גַּבָּיו וּפָנָיו לְמַעְלָה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין אִסּוּר בִּשְׁכִיבָה זוֹ מִשּׁוּם חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי קִשּׁוּי כְּגוֹן שֶׁמֻּטֶּה עַל צִדּוֹ מְעַט — אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיִּתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ לְגַמְרֵי, מִפְּנֵי שֶׁמְּקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם דֶּרֶךְ שְׂרָרָה וְגַאֲוָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהוּא חוֹלֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לְשׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ לֹא הִתִּירוּ לִקְרוֹת כָּךְ אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹכֵב עָרֹם תַּחַת סְדִינוֹ, שֶׁלֹּא הִטְרִיחוּ עָלָיו לַעֲמֹד וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדָיו. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:
כָּל אָדָם כְּדַרְכּוֹ. On lit le ק״ש dans toute posture — עומד, יושב, שוכב, מהלך ou רוכב על בהמה (« וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ ») ; « בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ » désigne le moment, non la posture. Mais pas פְּרַקְדָּן (face contre terre, ou sur le dos face au ciel) : même couché un peu sur le côté (sans crainte de קישוי) c’est אסור, car il reçoit la מלכות שמים דרך שררה וגאוה — jusqu’à se retourner pleinement sur le côté, sauf בעל בשר ou חולה. יש אומרים : même sur le côté, seulement s’il est nu sous son drap. וְהָעִיקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
סעיף ב הַמַּחְמִיר לַעֲמֹד כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב — נִקְרָא עֲבַרְיָן, וְחַיָּב מִיתָה.
מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַחֲמִיר לַעֲמֹד כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְלִקְרוֹתָהּ מְעֻמָּד — נִקְרָא עֲבַרְיָן, שֶׁעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים. וְאַף שֶׁהַחֲכָמִים הִתִּירוּ גַּם מְעֻמָּד, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁלְּפִי דִּבְרֵיהֶם אֵין מַעֲלָה כְּלָל בִּמְעֻמָּד מִבְּיוֹשֵׁב, שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְקוּמֶךָ״ אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר כְּלָל בַּעֲמִידָה אֶלָּא בִּזְמַן קִימָה, וְהוּא מַחְמִיר לַעֲמֹד — הֲרֵי נִרְאֶה שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְדִבְרֵיהֶם וּלְפֵרוּשָׁם בַּכָּתוּב, וְחַיָּב מִיתָה. וְאֵין דּוֹמֶה כְּלָל לִשְׁאָר חֻמְרוֹת שֶׁאָנוּ מַחֲמִירִין מֵאֵיזֶה טַעַם בְּמַה שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים, שֶׁאַף חֲכָמִים הָיוּ מוֹדִים שֶׁיֵּשׁ מַעֲלָה בְּחֻמְרָא מֵאוֹתוֹ טַעַם, אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַחֲמִיר:
הַמַּחְמִיר לַעֲמֹד. Qui, étant assis, veut la חומרא de se lever et lire מעומד — נקרא עבריין, שעובר על דברי חכמים, וחייב מיתה. Car « וּבְקוּמֶךָ » ne parle pas de la station debout mais du moment du lever ; en s’imposant de se tenir debout, il montre qu’il ne se soucie pas de leur parole. Cela ne ressemble pas aux autres חומרות où חכמים concèdent une מעלה.
סעיף ג הָיָה מְהַלֵּךְ וְעוֹמֵד לְכַוֵּן — רַשַּׁאי וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיוֹשֵׁב שֶׁעוֹמֵד, אֲבָל אִם הָיָה מְהַלֵּךְ וְרוֹצֶה לַעֲמֹד וְלִקְרוֹת כָּל הַג׳ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן הֵיטֵב — רַשַׁאי וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַוֵּן בָּעֲמִידָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַכַּוָּנָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּיוֹשֵׁב שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן כְּמוֹ מְעֻמָּד. לָכֵן מַה שֶׁנוֹהֲגִין לוֹמַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ מְעֻמָּד — מֻתָּר לַעֲמֹד כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִקְרִיאַת שְׁמַע, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְיָכוֹל לְכַוֵּן, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ עוֹשֶׂה מִשּׁוּם חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע אֶלָּא מִשּׁוּם חוֹבַת הַיּוֹם:
מְהַלֵּךְ שֶׁעוֹמֵד לְכַוֵּן. Le עבריין ne vise que le יושב שעומד ; mais celui qui marche (מהלך) et veut s’arrêter pour lire les ג׳ פרשיות afin de bien כוון — רשאי ותבוא עליו ברכה, car il ne se tient debout que pour la כוונה. De même à יום הכיפורים, se lever pour « בָּרוּךְ שֵׁם » — permis, car c’est חובת היום (non חובת ק״ש).
סעיף ד מְהַלֵּךְ — עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ; רוֹכֵב מַעֲמִיד בְּהֶמְתּוֹ, וּבַעֲגָלָה אֵין צָרִיךְ.
וְאִם רָצָה לִקְרוֹת כָּל הַג׳ פָּרָשִׁיּוֹת כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, מִלְּבַד פָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁצְּרִיכִין לַעֲמֹד מֵהִלּוּכוֹ (אוֹ לֵישֵׁב) וְלִקְרוֹתוֹ כְּדֵי לְכַוֵּן הֵיטֵב. וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה — צָרִיךְ לְהַעֲמִידָהּ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּל כָּךְ שֶׁהוּא טָרוּד בַּהֲלִיכָתָהּ. אֲבָל אִם יוֹשֵׁב בָּעֲגָלָה — אֵין צָרִיךְ לְהַעֲמִידָהּ:
מְהַלֵּךְ וְרוֹכֵב. S’il veut lire les ג׳ פרשיות en marchant — הרשות בידו, sauf le פסוק ראשון où il doit s’arrêter (ou s’asseoir) pour bien כוון. De même le רוכב על בהמה doit l’immobiliser (טרוד בהליכתה) ; mais assis בעגלה — אין צריך להעמידה.
סעיף ה עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ; לֹא כִּוֵּן — חוֹזֵר וְקוֹרֵא.
אַף עַל פִּי שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּכָל הַג׳ פָּרָשִׁיּוֹת — עִקָּר הַכַּוָּנָה הִיא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם. וְהוּא הַדִּין לְ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״, שֶׁהוּא גַּם כֵּן קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֲבָל מִ״וְאָהַבְתָּ״ וְאֵילָךְ הוּא לְשׁוֹן צַוָּאָה. לְפִיכָךְ אִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן אוֹ בְּ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָן. וַאֲפִלּוּ הָאוֹמְרִים שֶׁמִּצְווֹת אֵין צָרִיךְ כַּוָּנָה מוֹדִים בָּזֶה שֶׁאִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס׳. וּכְשֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ פַּעַם שֵׁנִית — יִקְרָא בְּלַחַשׁ אִם הוּא בְּצִבּוּר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כִּמְקַבֵּל ב׳ רָשֻׁיּוֹת. וְאִם לֹא נִזְכַּר שֶׁלֹּא כִּוֵּן לִבּוֹ עַד לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם כָּל הַפָּרָשָׁה — צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁנִּזְכַּר, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא קוֹרְאָהּ לְמַפְרֵעַ וְלֹא יָצָא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ד:
עִיקַּר הַכַּוָּנָה. Bien qu’il faille לכתחילה כוון dans les ג׳ פרשיות, l’עיקר est au פסוק ראשון (קבלת מלכות שמים), et de même « בָּרוּךְ שֵׁם » ; de « וְאָהַבְתָּ » c’est לשון צוואה. Qui n’a pas כוון au 1er verset ou à בָּרוּךְ שֵׁם — חוזר. Même מ״ד שמצוות אין צריכות כוונה מודים ici (לא יצא מן התורה, cf. siman 60). Le 2e « שְׁמַע יִשְׂרָאֵל » בלחש בציבור. Pas remarqué avant la fin de la parasha — חוזר לראש (cf. siman 64).
סעיף ו הַיָּשֵׁן — מְצַעֲרִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהוּא עֵר מַמָּשׁ.
אִם הָיָה יָשֵׁן — מְצַעֲרִים אוֹתוֹ וּמְעִירִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהוּא עֵר מַמָּשׁ שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן. מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֵין מְצַעֲרִין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא וְהוּא עֵר מַמָּשׁ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹרֵא מִתְנַמְנֵם — יָצָא. וְאַף עַל פִּי שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּכֻלָּהּ — אֵין מַטְרִיחִין וּמְצַעֲרִים אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא אָנוּס בַּשֵּׁנָה. אֲבָל עַל כָּל פָּנִים מְצַעֲרִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא כֻּלּוֹ בְּפִיו. וְלֹא אֹנֶס שֵׁנָה בִּלְבַד, אֶלָּא הוּא הַדִּין אִם אָנוּס אֹנֶס אַחֵר שֶׁלֹּא יוּכַל לְכַוֵּן מִ״וְאָהַבְתָּ״ וְאֵילָךְ — אֵין מַטְרִיחִין עָלָיו לְכַוֵּן, כֵּיוָן שֶׁהוּא אָנוּס:
הַיָּשֵׁן. On dérange et réveille l’endormi jusqu’à ce qu’il lise le 1er verset עֵר מַמָּשׁ (pour כוון). Au-delà — on ne le dérange plus pour l’éveiller pleinement, car même מתנמנם — יצא ; אנוס בשנה. Mais on le dérange au moins pour qu’il lise le tout בפיו. Idem pour un autre אונס qui empêche de כוון מ״וְאָהַבְתָּ » ואילך — אין מטריחין עליו.
סעיף ז לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו בַּפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה — ״עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע״.
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע — לֹא יִרְמֹז לְחֲבֵרוֹ בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו, וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה. וְאִם עָשָׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב נֶאֱמַר: ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב״ כו׳, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּקוֹרֵא דֶּרֶךְ עֲרַאי, וְהַתּוֹרָה אָמְרָהּ: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים: עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בִּתְחִלָּתָהּ קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם — הִצְרִיכוּ לַעֲשׂוֹתָהּ קֶבַע. אֲבָל מִכָּאן וְאֵילָךְ — מֻתָּר לְצֹרֶךְ מִצְוָה קְצָת, כְּעֵין מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה שֶׁשָּׁנָה תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ בַּמִּשְׁנָה ״זְכַרְיָה בֶּן קַפּוֹטָל״, וְרַבּוֹ קָרָא פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וְהוֹרָה לוֹ בְּיָדוֹ לִקְרוֹת ״קַבּוֹטָל״:
לֹא יִרְמֹז. Le lecteur ne fait pas de signe des yeux, ne cligne pas des lèvres, ne montre pas des doigts — même לצורך מצוה. Sinon « וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב » (כקורא עראי) ; « וְדִבַּרְתָּ בָּם » — עשה אותם קבע. במה דברים אמורים בפרשה ראשונה (קבלת מלכות שמים) ; מכאן ואילך permis לצורך מצוה קצת (מעשה דזכריה בן קפוטל).
סעיף ח הָעוֹסֵק בִּמְלָאכָה — יִתְבַּטֵּל עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה.
הָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה וְרָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע — יִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּקוֹרֵא דֶּרֶךְ עֲרַאי, וַאֲפִלּוּ יָכוֹל לְכַוֵּן:
בִּיטּוּל מְלָאכָה. Qui était occupé à une מלאכה et veut lire — יתבטל ממלאכתו jusqu’à la fin de la פרשה ראשונה, שלא יהיה כקורא עראי, ואפילו יכול לכוון.
סעיף ט הָאֻמָּנִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן — קוֹרִין בִּמְקוֹמָן וְאֵין צְרִיכִים לֵירֵד.
הָאֻמָּנִין וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ שׁוּרוֹת הַבִּנְיָן — קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע בִּמְקוֹמָן, וְאֵין צְרִיכִים לֵירֵד. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם צְרִיכִים לְהִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתָם בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
הָאֻמָּנִין. Les artisans et le בעל הבית qui travaillent au sommet d’un arbre ou en haut des rangées d’un mur — קורין במקומן ואין צריכין לירד ; mais ils doivent s’arrêter du travail בפרשה ראשונה, comme expliqué (séif ח).
סעיף י הַכַּתָּף קוֹרֵא עִם מַשָּׂאוֹ ; לֹא בִּשְׁעַת טְעִינָה וּפְרִיקָה.
הַכַּתָּף אַף עַל פִּי שֶׁמַּשָּׂאוֹ עַל כְּתֵפוֹ — קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, מִפְּנֵי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בְּשָׁעָה שֶׁטּוֹעֵן וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹרֵק, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ מְיֻשָּׁב:
הַכַּתָּף. Le porteur, même sa charge sur l’épaule — קורא ק״ש, car il peut כוון. Mais il ne commence pas בשעה שטוען ni בשעה שפורק, car אין לבו מיושב.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ס״ג (édition Kehot, י׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן
Le yesod : la posture, la כוונה et le קבע du קריאת שמע
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre axes. D’abord les תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה — כְּדַרְכּוֹ mais pas פְּרַקְדָּן, et le מַחְמִיר לַעֲמֹד appelé עֲבַרְיָן. Ensuite l’עִיקַּר הַכַּוָּנָה au פָּסוּק רִאשׁוֹן. Puis הַיָּשֵׁן qu’on réveille jusqu’au 1er verset. Enfin le קֶבַע וְלֹא עֲרַאי — לֹא יִרְמֹז, ביטול מלאכה, האומנין et הכתף.
תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה וְ״עֲבַרְיָן״
תנוחות הקריאה et « עבריין »
Le principe. לִקְרוֹת ק״ש כְּדַרְכּוֹ — עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, מְהַלֵּךְ, רוֹכֵב, אֲבָל לֹא פְּרַקְדָּן ; הַמַּחְמִיר לַעֲמֹד — עֲבַרְיָן (סעיפים א-ד).
La conséquence. On ne se lève pas exprès : « וּבְקוּמֶךָ » est le moment, non la posture. Cf. siman 64 (סדר קריאת שמע).
עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן
עיקר הכוונה au 1er verset
Le principe. עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן (קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם) ; לֹא כִּוֵּן — חוֹזֵר (סעיף ה).
La conséquence. Même מ״ד מצוות אין צריכות כוונה מודה ici (לא יצא מן התורה). Cf. siman 60 (כוונת פסוק ראשון).
הַיָּשֵׁן וְהַמִּתְנַמְנֵם
הישן et le מתנמנם
Le principe. מְצַעֲרִים אֶת הַיָּשֵׁן עַד פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהוּא עֵר מַמָּשׁ ; מִכָּאן וְאֵילָךְ מִתְנַמְנֵם — יָצָא (סעיף ו).
La conséquence. אָנוּס בַּשֵּׁנָה ; שתוי ושיכור — cf. siman 99 (שתוי לתפילה).
קֶבַע וְלֹא עֲרַאי
קבע et non עראי
Le principe. לֹא יִרְמֹז בַּפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, יְבַטֵּל מְלָאכָה ; הָאֻמָּנִין וְהַכַּתָּף (סעיפים ז-י).
La conséquence. ״עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע״ — לֹא כְּקוֹרֵא עֲרַאי. Cf. siman 62 (מדקדק באותיותיה).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — les תְּנוּחוֹת, la כַּוָּנָה et le דִּין לֹא יִרְמֹז — touche à la conduite quotidienne du ק״ש. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman ס״ג. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses dix seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה וּפְרַקְדָּן | או״ח ס״ג — קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ עוֹמֵד יוֹשֵׁב שׁוֹכֵב וְרוֹכֵב, וְלֹא פְּרַקְדָּן. | מ״ב ס״ג — פְּרָטֵי הַשְּׁכִיבָה עַל צִדּוֹ וְהַחוֹלֶה. | ערוה״ש ס״ג — עִנְיַן הַתְּנוּחוֹת וְהַהֶכְשֵׁר. | Voie de l’Admour HaZaken — כָּל אָדָם כְּדַרְכּוֹ ; פְּרַקְדָּן אָסוּר מִשּׁוּם שְׂרָרָה וְגַאֲוָה, עַד שֶׁיִּתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ ; וְהַמַּחְמִיר לַעֲמֹד עֲבַרְיָן (סעיפים א-ד). |
| עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן | או״ח ס״ג — לֹא כִּוֵּן בְּפָסוּק רִאשׁוֹן — לֹא יָצָא וְחוֹזֵר. | מ״ב ס״ג — מוֹדֶה מ״ד אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, וּפְרָטֵי הַחֲזָרָה. | ערוה״ש ס״ג — עִיקַּר קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם. | Voie de l’Admour HaZaken — עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן וּבְ״בָרוּךְ שֵׁם״ ; לֹא נִזְכַּר עַד סוֹף הַפָּרָשָׁה — חוֹזֵר לָרֹאשׁ (סעיף ה). |
| הַיָּשֵׁן וְהַמִּתְנַמְנֵם | או״ח ס״ג — מְצַעֲרִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן. | מ״ב ס״ג — עַד הֵיכָן מְצַעֲרִין, וְהַמִּתְנַמְנֵם. | ערוה״ש ס״ג — דִּין הַיָּשֵׁן וְהָאָנוּס. | Voie de l’Admour HaZaken — מְצַעֲרִים עַד פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהוּא עֵר מַמָּשׁ ; מִכָּאן וְאֵילָךְ מִתְנַמְנֵם יָצָא, כֵּיוָן שֶׁאָנוּס בַּשֵּׁנָה (סעיף ו). |
| קֶבַע וְלֹא עֲרַאי — רְמִיזָה וּבִיטּוּל מְלָאכָה | או״ח ס״ג — לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו, וְיִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ. | מ״ב ס״ג — פְּרָטֵי הָרְמִיזָה וְהָאֻמָּנִין. | ערוה״ש ס״ג — עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע. | Voie de l’Admour HaZaken — לֹא יִרְמֹז בַּפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה (עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע) ; הָאֻמָּנִין קוֹרִין בִּמְקוֹמָן, וְהַכַּתָּף לֹא בִּטְעִינָה וּפְרִיקָה (סעיפים ז-י). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm ס״ג, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Kriat Shema 2, Rosh, Ri, Talmidei Rabbeinou Yona, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot י׳-ט״ז). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (י׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה וְ״עֲבַרְיָן״
קו א — תנוחות הקריאה et « עבריין »
Principe du siman : לִקְרוֹת ק״ש כְּדַרְכּוֹ, אֲבָל לֹא פְּרַקְדָּן (סעיפים א-ד).
Lecture du Rav : הַמַּחְמִיר לַעֲמֹד — עֲבַרְיָן ; אֲבָל הַמְהַלֵּךְ שֶׁעוֹמֵד לְכַוֵּן — רַשַּׁאי. Cf. siman 64.
Conséquence pratique : לֹא לְהַחְמִיר לַעֲמֹד ; לִקְרוֹת בְּכָל תְּנוּחָה מְהֻגֶּנֶת.
קו ב — כַּוָּנַת פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהַיָּשֵׁן
קו ב — כוונת פסוק ראשון et le ישן
Principe du siman : עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ; הַיָּשֵׁן — עַד שֶׁיִּקְרָאֶנּוּ עֵר מַמָּשׁ (סעיפים ה-ו).
Lecture du Rav : לֹא כִּוֵּן בְּפָסוּק רִאשׁוֹן — חוֹזֵר. Cf. siman 60, siman 99.
Conséquence pratique : לְהַקְפִּיד עַל כַּוָּנַת הַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן, וְלַעֲמֹד בּוֹ בַּדֶּרֶךְ.
קו ג — ״קֶבַע״ וְלֹא ״עֲרַאי״
קו ג — « קבע » et non « עראי »
Principe du siman : לֹא יִרְמֹז בַּפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, יְבַטֵּל מְלָאכָה (סעיפים ז-י).
Lecture du Rav : ״עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע״ ; הָאֻמָּנִין קוֹרִין בִּמְקוֹמָן. Cf. siman 62.
Conséquence pratique : בַּפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה — לֹא סִימָנִים וְלֹא מְלָאכָה ; לִקְרוֹת בְּקֶבַע.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman ס״ג dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman ס״ג (לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן)
- ① תנוחות הקריאה. Lire le ק״ש כְּדַרְכּוֹ — assis, debout, couché sur le côté — mais jamais פְּרַקְדָּן. Fondement : SA HaRav ס״ג séif א.
- ② לא להחמיר לעמוד. Ne pas se lever exprès pour lire debout : le מַחְמִיר לַעֲמֹד est appelé עֲבַרְיָן (mais le מהלך qui s’arrête pour כוון — רשאי). Fondement : SA HaRav ס״ג séifim ב-ד.
- ③ פסוק ראשון. S’arrêter au 1er verset si l’on marche, et surtout כוון : l’עיקר הכוונה y est ; sans כוונה — חוזר. Fondement : SA HaRav ס״ג séifim ג-ה.
- ④ הישן. Réveiller l’endormi jusqu’à ce qu’il lise le 1er verset עֵר מַמָּשׁ ; au-delà, מתנמנם — יצא. Fondement : SA HaRav ס״ג séif ו.
- ⑤ לא ירמוז / ביטול מלאכה. Dans la 1re parasha — ne pas faire de signes (yeux, lèvres, doigts) et interrompre son travail (עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע) ; le porteur ne commence pas en chargeant. Fondement : SA HaRav ס״ג séifim ז-י.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman ס״ג (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — les תְּנוּחוֹת, la כַּוָּנָה, הַיָּשֵׁן — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.