Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe ? The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not a commentary on the Mehaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Habad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its singularity : it combines halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in one work, and rules with a unique Talmudic rigor.
For Habad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. This page gathers the Rav’s way on siman ס״ג — לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן. In the Rav it unfolds over י׳ סְעִיפִים (ten seifim) : the תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה and פְּרַקְדָּן, the מַחְמִיר לַעֲמֹד called עֲבַרְיָן, the עֲמִידָה בַּדֶּרֶךְ, the עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, הַיָּשֵׁן and הַמִּתְנַמְנֵם, and the law of לֹא יִרְמֹז and בִיטּוּל מְלָאכָה — עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע.
שולחן ערוך הרב — סימן ס״ג — לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן
The full text of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch
שולחן ערוך הרב, סימן ס״ג — לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן — וּבוֹ י׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe’s own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.63), followed by our English translation. The siman has ten seifim (י׳ סְעִיפִים ; seif k → .63.k).
סעיף א כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ — עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, רוֹכֵב ; אֲבָל לֹא פְּרַקְדָּן.
לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן וּבוֹ י׳ סְעִיפִים:כָּל אָדָם קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע כְּדַרְכָּן, בֵּין עוֹמְדִין בֵּין יוֹשְׁבִין, בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין מְהַלְּכִין, בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״? בִּזְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִין וּבִזְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין. וּמִכָּל מָקוֹם פְּרַקְדָּן, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא מֻטָּל וּפָנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע אוֹ מֻשְׁלָךְ עַל גַּבָּיו וּפָנָיו לְמַעְלָה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין אִסּוּר בִּשְׁכִיבָה זוֹ מִשּׁוּם חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי קִשּׁוּי כְּגוֹן שֶׁמֻּטֶּה עַל צִדּוֹ מְעַט — אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיִּתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ לְגַמְרֵי, מִפְּנֵי שֶׁמְּקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם דֶּרֶךְ שְׂרָרָה וְגַאֲוָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהוּא חוֹלֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לְשׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ לֹא הִתִּירוּ לִקְרוֹת כָּךְ אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹכֵב עָרֹם תַּחַת סְדִינוֹ, שֶׁלֹּא הִטְרִיחוּ עָלָיו לַעֲמֹד וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדָיו. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:
Everyone in his own way. One reads ק״ש in any posture — standing, sitting, lying, walking or riding on an animal (« וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ ») ; « בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ » is the time, not the posture. But not פְּרַקְדָּן (face down, or on the back facing up) : even lying slightly on the side (with no fear of קישוי) it is אסור until he turns fully onto his side, since he receives מלכות שמים with dominance and pride — unless בעל בשר or ill. יש אומרים : on the side only when naked under his sheet. And the עיקר is like the first view.
סעיף ב הַמַּחְמִיר לַעֲמֹד כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב — נִקְרָא עֲבַרְיָן, וְחַיָּב מִיתָה.
מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַחֲמִיר לַעֲמֹד כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְלִקְרוֹתָהּ מְעֻמָּד — נִקְרָא עֲבַרְיָן, שֶׁעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים. וְאַף שֶׁהַחֲכָמִים הִתִּירוּ גַּם מְעֻמָּד, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁלְּפִי דִּבְרֵיהֶם אֵין מַעֲלָה כְּלָל בִּמְעֻמָּד מִבְּיוֹשֵׁב, שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְקוּמֶךָ״ אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר כְּלָל בַּעֲמִידָה אֶלָּא בִּזְמַן קִימָה, וְהוּא מַחְמִיר לַעֲמֹד — הֲרֵי נִרְאֶה שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְדִבְרֵיהֶם וּלְפֵרוּשָׁם בַּכָּתוּב, וְחַיָּב מִיתָה. וְאֵין דּוֹמֶה כְּלָל לִשְׁאָר חֻמְרוֹת שֶׁאָנוּ מַחֲמִירִין מֵאֵיזֶה טַעַם בְּמַה שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים, שֶׁאַף חֲכָמִים הָיוּ מוֹדִים שֶׁיֵּשׁ מַעֲלָה בְּחֻמְרָא מֵאוֹתוֹ טַעַם, אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַחֲמִיר:
The one who is stringent to stand. One who, seated, wants the חומרא to rise and read מעומד — נקרא עבריין, transgressing the words of חכמים, וחייב מיתה. For « וּבְקוּמֶךָ » speaks not of standing but of the time of rising ; by imposing standing he shows he disregards their reading. This is unlike other חומרות where חכמים concede a מעלה.
סעיף ג הָיָה מְהַלֵּךְ וְעוֹמֵד לְכַוֵּן — רַשַּׁאי וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיוֹשֵׁב שֶׁעוֹמֵד, אֲבָל אִם הָיָה מְהַלֵּךְ וְרוֹצֶה לַעֲמֹד וְלִקְרוֹת כָּל הַג׳ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן הֵיטֵב — רַשַׁאי וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַוֵּן בָּעֲמִידָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַכַּוָּנָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּיוֹשֵׁב שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן כְּמוֹ מְעֻמָּד. לָכֵן מַה שֶׁנוֹהֲגִין לוֹמַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ מְעֻמָּד — מֻתָּר לַעֲמֹד כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִקְרִיאַת שְׁמַע, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְיָכוֹל לְכַוֵּן, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ עוֹשֶׂה מִשּׁוּם חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע אֶלָּא מִשּׁוּם חוֹבַת הַיּוֹם:
Walking, who stops to have kavana. The עבריין is only the seated one who stands ; but one who walks (מהלך) and wants to stop to read the ג׳ פרשיות so as to concentrate well — רשאי ותבוא עליו ברכה, since he stands only for the כוונה. So too on יום הכיפורים, to rise for « בָּרוּךְ שֵׁם » — permitted, for it is חובת היום (not חובת ק״ש).
סעיף ד מְהַלֵּךְ — עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ; רוֹכֵב מַעֲמִיד בְּהֶמְתּוֹ, וּבַעֲגָלָה אֵין צָרִיךְ.
וְאִם רָצָה לִקְרוֹת כָּל הַג׳ פָּרָשִׁיּוֹת כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, מִלְּבַד פָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁצְּרִיכִין לַעֲמֹד מֵהִלּוּכוֹ (אוֹ לֵישֵׁב) וְלִקְרוֹתוֹ כְּדֵי לְכַוֵּן הֵיטֵב. וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה — צָרִיךְ לְהַעֲמִידָהּ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּל כָּךְ שֶׁהוּא טָרוּד בַּהֲלִיכָתָהּ. אֲבָל אִם יוֹשֵׁב בָּעֲגָלָה — אֵין צָרִיךְ לְהַעֲמִידָהּ:
Walking and riding. If he wants to read the ג׳ פרשיות while walking — הרשות בידו, except the first verse, where he must stop (or sit) to concentrate well. Likewise one riding an animal must halt it (טרוד בהליכתה) ; but seated בעגלה — אין צריך to halt it.
סעיף ה עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ; לֹא כִּוֵּן — חוֹזֵר וְקוֹרֵא.
אַף עַל פִּי שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּכָל הַג׳ פָּרָשִׁיּוֹת — עִקָּר הַכַּוָּנָה הִיא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם. וְהוּא הַדִּין לְ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״, שֶׁהוּא גַּם כֵּן קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֲבָל מִ״וְאָהַבְתָּ״ וְאֵילָךְ הוּא לְשׁוֹן צַוָּאָה. לְפִיכָךְ אִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן אוֹ בְּ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָן. וַאֲפִלּוּ הָאוֹמְרִים שֶׁמִּצְווֹת אֵין צָרִיךְ כַּוָּנָה מוֹדִים בָּזֶה שֶׁאִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס׳. וּכְשֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ פַּעַם שֵׁנִית — יִקְרָא בְּלַחַשׁ אִם הוּא בְּצִבּוּר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כִּמְקַבֵּל ב׳ רָשֻׁיּוֹת. וְאִם לֹא נִזְכַּר שֶׁלֹּא כִּוֵּן לִבּוֹ עַד לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם כָּל הַפָּרָשָׁה — צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁנִּזְכַּר, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא קוֹרְאָהּ לְמַפְרֵעַ וְלֹא יָצָא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ד:
The essence of kavana. Though one must לכתחילה have כוונה in the ג׳ פרשיות — the עיקר is in the first verse (קבלת מלכות שמים), and likewise « בָּרוּךְ שֵׁם » ; from « וְאָהַבְתָּ » it is לשון צוואה. Who had no כוונה in the first verse or in בָּרוּךְ שֵׁם — חוזר. Even the view that מצוות אין צריכות כוונה concedes here (לא יצא מן התורה, cf. siman 60). The second « שְׁמַע יִשְׂרָאֵל » בלחש in ציבור. Not noticed until the parasha ends — חוזר לראש (cf. siman 64).
סעיף ו הַיָּשֵׁן — מְצַעֲרִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהוּא עֵר מַמָּשׁ.
אִם הָיָה יָשֵׁן — מְצַעֲרִים אוֹתוֹ וּמְעִירִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהוּא עֵר מַמָּשׁ שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן. מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֵין מְצַעֲרִין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא וְהוּא עֵר מַמָּשׁ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹרֵא מִתְנַמְנֵם — יָצָא. וְאַף עַל פִּי שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּכֻלָּהּ — אֵין מַטְרִיחִין וּמְצַעֲרִים אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא אָנוּס בַּשֵּׁנָה. אֲבָל עַל כָּל פָּנִים מְצַעֲרִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא כֻּלּוֹ בְּפִיו. וְלֹא אֹנֶס שֵׁנָה בִּלְבַד, אֶלָּא הוּא הַדִּין אִם אָנוּס אֹנֶס אַחֵר שֶׁלֹּא יוּכַל לְכַוֵּן מִ״וְאָהַבְתָּ״ וְאֵילָךְ — אֵין מַטְרִיחִין עָלָיו לְכַוֵּן, כֵּיוָן שֶׁהוּא אָנוּס:
The sleeper. One disturbs and wakes the sleeper until he reads the first verse עֵר מַמָּשׁ (to concentrate). Beyond that — one no longer disturbs him to be fully awake, for even מתנמנם — יצא ; he is אנוס in sleep. But one disturbs him at least to read it all בפיו. So too another אונס that prevents כוונה from « וְאָהַבְתָּ » onward — אין מטריחין upon him.
סעיף ז לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו בַּפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה — ״עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע״.
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע — לֹא יִרְמֹז לְחֲבֵרוֹ בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו, וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה. וְאִם עָשָׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב נֶאֱמַר: ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב״ כו׳, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּקוֹרֵא דֶּרֶךְ עֲרַאי, וְהַתּוֹרָה אָמְרָהּ: ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים: עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בִּתְחִלָּתָהּ קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם — הִצְרִיכוּ לַעֲשׂוֹתָהּ קֶבַע. אֲבָל מִכָּאן וְאֵילָךְ — מֻתָּר לְצֹרֶךְ מִצְוָה קְצָת, כְּעֵין מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה שֶׁשָּׁנָה תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ בַּמִּשְׁנָה ״זְכַרְיָה בֶּן קַפּוֹטָל״, וְרַבּוֹ קָרָא פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וְהוֹרָה לוֹ בְּיָדוֹ לִקְרוֹת ״קַבּוֹטָל״:
He shall not signal. The reader makes no sign with his eyes, does not purse his lips, does not point with his fingers — even לצורך מצוה. If he did — « וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב » (like a casual reader) ; « וְדִבַּרְתָּ בָּם » — make them קבע. This is in the first parasha (קבלת מלכות שמים) ; thereafter a slight מצוה need is permitted (the incident of זכריה בן קפוטל).
סעיף ח הָעוֹסֵק בִּמְלָאכָה — יִתְבַּטֵּל עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה.
הָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה וְרָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע — יִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּקוֹרֵא דֶּרֶךְ עֲרַאי, וַאֲפִלּוּ יָכוֹל לְכַוֵּן:
Interrupting work. One engaged in מלאכה who wants to read — יתבטל from his work until he reads the first פרשה, so as not to be כקורא עראי, ואפילו he can concentrate.
סעיף ט הָאֻמָּנִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן — קוֹרִין בִּמְקוֹמָן וְאֵין צְרִיכִים לֵירֵד.
הָאֻמָּנִין וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ שׁוּרוֹת הַבִּנְיָן — קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע בִּמְקוֹמָן, וְאֵין צְרִיכִים לֵירֵד. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם צְרִיכִים לְהִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתָם בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
The craftsmen. Craftsmen and the בעל הבית working atop a tree or atop the rows of a wall — קורין in place ואין צריכין to descend ; but they must stop the work בפרשה ראשונה, as explained (seif ח).
סעיף י הַכַּתָּף קוֹרֵא עִם מַשָּׂאוֹ ; לֹא בִּשְׁעַת טְעִינָה וּפְרִיקָה.
הַכַּתָּף אַף עַל פִּי שֶׁמַּשָּׂאוֹ עַל כְּתֵפוֹ — קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, מִפְּנֵי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בְּשָׁעָה שֶׁטּוֹעֵן וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹרֵק, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ מְיֻשָּׁב:
The porter. The porter, even with his load on his shoulder — קורא ק״ש, for he can concentrate. But he does not begin בשעה שטוען nor בשעה שפורק, for אין לבו מיושב.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ס״ג (Kehot edition, י׳ סְעִיפִים). Translation : DAAT. No passage is cited beyond this verifiable text.
היסוד — לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן
The yesod : posture, כוונה and the קבע of קריאת שמע
The Alter Rebbe’s reading of this siman unfolds along four axes. First the תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה — כְּדַרְכּוֹ but not פְּרַקְדָּן, and the מַחְמִיר לַעֲמֹד called עֲבַרְיָן. Then the עִיקַּר הַכַּוָּנָה at the first verse. Then הַיָּשֵׁן whom one wakes until the first verse. Finally the קֶבַע and not עֲרַאי — לֹא יִרְמֹז, interrupting work, the craftsmen and the porter.
תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה וְ״עֲבַרְיָן״
תנוחות הקריאה and « עבריין »
The principle. לִקְרוֹת ק״ש כְּדַרְכּוֹ — עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, מְהַלֵּךְ, רוֹכֵב, אֲבָל לֹא פְּרַקְדָּן ; הַמַּחְמִיר לַעֲמֹד — עֲבַרְיָן (seifim א-ד).
The consequence. One does not rise on purpose : « וּבְקוּמֶךָ » is the time, not the posture. Cf. siman 64 (סדר קריאת שמע).
עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן
the essence of kavana at the 1st verse
The principle. עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן (קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם) ; לֹא כִּוֵּן — חוֹזֵר (seif ה).
The consequence. Even the view מצוות אין צריכות כוונה concedes here (לא יצא מן התורה). Cf. siman 60 (כוונת פסוק ראשון).
הַיָּשֵׁן וְהַמִּתְנַמְנֵם
הישן and the מתנמנם
The principle. מְצַעֲרִים אֶת הַיָּשֵׁן עַד פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהוּא עֵר מַמָּשׁ ; מִכָּאן וְאֵילָךְ מִתְנַמְנֵם — יָצָא (seif ו).
The consequence. אָנוּס בַּשֵּׁנָה ; a שתוי ושיכור — cf. siman 99 (שתוי לתפילה).
קֶבַע וְלֹא עֲרַאי
קבע and not עראי
The principle. לֹא יִרְמֹז בַּפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, יְבַטֵּל מְלָאכָה ; הָאֻמָּנִין וְהַכַּתָּף (seifim ז-י).
The consequence. ״עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע״ — not like a casual reader. Cf. siman 62 (מדקדק באותיותיה).
A note for study. The scope of this siman — the תְּנוּחוֹת, the כַּוָּנָה and the law of לֹא יִרְמֹז — bears on the daily conduct of ק״ש. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, adding nothing invented. For deep study and personal conduct, study with a Habad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe’s psak
A comparison of the Alter Rebbe’s way with those of the Mehaber, the Mishna Beroura (משנה ברורה) and the Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) on the key points of siman ס״ג. The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it shows the Rav’s own sensibility as it emerges from his ten seifim.
| Topic | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | The Alter Rebbe’s way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה וּפְרַקְדָּן | או״ח ס״ג — קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ עוֹמֵד יוֹשֵׁב שׁוֹכֵב וְרוֹכֵב, וְלֹא פְּרַקְדָּן. | מ״ב ס״ג — פְּרָטֵי הַשְּׁכִיבָה עַל צִדּוֹ וְהַחוֹלֶה. | ערוה״ש ס״ג — עִנְיַן הַתְּנוּחוֹת וְהַהֶכְשֵׁר. | The Alter Rebbe’s way — כָּל אָדָם כְּדַרְכּוֹ ; פְּרַקְדָּן אָסוּר מִשּׁוּם שְׂרָרָה וְגַאֲוָה, עַד שֶׁיִּתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ ; וְהַמַּחְמִיר לַעֲמֹד עֲבַרְיָן (סעיפים א-ד). |
| עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן | או״ח ס״ג — לֹא כִּוֵּן בְּפָסוּק רִאשׁוֹן — לֹא יָצָא וְחוֹזֵר. | מ״ב ס״ג — מוֹדֶה מ״ד אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, וּפְרָטֵי הַחֲזָרָה. | ערוה״ש ס״ג — עִיקַּר קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם. | The Alter Rebbe’s way — עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן וּבְ״בָרוּךְ שֵׁם״ ; לֹא נִזְכַּר עַד סוֹף הַפָּרָשָׁה — חוֹזֵר לָרֹאשׁ (סעיף ה). |
| הַיָּשֵׁן וְהַמִּתְנַמְנֵם | או״ח ס״ג — מְצַעֲרִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן. | מ״ב ס״ג — עַד הֵיכָן מְצַעֲרִין, וְהַמִּתְנַמְנֵם. | ערוה״ש ס״ג — דִּין הַיָּשֵׁן וְהָאָנוּס. | The Alter Rebbe’s way — מְצַעֲרִים עַד פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהוּא עֵר מַמָּשׁ ; מִכָּאן וְאֵילָךְ מִתְנַמְנֵם יָצָא, כֵּיוָן שֶׁאָנוּס בַּשֵּׁנָה (סעיף ו). |
| קֶבַע וְלֹא עֲרַאי — רְמִיזָה וּבִיטּוּל מְלָאכָה | או״ח ס״ג — לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו, וְיִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ. | מ״ב ס״ג — פְּרָטֵי הָרְמִיזָה וְהָאֻמָּנִין. | ערוה״ש ס״ג — עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע. | The Alter Rebbe’s way — לֹא יִרְמֹז בַּפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה (עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע) ; הָאֻמָּנִין קוֹרִין בִּמְקוֹמָן, וְהַכַּתָּף לֹא בִּטְעִינָה וּפְרִיקָה (סעיפים ז-י). |
Table drawn from the Mehaber’s text (Orah Haïm ס״ג, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Kriat Shema 2, Rosh, Ri, Talmidei Rabbeinou Yona, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot י׳-ט״ז). The Alter Rebbe column rests on the real text of the Shulchan Arukh HaRav (י׳ סְעִיפִים) reproduced in §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
The lines of force of the Rav’s way on this siman
Three orientations that mark the Alter Rebbe’s sensibility on this siman. Each follows the structure : principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Each line rests on the Rav’s real text (§1).
קו א — תְּנוּחוֹת הַקְּרִיאָה וְ״עֲבַרְיָן״
Line 1 — postures and « עבריין »
Principle of the siman : לִקְרוֹת ק״ש כְּדַרְכּוֹ, אֲבָל לֹא פְּרַקְדָּן (seifim א-ד).
The Rav’s reading : The מַחְמִיר לַעֲמֹד — עֲבַרְיָן ; but one walking who stops to concentrate — רַשַּׁאי. Cf. siman 64.
Practical consequence : Do not be stringent to stand ; read in any proper posture.
קו ב — כַּוָּנַת פָּסוּק רִאשׁוֹן וְהַיָּשֵׁן
Line 2 — kavana of the 1st verse and the sleeper
Principle of the siman : עִיקַּר הַכַּוָּנָה בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ; הַיָּשֵׁן — עַד שֶׁיִּקְרָאֶנּוּ עֵר מַמָּשׁ (seifim ה-ו).
The Rav’s reading : No כוונה in the first verse — חוזר. Cf. siman 60, siman 99.
Practical consequence : Tend to the kavana of the first verse, and stand for it on the way.
קו ג — ״קֶבַע״ וְלֹא ״עֲרַאי״
Line 3 — « קבע » and not « עראי »
Principle of the siman : לֹא יִרְמֹז בַּפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, יְבַטֵּל מְלָאכָה (seifim ז-י).
The Rav’s reading : ״עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע״ ; the craftsmen read in place. Cf. siman 62.
Practical consequence : In the first parasha — no signals and no work ; read with קבע.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
Habad practice
Points of conduct that follow directly from siman ס״ג in the sensibility of the Alter Rebbe and Habad — presented at the level of the principle, deferring to the Rav for the detail of cases.
For the Habad Hassid — Siman ס״ג (לֵישֵׁב בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְשֶׁלֹּא יִישַׁן)
- ① postures. Read the ק״ש כְּדַרְכּוֹ — seated, standing, lying on the side — but never פְּרַקְדָּן. Basis : SA HaRav ס״ג seif א.
- ② do not be stringent to stand. Do not rise on purpose to read standing : the מַחְמִיר לַעֲמֹד is called עֲבַרְיָן (but one walking who stops to concentrate — רשאי). Basis : SA HaRav ס״ג seifim ב-ד.
- ③ first verse. Stop at the first verse if walking, and above all concentrate : the עיקר of kavana is there ; without כוונה — חוזר. Basis : SA HaRav ס״ג seifim ג-ה.
- ④ the sleeper. Wake the sleeper until he reads the first verse עֵר מַמָּשׁ ; beyond that, מתנמנם — יצא. Basis : SA HaRav ס״ג seif ו.
- ⑤ no signaling / interrupting work. In the first parasha — make no signs (eyes, lips, fingers) and interrupt your work (עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע) ; the porter does not begin while loading. Basis : SA HaRav ס״ג seifim ז-י.
⚠ This section presents Habad conduct grounded in the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, siman ס״ג (real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic decision for a particular case. For any concrete question — the תְּנוּחוֹת, the כַּוָּנָה, הַיָּשֵׁן — consult your Rav, and for Habad, a Habad Rav.