Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman פ״ז · כַּמָּה צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִגְּרָף שֶׁל רְעִי

כַּמָּה צָרִיךְ לְהַרְחִיק בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע מִן גְּרָף שֶׁל רְעִי וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם — צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם ד׳ אַמּוֹת וּלְפָנָיו כִּמְלֹא עֵינָיו כְּמוֹ מִן הַצּוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם עַצְמָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ אֵין בָּהֶם רֵיחַ רַע, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לְכָךְ — הֲרֵי הֵם כִּמְחִצּוֹת שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, שֶׁאָסוּר מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״. וְלָכֵן אֵין הֲטָלַת רְבִיעִית מַיִם אוֹ יוֹתֵר מוֹעֶלֶת כְּלוּם בִּגְרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט כְּמוֹ שֶׁמּוֹעֶלֶת בְּמֵי רַגְלַיִם עַצְמָן, לְפִי שֶׁמֵּי רַגְלַיִם לְאַחַר שֶׁנָּפְלוּ לָאָרֶץ — אֵין אִסּוּרָן אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ בָּהֶן לְבַטְּלָם בַּמַּיִם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּגְרָף וְעָבִיט שֶׁאִסּוּרָן מִן הַתּוֹרָה. וְעוֹד שֶׁמֵּי רַגְלַיִם הֵם צְלוּלִין וּמִתְעָרְבִין עִם רְבִיעִית מַיִם שֶׁנּוֹתֵן בָּהֶם וּמִתְבַּטְּלִים בָּהֶם, אֲבָל גְּרָף וְעָבִיט אֵין מַה שֶּׁבָּלוּעַ בָּהֶם מִתְעָרֵב בַּמַּיִם שֶׁיִּתְבַּטֵּל בָּהֶן:

גְּרָף וְעָבִיט. Le גְּרָף שֶׁל רְעִי (vase de nuit dédié aux excréments) et le עָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם (récipient à urine) — il faut s’en éloigner de ד׳ אַמּוֹת, et devant soi כִּמְלֹא עֵינָיו, comme de la צוֹאָה et des מֵי רַגְלַיִם eux-mêmes, même s’ils sont vides et même sans mauvaise odeur : puisqu’ils leur sont מְיֻחָדִים (dédiés), הֲרֵי הֵם כִּמְחִצּוֹת שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, interdit מִן הַתּוֹרָה (« וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ »). C’est pourquoi הֲטָלַת רְבִיעִית מַיִם (verser un révi‘it d’eau ou plus) n’y aide en rien — contrairement aux מֵי רַגְלַיִם eux-mêmes, dont l’interdit, une fois tombés à terre, n’est que מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (on a donc été indulgent pour les annuler dans l’eau) ; de plus l’urine est limpide et se mêle à l’eau et s’y annule, alors que ce qui est בָּלוּעַ (imprégné) dans le graf/avit ne se mêle pas à l’eau pour s’y annuler.

גְּרָף וְעָבִיט שְׁנֵיהֶם שֶׁל חֶרֶס הֵם, אֶלָּא שֶׁהַמְיֻחָד לִרְעִי — נִקְרָא גְּרָף, וְהַמְיֻחָד לְמֵי רַגְלַיִם — נִקְרָא עָבִיט. וְהוּא הַדִּין אִם הֵם שֶׁל עֵץ, מִפְּנֵי שֶׁהַחֶרֶס אוֹ עֵץ שֶׁל גְּרָף וְעָבִיט הוּא מֻבְלָע בְּתוֹכוֹ הַרְבֵּה וּמָלֵא זֻהֲמָא וּמָאוּס כְּבֵית הַכִּסֵּא. אֲבָל אִם הֵם שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל זְכוּכִית אוֹ שֶׁל חֶרֶס מְצֻפֶּה בִּזְכוּכִית (אוֹ בִּבְדִיל וְעוֹפֶרֶת), כֵּיוָן שֶׁאֵינָן מֻבְלָעִים וּמְלֵאִים זֻהֲמָא כָּל כָּךְ — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן אִם הֵם רְחוּצִים יָפֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶן רֵיחַ. וַאֲפִלּוּ שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל עֵץ, אִם הֵם מְיֻחָדִים גַּם כֵּן לְתַשְׁמִישׁ אַחֵר, כְּגוֹן לִשְׁפֹּךְ לְתוֹכָן שׁוֹפְכִין — אֵינָן דּוֹמִין לְבֵית הַכִּסֵּא, וְאִם אֵין בָּהֶם צוֹאָה וְלֹא רֵיחַ — מֻתָּר. וְהוּא הַדִּין אֲפִלּוּ כְּלִי הַמְיֻחָד לְהַשְׁתִּין בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁמַּשְׁתִּין נוֹתֵן בְּתוֹכוֹ רְבִיעִית מַיִם לְבַטְּלָם:

חֹמֶר הַכְּלִי. גְּרָף et עָבִיט sont tous deux de חֶרֶס (terre cuite) — mais celui dédié à la רְעִי s’appelle גְּרָף, et celui dédié aux מֵי רַגְלַיִם s’appelle עָבִיט. Il en va de même s’ils sont de עֵץ (bois), car le חֶרֶס ou le bois du graf/avit est très מֻבְלָע (imprégné), מָלֵא זֻהֲמָא (plein de saleté) et מָאוּס comme un בֵּית הַכִּסֵּא. Mais s’ils sont de מַתֶּכֶת (métal), de זְכוּכִית (verre) ou de חֶרֶס מְצֻפֶּה (terre cuite émaillée) de verre (ou d’étain et de plomb) — puisqu’ils ne sont pas imprégnés ni si pleins de saleté — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן s’ils sont רְחוּצִים יָפֶה (bien rincés), pourvu qu’il n’y ait pas d’odeur. Et même de חֶרֶס ou de עֵץ, s’ils sont aussi מְיֻחָדִים à un autre usage — p. ex. y verser des שׁוֹפְכִין (eaux usées) — ils ne ressemblent pas au בֵּית הַכִּסֵּא, et s’il n’y a ni צוֹאָה ni odeur — מֻתָּר. Il en va de même d’un vase dédié seulement à uriner, s’il y met à chaque fois רְבִיעִית מַיִם pour les annuler.

גְּרָף וְעָבִיט שֶׁכָּפָה עֲלֵיהֶם כְּלִי אַחֵר — מֻתָּר, שֶׁכִּסּוּי מוֹעִיל לָהֶם כְּמוֹ לְצוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם. אֲבָל אִם כָּפָה הַגְּרָף אוֹ הֶעָבִיט עַצְמוֹ — לֹא הוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא בָּלוּעַ בְּתוֹכוֹ — הֲרֵי בָּרוֹ כְּתוֹכוֹ. אֲבָל שֶׁל מַתֶּכֶת וּזְכוּכִית שֶׁאֵינוֹ רָחוּץ מִתּוֹכוֹ — מוֹעֶלֶת לוֹ כְּפִיָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִתּוֹכוֹ:

כְּפִיָּה וְכִסּוּי. גְּרָף et עָבִיט sur lesquels on a כָּפָה (renversé) un autre כְּלִי — מֻתָּר, car le couvercle leur est utile comme pour la צוֹאָה et les מֵי רַגְלַיִם. Mais si l’on a renversé le graf ou l’avit lui-même — cela n’a rien aidé, car puisqu’il est בָּלוּעַ en son sein, הֲרֵי בָּרוֹ כְּתוֹכוֹ (son extérieur est comme son intérieur). En revanche, un vase de מַתֶּכֶת ou de זְכוּכִית non rincé de l’intérieur — la כְּפִיָּה lui est utile, puisque son interdit ne vient que de son intérieur.

בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה אוֹ מֵי רַגְלַיִם אוֹ גְּרָף אוֹ עָבִיט — מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ כְּשֶׁמַּרְחִיק מֵהֶם ד׳ אַמּוֹת מִלְּאַחֲרָיו, וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁכָּל הַבַּיִת הוּא כְּדִי[ן] ד׳ אַמּוֹת. וְאִם יֵשׁ בַּבַּיִת מִטָּה גָּבוֹהַּ י׳ טְפָחִים וּמְחִצּוֹתֶיהָ מַגִּיעוֹת (לְפָחוֹת מִג׳ טְפָחִים סָמוּךְ) לָאָרֶץ וְהַגְּרָף וְהַצּוֹאָה הֵם אֲחוֹרֵי הַמִּטָּה — הֲרֵי הַמִּטָּה חֲשׁוּבָה כִּמְחִצָּה לְהַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינֵיהֶם, וְאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם ד׳ אַמּוֹת. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַמִּטָּה חוֹצֶצֶת מִכֹּתֶל לְכֹתֶל, וְאִם לָאו — אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כִּמְחִצָּה, שֶׁהִיא בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַבַּיִת (אֲבָל אִם עָשָׂה מְחִצָּה לְשֵׁם כָּךְ — אֵין צָרִיךְ לַחְצֹץ מִכֹּתֶל לְכֹתֶל, אֲפִלּוּ הִיא מְחִצַּת עֲרַאי כְּגוֹן מַחְצֶלֶת אוֹ סָדִין) (עַיֵּן סִימָן שט״ו). וְאִם הִנִּיחָם תַּחַת הַמִּטָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּבוֹהַּ י׳ טְפָחִים, אִם מְחִצּוֹתֶיהָ מַגִּיעוֹת עַד פָּחוֹת מִג׳ טְפָחִים סָמוּךְ לָאָרֶץ, שֶׁכִּסְתוּמִים וּמְכֻסִּים הֵם בִּמְחִצּוֹת הַמִּטָּה, שֶׁכָּל פָּחוֹת מִג׳ טְפָחִים כְּלָבוּד הוּא. וְהוּא הַדִּין אִם נָפַל עֲלֵיהֶם כְּלִי וְיֵשׁ אֲוִיר קְצָת בֵּין הַכְּלִי לַקַּרְקַע, כְּגוֹן שֶׁהַכְּלִי בּוֹלֵט קְצָת מִצַּד אֶחָד, אִם הוּא אֲוִיר פָּחוֹת מִג׳ טְפָחִים בַּגֹּבַהּ — כְּלָבוּד הוּא. אֲבָל אִם הַכְּלִי פָּתוּחַ לְמַעְלָה אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִג׳ טְפָחִים — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְכֻסִּים וְלֹא מְגֻלִּים:

בַּיִת וּמְחִצָּה. בַּיִת (maison) où il y a de la צוֹאָה, des מֵי רַגְלַיִם ou un גְּרָף ou עָבִיט — מֻתָּר d’y lire quand on s’en éloigne de ד׳ אַמּוֹת par-derrière ; on ne dit pas que toute la maison est כְּדִין ד׳ אַמּוֹת. Et s’il y a dans la maison une מִטָּה (lit) haute de י׳ טְפָחִים dont les parois atteignent (à moins de ג׳ טְפָחִים près) le sol, et que le graf et la צוֹאָה sont אֲחוֹרֵי הַמִּטָּה (derrière le lit) — le lit est חֲשׁוּבָה כִּמְחִצָּה pour séparer, et il n’est pas besoin de s’éloigner de ד׳ אַמּוֹת. À condition que le lit חוֹצֶצֶת מִכֹּתֶל לְכֹתֶל (fasse cloison de mur à mur) ; sinon il n’est pas considéré comme מְחִצָּה, car il est בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַבַּיִת (mais s’il a fait une מְחִצָּה à cette fin — pas besoin de cloisonner de mur à mur, même une מְחִצַּת עֲרַאי comme une מַחְצֶלֶת ou un סָדִין) (voir סִימָן שט״ו). Et s’il les a placés תַּחַת הַמִּטָּה (sous le lit), même non haut de י׳ טְפָחִים, si ses parois atteignent jusqu’à moins de ג׳ טְפָחִים près du sol — car ils sont bouchés et couverts par les parois du lit, tout ce qui est à moins de ג׳ טְפָחִים étant כְּלָבוּד. Il en va de même si un כְּלִי est tombé sur eux et qu’il y a un peu d’air entre le vase et le sol (p. ex. le vase dépasse un peu d’un côté) : si l’air est de moins de ג׳ טְפָחִים en hauteur — כְּלָבוּד. Mais si le כְּלִי est ouvert par le haut, même de moins de ג׳ טְפָחִים — אָסוּר, car il faut qu’ils soient מְכֻסִּים (couverts) et non מְגֻלִּים (découverts).