Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman פ״ח — דִּין בַּעַל קֶרִי בִּקְרִיאַת שְׁמַע. Chez le Rav, le siman se déploie en ב׳ סְעִיפִים (deux seifim) : le בַּעַל קֶרִי et la תַּקָּנַת עֶזְרָא abolie (avec le détail des ט׳ קַבִּין pour qui la pratique), puis le מִנְהַג טָהֳרָה des femmes בִּשְׁעַת נִדּוּתָן et leur חִיּוּב dans les בְּרָכוֹת.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן פ״ח — דִּין בַּעַל קֶרִי בִּקְרִיאַת שְׁמַע
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן פ״ח — בַּעַל קֶרִי מֻתָּר בִּקְרִיאַת שְׁמַע — וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.88), suivi de notre traduction française. Le siman comporte deux seifim (ב׳ סְעִיפִים ; seif k → .88.k).
סעיף א כָּל הַטְּמֵאִים קוֹרִין ק״ש וּמִתְפַּלְלִין ; חוּץ מִבַּעַל קֶרִי — תַּקָּנַת עֶזְרָא שֶׁבָּטְלָה.
בַּעַל קֶרִי מֻתָּר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:כָּל הַטְּמֵאִים, אֲפִלּוּ טֻמְאָה יוֹצֵא עֲלֵיהֶם מִגּוּפָן כְּגוֹן זָב וְזָבָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלְלִין. חוּץ מִבַּעַל קֶרִי, שֶׁהוֹצִיאוֹ עֶזְרָא מִן כְּלַל הַטְּמֵאִין וַאֲסָרוֹ בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֵּין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִין אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן כְּתַרְנְגוֹלִים. וְלֹא פָּשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּרֹב יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ בָּטְלָה אוֹתָהּ תַּקָּנָה לְגַמְרֵי, מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה וּמִשּׁוּם בִּטּוּל פִּרְיָה וְרִבְיָה, וְהֶעֱמִידוּ הַדָּבָר עַל הַדִּין שֶׁאַף בַּעַל קֶרִי מֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִּתְפִלָּה בְּלֹא טְבִילָה וּבְלֹא רְחִיצָה בְּט׳ קַבִּין. וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג. וְאַף בִּזְמַן שֶׁנָּהֲגוּ בִּטְבִילָה — לֹא הִצְרִיכוּהוּ אֶלָּא לְבָרִיא שֶׁשִּׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ, אֲבָל חֹלֶה שֶׁרָאָה קֶרִי לְאָנְסוֹ — פָּטוּר מִכְּלוּם. (וְחֹלֶה שֶׁשִּׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ) וּבָרִיא לְאָנְסוֹ — דַּיּוֹ בְּט׳ קַבִּין שֶׁיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו מִכְּלִי אַחַת אוֹ אֲפִלּוּ מִב׳ וְג׳, אֲבָל מִד׳ כֵּלִים אֵין מִצְטָרְפִין. וְהוּא שֶׁיַּתְחִיל הַשֵּׁנִי עַד שֶׁלֹּא פָּסַק הָרִאשׁוֹן, וְכֵן הַשְּׁלִישִׁי עַד שֶׁלֹּא פָּסַק הַשֵּׁנִי. וְתִשְׁעָה קַבִּין אֵלּוּ אֵינָן מְטַהֲרִין אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹפְכִין עָלָיו אֲבָל לֹא כְּשֶׁטּוֹבֵל בָּהֶם, בֵּין שֶׁהֵם בַּכְּלִי בֵּין בַּקַּרְקַע, עַד שֶׁיִּהְיֶה אַרְבָּעִים סְאָה (בַּקַּרְקַע), וְאָז מוֹעִילִים לִטְבֹּל בָּהֶם אֲפִלּוּ לְבָרִיא שֶׁשִּׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ, אֲפִלּוּ הֵם שְׁאוּבִים:
כָּל הַטְּמֵאִים. Tous les טְמֵאִים — même ceux dont la טוּמְאָה provient de leur corps (זָב, זָבָה et semblables) — קוֹרִין ק״ש וּמִתְפַּלְלִין. Seul fait exception le בַּעַל קֶרִי, qu’עֶזְרָא écarta du reste des טְמֵאִים et à qui il interdit דִּבְרֵי תּוֹרָה, ק״ש et תְּפִלָּה — afin que les תַּלְמִידֵי חֲכָמִים ne fréquentent pas leurs épouses de façon excessive (כְּתַרְנְגוֹלִים). Cette תַּקָּנָה ne s’est pas répandue dans la majorité d’Israël, puis fut entièrement abolie (מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה et בִּטּוּל פִּרְיָה וְרִבְיָה) : même le בַּעַל קֶרִי est désormais permis בְּלֹא טְבִילָה et sans les ט׳ קַבִּין, וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג. Au temps où l’on pratiquait encore la טְבִילָה, on ne l’exigeait que du בָּרִיא ; le חֹלֶה qui a vu קֶרִי לְאָנְסוֹ en est dispensé de tout. Les ט׳ קַבִּין ne purifient que שֶׁשּׁוֹפְכִין עָלָיו (versés sur lui, d’un ou de plusieurs récipients qui se rejoignent), non par immersion — jusqu’à ce qu’il y ait אַרְבָּעִים סְאָה.
סעיף ב מִנְהַג טָהֳרָה שֶׁל נָשִׁים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת ; חַיָּבוֹת בַּבְּרָכוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָן.
נָהֲגוּ הַנָּשִׁים טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת בְּעַצְמָן שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשֶׁלֹּא לִרְאוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁעַת נִדּוּתָן, וְגַם כְּשֶׁמִתְפַּלְלִין אֵינָן עוֹמְדוֹת בִּפְנֵי חַבְרוֹתֵיהֶם. וּמִשּׁוּם מִנְהָג וְכָבוֹד עוֹשִׂין כֵּן וְלֹא מִשּׁוּם אִסּוּר, וּבִימֵי לִבּוּנָן לֹא נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר. וּבְיָמִים נוֹרָאִים מִיּוֹם אֶחָד שֶׁל סְלִיחוֹת וְאֵילָךְ שֶׁרַבִּים מִתְאַסְּפִים לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת — מֻתָּרוֹת לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַף בִּימֵי נִדּוּתָן כִּשְׁאָר נָשִׁים, כִּי יִהְיֶה לָהֶן לְעִצָּבוֹן גָּדוֹל שֶׁהַכֹּל מִתְאַסְּפִין וְהֵן יַעַמְדוּ חוּץ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן שֶׁמַּשִּׂיאָה אֶת בְּנָהּ אוֹ בִּתָּהּ, אוֹ שֶׁהִיא בְּעַצְמָהּ יוֹלֶדֶת שֶׁהוֹלְכִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחַר ד׳ שָׁבוּעוֹת — מֻתֶּרֶת אֲפִלּוּ הִיא נִדָּה. וְכָל זֶה לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵיתָהּ וּלְבָרֵךְ כָּל הַבְּרָכוֹת וּבִפְרָט בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְקִדּוּשׁ שֶׁהֵן מִן הַתּוֹרָה — חַיָּבוֹת לְכֻלֵּי עָלְמָא אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָן. וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בִּשְׁעַת נִדָּתָן אוֹ שֶׁלֹּא לִגַּע בַּסֵּפֶר — אֵין מִנְהָג זֶה עִקָּר, וְעַל כָּל פָּנִים תִּשְׁמַע בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְקִדּוּשׁ מֵאֲחֵרִים, וְאִם אֵין אַחֵר תְּקַדֵּשׁ וּתְבָרֵךְ בְּעַצְמָהּ בְּלַחַשׁ כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁחַיֶּבֶת בָּהֶן:(סְלִיק הִלְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ):
נָהֲגוּ הַנָּשִׁים. Les femmes ont adopté d’elles-mêmes une conduite de טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת : ne pas entrer à la synagogue ni regarder un סֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁעַת נִדּוּתָן, et ne pas se tenir au premier rang lorsqu’elles prient. Elles agissent ainsi מִשּׁוּם מִנְהָג וְכָבוֹד וְלֹא מִשּׁוּם אִסּוּר ; וּבִימֵי לִבּוּנָן elles n’ont pas adopté de rigueur. Aux יָמִים נוֹרָאִים, dès le premier jour de סְלִיחוֹת, lorsque beaucoup se rassemblent — elles sont permises d’aller à la synagogue כִּשְׁאָר נָשִׁים, car ce serait pour elles un grand chagrin (עִצָּבוֹן גָּדוֹל) que tous se rassemblent et qu’elles restent dehors. De même pour un mariage d’un enfant, ou pour une accouchée. Mais tout cela ne concerne que d’aller à la synagogue : prier chez soi et dire toutes les בְּרָכוֹת — surtout בִּרְכַּת הַמָּזוֹן et קִדּוּשׁ, qui sont מִן הַתּוֹרָה — elles y sont חַיָּבוֹת לְכֻלֵּי עָלְמָא, même בִּשְׁעַת נִדָּתָן. Et l’usage de ne pas mentionner le Nom ou de ne pas toucher le סֵפֶר — אֵין מִנְהָג זֶה עִקָּר ; à tout le moins qu’elle écoute בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְקִדּוּשׁ d’autrui, et à défaut qu’elle bénisse elle-même בְּלַחַשׁ toutes les בְּרָכוֹת auxquelles elle est tenue. (סְלִיק הִלְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ.)
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim פ״ח (édition Kehot, ב׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — דִּין בַּעַל קֶרִי בִּקְרִיאַת שְׁמַע
Le yesod : le בַּעַל קֶרִי et la תַּקָּנַת עֶזְרָא
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de deux axes. D’abord le בַּעַל קֶרִי et la תַּקָּנַת עֶזְרָא abolie — avec le détail des ט׳ קַבִּין là où l’usage la maintint. Ensuite le מִנְהַג טָהֳרָה des femmes בִּשְׁעַת נִדּוּתָן — la distinction entre בֵּית הַכְּנֶסֶת et le חִיּוּב הַבְּרָכוֹת.
בַּעַל קֶרִי — תַּקָּנַת עֶזְרָא שֶׁבָּטְלָה
Le baal keri — la takanah d’Ezra abolie
Le principe. כָּל הַטְּמֵאִים קוֹרִין ק״ש וּמִתְפַּלְלִין ; seul עֶזְרָא écarta le בַּעַל קֶרִי — puis cette תַּקָּנָה fut abolie לְגַמְרֵי (מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה וּבִטּוּל פִּרְיָה וְרִבְיָה), et l’on revint à la loi (סעיף א).
La conséquence. Aujourd’hui le בַּעַל קֶרִי étudie, lit et prie בְּלֹא טְבִילָה ; les ט׳ קַבִּין, שֶׁשּׁוֹפְכִין עָלָיו, ne subsistent que comme trace d’un usage ancien. Cf. siman 87.
מִנְהַג טָהֳרָה שֶׁל נָשִׁים
La conduite de taharah des femmes
Le principe. נָהֲגוּ הַנָּשִׁים טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת בְּעַצְמָן — מִשּׁוּם מִנְהָג וְכָבוֹד וְלֹא מִשּׁוּם אִסּוּר ; aux יָמִים נוֹרָאִים et occasions semblables, מֻתָּרוֹת לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת (סעיף ב).
La conséquence. Le מִנְהָג ne touche que la synagogue : לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵיתָהּ et les בְּרָכוֹת — surtout בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְקִדּוּשׁ — חַיָּבוֹת לְכֻלֵּי עָלְמָא. Cf. siman 89.
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — la תַּקָּנַת עֶזְרָא abolie et le מִנְהַג טָהֳרָה des femmes — touche à des matières délicates de conduite. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, avec retenue et sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman פ״ח. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses deux seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| בַּעַל קֶרִי וְתַקָּנַת עֶזְרָא | או״ח פ״ח — כָּל הַטְּמֵאִים קוֹרִין ; חוּץ מִבַּעַל קֶרִי שֶׁהוֹצִיאוֹ עֶזְרָא, וְאַחַר כָּךְ בָּטְלָה הַתַּקָּנָה. | מ״ב פ״ח — הַיּוֹם מֻתָּר בְּלֹא טְבִילָה ; דִּין ט׳ קַבִּין וְעִנְיַן טְבִילַת עֶזְרָא. | ערוה״ש פ״ח — גֶּדֶר בִּטּוּל הַתַּקָּנָה וְשֹׁרֶשׁ הַנְהָגַת הַנְּקִיּוּת. | Voie de l’Admour HaZaken — בָּטְלָה לְגַמְרֵי (בִּטּוּל תּוֹרָה וּפִרְיָה וְרִבְיָה) ; בְּלֹא טְבִילָה ; ט׳ קַבִּין שֶׁשּׁוֹפְכִין עָלָיו, לֹא בִּטְבִילָה, עַד אַרְבָּעִים סְאָה (סעיף א). |
| מִנְהַג נָשִׁים בִּימֵי נִדּוּתָן | או״ח פ״ח (רמ״א) — יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁאֵין לְאִשָּׁה נִדָּה לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת ; וּבְיָמִים נוֹרָאִים מֻתָּרוֹת. | מ״ב פ״ח — פְּרָטֵי הַמִּנְהָג וְהַהֶתֵּר בַּיָּמִים נוֹרָאִים. | ערוה״ש פ״ח — עִקַּר הַדִּין שֶׁהַכֹּל מֻתָּר, וְהַמִּנְהָג לְחֻמְרָא. | Voie de l’Admour HaZaken — מִנְהָג וְכָבוֹד וְלֹא אִסּוּר ; מֻתָּרוֹת לְבֵית הַכְּנֶסֶת בַּיָּמִים נוֹרָאִים ; חַיָּבוֹת בַּבְּרָכוֹת (בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְקִדּוּשׁ) אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָן (סעיף ב). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm פ״ח, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Kriat Shema 4, Rama, Terumat haDeshen, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot כ״ב). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ב׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Deux orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — הַתַּקָּנָה שֶׁבָּטְלָה
Ligne 1 — la takanah abolie
Principe du siman : תַּקָּנַת עֶזְרָא sur le בַּעַל קֶרִי — בָּטְלָה לְגַמְרֵי, וְהֶעֱמִידוּ הַדָּבָר עַל הַדִּין (סעיף א).
Lecture du Rav : le Rav souligne le double motif de l’abolition — בִּטּוּל תּוֹרָה וּבִטּוּל פִּרְיָה וְרִבְיָה — et fixe la loi : בְּלֹא טְבִילָה. Cf. siman 87.
Conséquence pratique : nul ne diffère l’étude ou la prière pour cause de קֶרִי ; les ט׳ קַבִּין ne demeurent qu’un usage volontaire, שֶׁשּׁוֹפְכִין עָלָיו.
קו ב — מִנְהָג לְעֻמַּת חִיּוּב
Ligne 2 — minhag et obligation
Principe du siman : le מִנְהַג טָהֳרָה des femmes est מִשּׁוּם מִנְהָג וְכָבוֹד וְלֹא מִשּׁוּם אִסּוּר ; les בְּרָכוֹת demeurent un חִיּוּב (סעיף ב).
Lecture du Rav : le Rav distingue nettement la retenue volontaire (la synagogue) de l’obligation (les בְּרָכוֹת מִן הַתּוֹרָה). Cf. siman 89.
Conséquence pratique : בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְקִדּוּשׁ ne sont jamais suspendus ; à défaut d’écouter d’autrui, elle bénit בְּלַחַשׁ.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman פ״ח dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés avec retenue, au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman פ״ח (דִּין בַּעַל קֶרִי בִּקְרִיאַת שְׁמַע)
- ① כָּל הַטְּמֵאִים. Tous קוֹרִין ק״ש וּמִתְפַּלְלִין ; on ne diffère ni l’étude ni la prière. Fondement : SA HaRav פ״ח séif א.
- ② תַּקָּנַת עֶזְרָא. La תַּקָּנָה sur le בַּעַל קֶרִי fut abolie לְגַמְרֵי — permis בְּלֹא טְבִילָה ; וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג. Fondement : SA HaRav פ״ח séif א.
- ③ ט׳ קַבִּין. Là où l’usage la maintint, la purification est שֶׁשּׁוֹפְכִין עָלָיו (versés), non par immersion — jusqu’à אַרְבָּעִים סְאָה. Fondement : SA HaRav פ״ח séif א.
- ④ מִנְהַג נָשִׁים. La retenue à la synagogue בִּשְׁעַת נִדּוּתָן est מִנְהָג וְכָבוֹד וְלֹא אִסּוּר ; aux יָמִים נוֹרָאִים et simchot — מֻתָּרוֹת. Fondement : SA HaRav פ״ח séif ב.
- ⑤ חִיּוּב הַבְּרָכוֹת. Prier chez soi et dire les בְּרָכוֹת — surtout בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְקִדּוּשׁ — חַיָּבוֹת לְכֻלֵּי עָלְמָא ; à défaut d’écouter, בְּלַחַשׁ. Fondement : SA HaRav פ״ח séif ב.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman פ״ח (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — les matières de טָהֳרָה, le מִנְהָג et le חִיּוּב הַבְּרָכוֹת — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.