Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman פ״ט — זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. Chez le Rav, le siman se déploie en ט׳ סְעִיפִים (neuf seifim) : le זְמַן (נֵץ הַחַמָּה, עַמּוּד הַשַּׁחַר, שְׁלִישׁ הַיּוֹם), le עַד חֲצוֹת et les תַּשְׁלוּמִין, l’אִסּוּר de שָׁלוֹם et de עֲסָקִים, l’אֲכִילָה et l’הַפְסָקָה, le תַּלְמוּד תּוֹרָה, le מֶרְחָץ, et la שְׁעַת הַדְּחָק לַדֶּרֶךְ.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן פ״ט — זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן פ״ט — זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר — וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.89), suivi de notre traduction française. Le siman comporte neuf seifim (ט׳ סְעִיפִים ; seif k → .89.k).
סעיף א אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תִּקְּנוּ ג׳ תְּפִלּוֹת ; זְמַן הַשַּׁחַר מִנֵּץ עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם.
הִלְכוֹת תְּפִלָּה וּזְמַנָּהּ וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים:אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תִּקְּנוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם ג׳ תְּפִלּוֹת שֶׁל י״ח בְּרָכוֹת שֶׁהִתְפַּלְלוּ הָאָבוֹת, וְקָבְעוּ שְׁתַּיִם מֵהֶן חוֹבָה, שֶׁהֵן שַׁחֲרִית וּמִנְחָה, כְּנֶגֶד ב׳ תְּמִידִין שֶׁהֵן חוֹבָה בְּכָל יוֹם, וְשֶׁל עַרְבִית תִּקְּנוּ רְשׁוּת, כְּנֶגֶד אֵיבָרִים וּפְדָרִים שֶׁאִם לֹא נִתְעַכְּלוּ מִבְּעוֹד יוֹם הֵם קְרֵבִים וְהוֹלְכִים כָּל הַלַּיְלָה, אֲבָל עַכְשָׁו כְּבָר קִבְּלוּהוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם לְחוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָהּ. וּכְשֶׁרַבּוּ הָאֶפִּיקוֹרְסִין בְּיִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ מְצֵרִין לָהֶם מְאֹד, וּמְסִיתִין אֶת הָעָם לִכְפֹּר בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה — עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ וְהוֹסִיפוּ ״בִּרְכַּת הַמִּינִים״ בְּכָל תְּפִלַּת י״ח. וּזְמַן הַתְּפִלּוֹת הוּא כִּזְמַן הַתְּמִידִין, שֶׁתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר זְמַנּוֹ מַתְחִיל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, שֶׁהוּא אוֹר הַנּוֹצֵץ מֵהַחַמָּה בַּמִּזְרָח, מַהֲלַךְ ד׳ מִילִין קֹדֶם נֵץ הַחַמָּה. אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַמְתִּינִים עַד שֶׁהֵאִיר כָּל פְּנֵי הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן, לְפִי שֶׁפַּעַם אַחַת בָּאוּ לִידֵי טָעוּת עַל יְדֵי שֶׁעָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה וְדִמּוּ שֶׁהוּא אוֹר הַנּוֹצֵץ בַּמִּזְרָח בַּשַּׁחַר. וְנִמְשַׁךְ זְמַנּוֹ עַד סוֹף שָׁעָה ד׳ מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר, שֶׁהוּא שְׁלִישׁ הַיּוֹם, שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ אֵינוֹ נִקְרָא בֹּקֶר. לְפִיכָךְ, גַּם תְּפִלַּת הַשַּׁחַר זְמַנָּהּ מַתְחִיל מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר. אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה מִצְוָה לְהַתְחִיל עִם נֵץ הַחַמָּה, דְּהַיְנוּ אַחַר יְצִיאָתָהּ וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וגו׳״. וְרָאוּי לִזָּהֵר בָּזֶה בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת שֶׁרְגִילִין לְהַקְדִּים קֹדֶם נֵץ הַחַמָּה, וְאֵינוֹ נָכוֹן. אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם עָבַר וְהִתְפַּלֵּל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר — יָצָא. וְאַף לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן בִּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְנִמְשָׁךְ זְמַנָּהּ עַד סוֹף שְׁלִישׁ הַיּוֹם, שֶׁצָּרִיךְ לִגְמֹר הַתְּפִלָּה קֹדֶם שֶׁיַּעֲבֹר שְׁלִישׁ הַיּוֹם, בֵּין שֶׁהַיּוֹם אָרֹךְ בֵּין שֶׁהַיּוֹם קָצָר. כְּגוֹן, אִם הַיּוֹם אָרֹךְ י״ח שָׁעוֹת מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים — שְׁלִישׁ הַיּוֹם הוּא ו׳ שָׁעוֹת מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְאִם הוּא ט׳ שָׁעוֹת — שְׁלִישִׁיתוֹ הוּא ג׳ שָׁעוֹת. וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר בַּחֹרֶף לְהַשְׁכִּים לְהִתְפַּלֵּל בְּעִנְיָן שֶׁיִּגְמְרוּ תְּפִלַּת י״ח קֹדֶם שְׁלִישׁ הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר קָרְאוּ קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ קֹדֶם הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מ״ו. וְאִם טָעָה אוֹ עָבַר וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַד אַחַר שְׁלִישׁ הַיּוֹם עַד חֲצוֹת — יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה, אֲבָל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּמִנְחָה שְׁתַּיִם, לְפִי שֶׁגַּם בְּתַשְׁלוּמִין שֶׁבְּמִנְחָה אֵין לוֹ שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ:
זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה instituèrent trois prières quotidiennes de י״ח בְּרָכוֹת (à l’image des Patriarches) ; שַׁחֲרִית et מִנְחָה sont חוֹבָה (face aux deux תְּמִידִין), עַרְבִית fut instituée רְשׁוּת. Le temps de שַׁחֲרִית commence מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר ; לְכַתְּחִלָּה la מִצְוָה est de débuter עִם נֵץ הַחַמָּה (« יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ »), et בְּדִיעֲבַד — יָצָא dès עַמּוּד הַשַּׁחַר. On met en garde contre le fait d’anticiper בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת. Il se prolonge עַד סוֹף שְׁלִישׁ הַיּוֹם ; passé cela jusqu’à חֲצוֹת — יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה mais non בִּזְמַנָּהּ, sans מִנְחָה שְׁתַּיִם.
סעיף ב אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה עַד חֲצוֹת ; אַחַר חֲצוֹת — מִנְחָה שְׁתַּיִם בְּטָעוּת אוֹ אֹנֶס.
וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית עַד חֲצוֹת אִם עָבַר וְלֹא הִתְפַּלֵּל קֹדֶם לָכֵן, אֲפִלּוּ עָבַר בְּמֵזִיד שֶׁאֵין תַּשְׁלוּמִין בְּמִנְחָה — יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין עַד חֲצוֹת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ עֲדַיִן זְמַן תְּפִלָּה אַחֶרֶת. אֲבָל אַחַר חֲצוֹת מִיָּד, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ כְּבָר זְמַן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה עַד אַחַר חֲצִי שָׁעָה אַחַר חֲצוֹת — זֶהוּ מִשּׁוּם שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם (אֵינָם בְּקִיאִים) לְכַוֵּן הַשָּׁעוֹת כָּל כָּךְ, אֲבָל בֶּאֱמֶת זְמַנָּהּ מַתְחִיל מִיָּד אַחַר חֲצוֹת, לְפִיכָךְ אֵין לוֹ תַּשְׁלוּמִין עוֹד לִתְפִלַּת הַשַּׁחַר. אֶלָּא אִם כֵּן טָעָה אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא הִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ. וְגַם בְּטָעוּת אוֹ אֹנֶס אֵין לוֹ תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם, כְּלוֹמַר שֶׁמִּתְּחִלָּה יִתְפַּלֵּל מִנְחָה שֶׁהוּא חוֹבַת שָׁעָה, וְאָז כֵּיוָן שֶׁהוּא עָסוּק בַּתְּפִלָּה — חוֹזֵר וּמַשְׁלִים מַה שֶּׁטָּעָה בִּתְפִלּוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ח. לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לְהַמְתִּין חֲצִי שָׁעָה אַחַר חֲצוֹת כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יַחֲזֹר לְהִתְפַּלֵּל לְשֵׁם תַּשְׁלוּמִין שֶׁל שַׁחֲרִית. וְאִם הָפַךְ — לֹא יָצָא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם:
עַד חֲצוֹת וְתַשְׁלוּמִין. Même לְכַתְּחִלָּה on peut prier שַׁחֲרִית עַד חֲצוֹת si l’on a passé — même בְּמֵזִיד — car le temps d’une autre prière n’est pas encore venu. אַחַר חֲצוֹת מִיָּד le temps de מִנְחָה commence : plus de תַּשְׁלוּמִין pour שַׁחֲרִית, sauf par טָעוּת ou אֹנֶס, et alors seulement par מִנְחָה שְׁתַּיִם — d’abord מִנְחָה (חוֹבַת שָׁעָה), puis le תַּשְׁלוּמִין (סימן ק״ח) ; s’il inverse — לֹא יָצָא.
סעיף ג אָסוּר לְהַקְדִּים לְפֶתַח חֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם קֹדֶם תְּפִלָּה.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָסוּר לְאָדָם לְהַקְדִּים לְפֶתַח חֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, וְרֶמֶז לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא״, כְּלוֹמַר בַּמֶּה חֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה שֶׁהִקְדַּמְתָּ כְּבוֹדוֹ לִכְבוֹדִי, וְעִקַּר כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם וַעֲבוֹדָתוֹ הִיא תְּפִלַּת י״ח. וּלְפִיכָךְ, אֲפִלּוּ הִשְׁכִּים וּבֵרַךְ כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר וְאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וַאֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ קֹדֶם הַתְּפִלָּה — אָסוּר לְהַשְׁכִּים לְפֶתַח חֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, אוֹ אֲפִלּוּ לוֹמַר לוֹ ״צַפְרָא דְּמָרֵיהּ טַב״ אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶלָּא לְהַקְבִּיל פָּנָיו. אֲבָל אִם הֻצְרַךְ לָלֶכֶת לִרְאוֹת אֵיזֶהוּ עֵסֶק וְאַגַּב זֶה הוֹלֵךְ לְפֶתַח חֲבֵרוֹ לוֹמַר לוֹ ״צַפְרָא דְּמָרֵיהּ טַב״ — מֻתָּר. אֲבָל לֹא יִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, כִּי שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ״ה שָׁלוֹם, וְאֵין זֶה כְּבוֹד הַמָּקוֹם לְחַלֵּק כָּבוֹד בִּשְׁמוֹ לְבָשָׂר וָדָם קֹדֶם שֶׁחָלַק לוֹ כָּבוֹד בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה. וְכֵן אָסוּר לִכְרֹעַ לוֹ עַל בִּרְכָּיו אֲפִלּוּ בְּלֹא נְתִינַת שָׁלוֹם (כִּי זֶהוּ כָּבוֹד גָּדוֹל כְּמוֹ כָּבוֹד שֶׁבַּתְּפִלָּה שֶׁכּוֹרְעִים בָּהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָסוּר לְהַקְדִּים כֵּן לְבָשָׂר וָדָם). וְהוּא שֶׁמַּשְׁכִּים לְפִתְחוֹ, אֲבָל אִם מְצָאוֹ בַּשּׁוּק אוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — יָכוֹל לִכְרֹעַ לוֹ וְלִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם מִן הַדִּין. אֲבָל נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִתֵּן שָׁלוֹם קֹדֶם הַתְּפִלָּה, אֲפִלּוּ מְצָאוֹ בַּשּׁוּק, אֲפִלּוּ בְּלֹא כְּרִיעָה, וַאֲפִלּוּ הוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם בְּכָל יוֹם, אֶלָּא יֹאמַר ״צַפְרָא דְּמָרֵיהּ טַב״, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁנֶּה בַּלָּשׁוֹן — יִתֵּן לֵב שֶׁהוּא אָסוּר לְהִתְעַכֵּב בִּדְבָרִים אֲחֵרִים כְּלָל עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ אוֹסְרִין לִכְרֹעַ עַל בִּרְכָּיו אֲפִלּוּ מְצָאוֹ בַּשּׁוּק וַאֲפִלּוּ בְּלֹא נְתִינַת שָׁלוֹם כְּלָל. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהָקֵל בָּזֶה אִם הִתְחִיל כְּבָר לְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, הוֹאִיל וְאִסּוּר זֶה לֹא נִזְכַּר בַּתַּלְמוּד אֶלָּא הוּא מִסְּבָרָא. אֲבָל אִם הוּא מַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ — אָסוּר לִכְרֹעַ לוֹ (אֲפִלּוּ בְּלֹא נְתִינַת שָׁלוֹם) עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל י״ח:
הַקְדָּמַת שָׁלוֹם קֹדֶם תְּפִלָּה. Dès עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָסוּר de se présenter tôt לְפֶתַח חֲבֵרוֹ pour lui donner שָׁלוֹם (« חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם ») — même après בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר et קְרִיאַת שְׁמַע. On ne dit que צַפְרָא דְּמָרֵיהּ טַב, et seulement אַגַּב עֵסֶק ; car שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ״ה שָׁלוֹם. אָסוּר aussi לִכְרֹעַ. S’il l’a trouvé בַּשּׁוּק — מִן הַדִּין permis, mais נָהֲגוּ de s’en abstenir. יֵשׁ לְהָקֵל s’il a déjà commencé בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, car cet אִסּוּר est מִסְּבָרָא.
סעיף ד אָסוּר לְהִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל.
אָסוּר לְאָדָם לְהִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו קֹדֶם תְּפִלַּת י״ח בַּשַּׁחַר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְנֶה לִבּוֹ לְשׁוּם דָּבָר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהָקֵל בָּזֶה לְאַחַר שֶׁאָמְרוּ בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר קֹדֶם בָּרוּךְ שֶׁאָמַר. וְאֵינוֹ נָכוֹן. וְכֵן אָסוּר לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בַּבֹּקֶר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל י״ח, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְאֵינָהּ מַמְתֶּנֶת לוֹ:
עֲסָקָיו וְהַדֶּרֶךְ. אָסוּר de s’occuper de צְרָכָיו avant תְּפִלַּת י״ח, pour ne pas détourner son cœur. Certains allègent après בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר קֹדֶם בָּרוּךְ שֶׁאָמַר — וְאֵינוֹ נָכוֹן. De même אָסוּר de partir לַדֶּרֶךְ au matin עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, sauf s’il part בְּשַׁיָּרָא qui ne l’attend pas.
סעיף ה אָסוּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת ; מַיִם וּרְפוּאָה מֻתָּרִין.
אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל י״ח. וְסָמְכוּ אִסּוּר זֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב: ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״, כְּלוֹמַר, לֹא תֹּאכְלוּ קֹדֶם שֶׁתִּתְפַּלְלוּ עַל דַּמְכֶם. וְכָל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ״, אַל תִּקְרָא ״גַּוֶּךָ״, שֶׁמַּשְׁמָעוֹ כָּל צָרְכֵי גּוּפְךָ, אֶלָּא ״גֵּאֶיךָ״ — לְשׁוֹן גַּאֲוָה, אָמַר הַקָּבָּ״ה: לְאַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה זֶה וְנִתְגָּאָה — קִבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. לְפִיכָךְ, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת מַיִם קֹדֶם הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם צֹרֶךְ הַגּוּף, הוֹאִיל וְלֹא שַׁיָּךְ בָּהֶם גַּאֲוָה. וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב שֶׁצָּרִיךְ לְקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס לִפְנֵי הַסְּעוּדָה — אֵין הַקִּדּוּשׁ אוֹסְרוֹ מִלִּשְׁתּוֹת קֹדֶם תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ, שֶׁאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה וְסָמוּךְ לָהּ, וַהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל כְּלוּם קֹדֶם תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. וַאֲפִלּוּ כָּל מִינֵי אֳכָלִים וְכָל מִינֵי מַשְׁקִין שֶׁשַּׁיָּךְ בָּהֶם גַּאֲוָה — מֻתָּר לְאָכְלָם וְלִשְׁתּוֹתָם לְצֹרֶךְ רְפוּאָה, שֶׁאֵין בָּרְפוּאָה מִשּׁוּם גַּאֲוָה. אֲבָל לִרְעָבוֹ וְלִצְמָאוֹ — אָסוּר. אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ בִּתְפִלָּתוֹ עַד שֶׁיֹּאכַל אוֹ שֶׁיִּשְׁתֶּה. וַאֲפִלּוּ עַכְשָׁו שֶׁאֵין מְכַוְּנִים כָּל כָּךְ בַּתְּפִלָּה, מִכָּל מָקוֹם אִם רוֹצֶה לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת כְּדֵי לְכַוֵּן — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:
אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה קֹדֶם תְּפִלָּה. אָסְרוּ חֲכָמִים de manger ou boire מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל (« לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם »). מַיִם permis (pas de גַּאֲוָה), même en שַׁבָּת avant le קִדּוּשׁ. Tout aliment לְצֹרֶךְ רְפוּאָה permis ; לִרְעָבוֹ וְלִצְמָאוֹ אָסוּר, sauf s’il ne peut כַּוֵּן דַּעְתּוֹ — auquel cas il en a la faculté.
סעיף ו הִתְחִיל לֶאֱכֹל קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר — צָרִיךְ לְהַפְסִיק.
אִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר — צָרִיךְ לְהַפְסִיק כְּשֶׁעוֹלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק, מִכָּל מָקוֹם כָּאן הוֹאִיל וְאִסּוּר הָאֲכִילָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה הִסְמִיכוּהוּ חֲכָמִים עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהוּא ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״ — צָרִיךְ לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ הִתְחִיל בְּהֶתֵּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק לִתְפִלָּה אֲפִלּוּ הִתְחִיל בְּאִסּוּר, אֶלָּא לִקְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה צָרִיךְ לְהַפְסִיק אִם הִתְחִיל בְּאִסּוּר, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ, שֶׁבִּרְכוֹתֶיהָ הֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְאִם בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְעוֹסֵק בִּשְׁתִיָּה — צָרִיךְ לְהַפְסִיק לְדִבְרֵי הַכֹּל:
הִתְחִיל לֶאֱכֹל. Qui a commencé à manger קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר — צָרִיךְ לְהַפְסִיק à עַמּוּד הַשַּׁחַר, contrairement à מִנְחָה, car l’אִסּוּר s’appuie sur « לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם » ; il coupe même s’il a הִתְחִיל בְּהֶתֵּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים qu’il ne coupe que pour קְרִיאַת שְׁמַע — וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. S’il a fait בִּרְכַּת הַמָּזוֹן et boit — יַפְסִיק לְדִבְרֵי הַכֹּל.
סעיף ז אֲפִלּוּ לִלְמֹד אָסוּר ; מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים — מֻתָּר.
אֲפִלּוּ לִלְמֹד אָסוּר מִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה אִם הוּא רָגִיל לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ בְּיָחִיד וְאֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יֵשׁ לָחֹש שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ בְּלִמּוּדוֹ וְיַעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. אֲבָל מִי שֶׁרָגִיל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת — מֻתָּר לִלְמֹד בְּבֵיתוֹ עַד שְׁעַת תְּפִלַּת הַצִּבּוּר. וְאִם הוּא מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת — מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁהַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת, שֶׁזְּכוּת הָרַבִּים דָּבָר גָּדוֹל הוּא, וְאִם לֹא יִלְמְדוּ עַכְשָׁו יִתְבַּטְּלוּ וְלֹא יוּכְלוּ לִלְמֹד אַחַר כָּךְ. וּלְפִיכָךְ, אֲפִלּוּ אִם נִמְשַׁךְ בְּלִמּוּדוֹ עַד שֶׁזְּמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה עוֹבֵר — לֹא יַפְסִיק מִלִּמּוּדוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ו:
תַּלְמוּד תּוֹרָה קֹדֶם תְּפִלָּה. אֲפִלּוּ לִלְמֹד אָסוּר une fois le temps venu, pour celui qui prie בְּיָחִיד בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ (crainte qu’il ne s’y absorbe et laisse passer זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה) ; mais qui a coutume d’aller לְבֵית הַכְּנֶסֶת — מֻתָּר de l’étudier chez soi עַד תְּפִלַּת הַצִּבּוּר. Le מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים — מֻתָּר, car זְכוּת הָרַבִּים דָּבָר גָּדוֹל, et il ne coupe même pas son étude (סימן ק״ו).
סעיף ח מֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר וְלִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית.
מֻתָּר לִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ וּלְהִסְתַּפֵּר סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא סָמוּךְ לְמִנְחָה שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי שֶׁרֹב הָעָם נִכְנָסִין שָׁם בַּיּוֹם, אֲבָל בַּשַּׁחַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא גָּזְרוּ בּוֹ. אֲבָל לַהֲפֹךְ בְּעוֹרוֹת וְכָל מְלָאכָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁאָסְרוּ סָמוּךְ לְמִנְחָה — אָסוּר גַּם סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית, שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי שֶׁאָדָם מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר:
מֶרְחָץ וְתִסְפֹּרֶת. מֻתָּר d’entrer לַמֶּרְחָץ et de se faire couper les cheveux סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית : on n’a décrété que סָמוּךְ לְמִנְחָה (chose fréquente le jour), alors qu’au matin c’est דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי. Mais לַהֲפֹךְ בְּעוֹרוֹת et toute מְלָאכָה interdite près de מִנְחָה — אָסוּר aussi סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית, car on se lève tôt à son travail.
סעיף ט שְׁעַת הַדְּחָק לַדֶּרֶךְ — מִתְפַּלֵּל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
בִּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, בֵּין בְּרַגְלָיו בֵּין בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה, וְאֵין הַשַּׁיָּרָא מַמְתֶּנֶת לוֹ עַד אַחַר נֵץ הַחַמָּה לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת י״ח כְּמִצְוָתָהּ בְּבֵיתוֹ מְעֻמָּד — יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר קֹדֶם צֵאתוֹ. וְאִם הֵאִיר כְּבָר הַיּוֹם עַד שֶׁיַּכִּיר אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת שֶׁהוּא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — יִקְרָא גַּם קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ בְּבֵיתוֹ, וְיִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וְאִם לֹא הֵאִיר הַיּוֹם כָּל כָּךְ — יִתְפַּלֵּל י״ח לְבַדָּהּ בְּבֵיתוֹ מְעֻמָּד, וְיַמְתִּין מִלִּקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ אִם אֶפְשָׁר לִקְרוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ כְּמִצְוָתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲמֹד וִיכַוֵּן בְּפָסוּק רִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ח. אֲבָל תְּפִלָּה שֶׁהִיא צְרִיכָה עֲמִידָה בְּכֻלָּהּ — מִן הַסְּתָם לֹא יִזְדַּמֵּן לוֹ בַּדֶּרֶךְ לְהִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד (שֶׁבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא לֹא יַמְתִּינוּ לוֹ, אוֹ שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ יִטָּרֵד וְלֹא יוּכַל לְכַוֵּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ד). לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד קֹדֶם צֵאתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, וְגַם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ עִקַּר זְמַנָּהּ שֶׁהוּא נֵץ הַחַמָּה, לְפִי שֶׁתְּפִלָּה מְעֻמָּד שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם וּגְדוֹלָה מֵהֶם. וְעַכְשָׁו אֵין רֹב הָעוֹלָם נִזְהָרִין בָּזֶה, לְפִי שֶׁתְּפִלָּה מְעֻמָּד אֵינָהּ גְּדוֹלָה מִסְּמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁעוֹמֵד יָכוֹל לְכַוֵּן הֵיטֵב, וְעַכְשָׁו אֵינָן מְכַוְּנִים כָּל כָּךְ בַּתְּפִלָּה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא בַּדֶּרֶךְ וְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וְיָדוּעַ לוֹ שֶׁיַּגִּיעַ לַמָּלוֹן קֹדֶם שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן תְּפִלָּה — יָכוֹל לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַדָּהּ, וּלְהַמְתִּין עִם בִּרְכוֹתֶיהָ וְעִם הַתְּפִלָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַמָּלוֹן, כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד וְלִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה (אֲבָל מִן הַדִּין אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ד):
שְׁעַת הַדְּחָק לַדֶּרֶךְ. Qui doit partir tôt לַדֶּרֶךְ (à pied, en char ou en bateau) et dont la שַׁיָּרָא n’attend pas — יָכוֹל de prier מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר קֹדֶם צֵאתוֹ. Si le jour a assez éclairé (זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע) — il lit aussi ק״ש וּבִרְכוֹתֶיהָ et סוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה ; sinon — il prie י״ח לְבַדָּהּ בְּבֵיתוֹ מְעֻמָּד, car תְּפִלָּה מְעֻמָּד שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם. Aujourd’hui la plupart ne s’y montrent pas stricts, la כַּוָּנָה primant. S’il est déjà בַּדֶּרֶךְ — יָכוֹל de lire ק״ש seule et d’attendre le מָלוֹן pour prier מְעֻמָּד (סימן צ״ד).
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim פ״ט (édition Kehot, ט׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
Le yesod : le זמן תפילת השחר
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre axes. D’abord le זְמַן הַתְּפִלָּה — נֵץ הַחַמָּה, עַמּוּד הַשַּׁחַר et שְׁלִישׁ הַיּוֹם. Ensuite le עַד חֲצוֹת et les תַּשְׁלוּמִין. Puis l’אִסּוּר de la הַקְדָּמָה קֹדֶם תְּפִלָּה — שָׁלוֹם, עֲסָקִים, אֲכִילָה et לִמּוּד. Enfin la שְׁעַת הַדְּחָק וְהַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
זְמַן הַתְּפִלָּה — נֵץ הַחַמָּה וְעַמּוּד הַשַּׁחַר
Le temps de la prière — נץ החמה et עמוד השחר
Le principe. Le temps de שַׁחֲרִית commence מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר ; לְכַתְּחִלָּה la מִצְוָה est de débuter עִם נֵץ הַחַמָּה (« יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ »), et בְּדִיעֲבַד dès עַמּוּד הַשַּׁחַר ; jusqu’à שְׁלִישׁ הַיּוֹם (סעיף א).
La conséquence. Il faut veiller בַּחֹרֶף à achever י״ח avant שְׁלִישׁ הַיּוֹם. Cf. siman 58 (זמן קריאת שמע).
עַד חֲצוֹת וְהַתַּשְׁלוּמִין
Jusqu’à חצות et les תשלומין
Le principe. Même לְכַתְּחִלָּה, jusqu’à חֲצוֹת quand on a passé ; אַחַר חֲצוֹת מִיָּד le temps de מִנְחָה commence (סעיף ב).
La conséquence. Après חֲצוֹת, plus de תַּשְׁלוּמִין sauf בְּטָעוּת ou אֹנֶס, par מִנְחָה שְׁתַּיִם. Cf. siman 108 (תשלומין).
אֵין מַקְדִּימִין דָּבָר לַתְּפִלָּה
Rien avant la prière
Le principe. אָסוּר de donner שָׁלוֹם, de s’occuper de עֲסָקָיו, de manger ou d’étudier קֹדֶם תְּפִלָּה (סעיפים ג-ז).
La conséquence. עִקַּר כְּבוֹד הַמָּקוֹם est la תְּפִלָּה ; מַיִם וּרְפוּאָה permis, מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים permis. Cf. siman 90 (בית הכנסת).
שְׁעַת הַדְּחָק וְהַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ
שעת הדחק et le voyageur
Le principe. En שְׁעַת הַדְּחָק לַדֶּרֶךְ — מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר קֹדֶם צֵאתוֹ (סעיף ט).
La conséquence. תְּפִלָּה מְעֻמָּד שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם — mieux vaut prier debout chez soi. Cf. siman 94 (תפילה בדרך).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — le זְמַן, le עַד חֲצוֹת, l’אִסּוּר קֹדֶם תְּפִלָּה et la שְׁעַת הַדְּחָק — touche à la conduite quotidienne de la תְּפִלָּה. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman פ״ט. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses neuf seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר | או״ח פ״ט — מִנֵּץ הַחַמָּה לְכַתְּחִלָּה, מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר בְּדִיעֲבַד ; עַד סוֹף ד׳ שָׁעוֹת (שְׁלִישׁ הַיּוֹם). | מ״ב פ״ט — פְּרָטֵי הַזְּמַן וְאַזְהָרָה עַל הַסְּלִיחוֹת קֹדֶם נֵץ. | ערוה״ש פ״ט — חֶשְׁבּוֹן הַשָּׁעוֹת וּזְמַנֵּי הַתְּפִלָּה. | Voie de l’Admour HaZaken — לְכַתְּחִלָּה עִם נֵץ הַחַמָּה (״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ״) ; בְּדִיעֲבַד מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר ; עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם (סעיף א). |
| שַׁחֲרִית עַד חֲצוֹת וְתַשְׁלוּמִין | או״ח פ״ט — אַחַר ד׳ שָׁעוֹת עַד חֲצוֹת שְׂכַר תְּפִלָּה ; אַחַר חֲצוֹת אָסוּר. | מ״ב פ״ט — דִּין הַמֵּזִיד וּפְרָטֵי הַתַּשְׁלוּמִין. | ערוה״ש פ״ט — גֶּדֶר הַתַּשְׁלוּמִין בְּמִנְחָה. | Voie de l’Admour HaZaken — אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה עַד חֲצוֹת ; אַחַר חֲצוֹת מִיָּד — מִנְחָה שְׁתַּיִם רַק בְּטָעוּת אוֹ אֹנֶס (סימן ק״ח) (סעיף ב). |
| הַקְדָּמַת שָׁלוֹם וַעֲסָקִים קֹדֶם תְּפִלָּה | או״ח פ״ט — אָסוּר לְהַקְדִּים לְפֶתַח חֲבֵרוֹ ; צַפְרָא דְּמָרֵיהּ טַב מֻתָּר ; אָסוּר בַּעֲסָקָיו וּבַדֶּרֶךְ. | מ״ב פ״ט — פְּרָטֵי הַשָּׁלוֹם וְהַכְּרִיעָה. | ערוה״ש פ״ט — גֶּדֶר הָאִסּוּר וּמִנְהַג הָעוֹלָם. | Voie de l’Admour HaZaken — אָסוּר שָׁלוֹם וּכְרִיעָה (״שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ״ה שָׁלוֹם״) ; יֵשׁ לְהָקֵל אַחַר בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, שֶׁהוּא מִסְּבָרָא (סעיפים ג-ד). |
| אֲכִילָה, לִמּוּד וְשַׁיָּרָא (שְׁעַת הַדְּחָק) | או״ח פ״ט — אָסוּר לֶאֱכֹל ; מַיִם וּרְפוּאָה מֻתָּר ; לִלְמֹד אָסוּר לְמִי שֶׁאֵין רָגִיל ; שְׁעַת הַדְּחָק מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר. | מ״ב פ״ט — פְּרָטֵי הָאֲכִילָה וְהַהַפְסָקָה. | ערוה״ש פ״ט — דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ בַּשַּׁיָּרָא. | Voie de l’Admour HaZaken — הִתְחִיל לֶאֱכֹל — יַפְסִיק ; מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים מֻתָּר (סימן ק״ו) ; שְׁעַת הַדְּחָק — מְעֻמָּד קֹדֶם צֵאתוֹ, שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם (סעיפים ה-ט). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm פ״ט, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila 3, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot כ״ו-ל׳). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ט׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
Ligne 1 — le temps de la prière du matin
Principe du siman : מִנֵּץ הַחַמָּה לְכַתְּחִלָּה, מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר בְּדִיעֲבַד ; עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם (סעיף א).
Lecture du Rav : la מִצְוָה est עִם נֵץ הַחַמָּה, et l’on met en garde contre l’anticipation בִּימֵי הַסְּלִיחוֹת. Cf. siman 58.
Conséquence pratique : veiller בַּחֹרֶף à finir י״ח avant שְׁלִישׁ הַיּוֹם.
קו ב — אֵין מַקְדִּימִין דָּבָר לַתְּפִלָּה
Ligne 2 — rien avant la prière
Principe du siman : אָסוּר שָׁלוֹם, עֲסָקָיו, אֲכִילָה וְלִמּוּד קֹדֶם תְּפִלָּה (סעיפים ג-ז).
Lecture du Rav : עִקַּר כְּבוֹד הַמָּקוֹם est la תְּפִלָּה ; on ne partage pas d’abord כָּבוֹד לְבָשָׂר וָדָם. Cf. siman 90.
Conséquence pratique : מַיִם וּרְפוּאָה permis ; מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים permis (זְכוּת הָרַבִּים).
קו ג — שְׁעַת הַדְּחָק וְהַכַּוָּנָה
Ligne 3 — l’urgence et la כוונה
Principe du siman : שְׁעַת הַדְּחָק לַדֶּרֶךְ — מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר (סעיף ט).
Lecture du Rav : תְּפִלָּה מְעֻמָּד שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם — mieux vaut prier debout chez soi que בִּזְמַנָּהּ en chemin. Cf. siman 94.
Conséquence pratique : aujourd’hui la plupart ne s’y montrent pas stricts, la כַּוָּנָה primant.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman פ״ט dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman פ״ט (זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר)
- ① זְמַן. Prier שַׁחֲרִית לְכַתְּחִלָּה עִם נֵץ הַחַמָּה ; בְּדִיעֲבַד מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר ; achever avant שְׁלִישׁ הַיּוֹם. Fondement : SA HaRav פ״ט séif א.
- ② עַד חֲצוֹת. Passé le temps — jusqu’à חֲצוֹת ; après, מִנְחָה שְׁתַּיִם seulement בְּטָעוּת ou אֹנֶס. Fondement : SA HaRav פ״ט séif ב.
- ③ שָׁלוֹם. Ne pas donner שָׁלוֹם ni לִכְרֹעַ avant la תְּפִלָּה ; seulement צַפְרָא דְּמָרֵיהּ טַב, et אַגַּב עֵסֶק. Fondement : SA HaRav פ״ט séif ג.
- ④ עֲסָקָיו וְדֶרֶךְ. Pas de צְרָכָיו ni de départ לַדֶּרֶךְ avant י״ח, sauf שַׁיָּרָא qui n’attend pas. Fondement : SA HaRav פ״ט séif ד.
- ⑤ אֲכִילָה. Ni manger ni boire ; מַיִם וּרְפוּאָה permis ; qui a הִתְחִיל — יַפְסִיק à עַמּוּד הַשַּׁחַר. Fondement : SA HaRav פ״ט séifim ה-ו.
- ⑥ לִמּוּד. Même לִלְמֹד interdit pour qui prie בְּיָחִיד ; מְלַמֵּד לַאֲחֵרִים permis (זְכוּת הָרַבִּים). Fondement : SA HaRav פ״ט séif ז.
- ⑦ מֶרְחָץ / שְׁעַת הַדְּחָק. מֻתָּר מֶרְחָץ וְתִסְפֹּרֶת סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית ; en שְׁעַת הַדְּחָק לַדֶּרֶךְ — מְעֻמָּד מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר. Fondement : SA HaRav פ״ט séifim ח-ט.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman פ״ט (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le זְמַן, le עַד חֲצוֹת, l’אִסּוּר קֹדֶם תְּפִלָּה, la שְׁעַת הַדְּחָק — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.