✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן רמ״ג
להשכיר מרחץ או שדה לגוי — לגלות ולהבין
סימן רמ״ג · ב' סעיפים
דין המשכיר שדה ומרחץ לגוי
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לסימן רמ״ג: האם מותר להשכיר מרחץ ציבורי, שדה, תנור או רחיים לגוי שיעבוד בהם במשך השבת?
📑 מתווה הלימוד
1. הקשר הכללי — מדוע סימן זה?
2. סעיף א' — איסור המרחץ (מרחץ)
3. סעיף ב' — מתי מותר להשכיר מרחץ (מרחץ): 5 תנאים
4. הגהת הרמ״א — תנור ורחיים
5. ארבעת סוגי ההשכרה — שכיר יום, קבלנות, השכרה, אריסות
6. שלושת מושגי היסוד — מראית עין, אמירה לגוי, אדעתיה דנפשיה
7. טבלה מסכמת
8. מקרים מעשיים מודרניים
9. שאלות הבנה
1. הקשר הכללי
על מה דן סימן זה?
סימן רמ״ג עוסק בשאלה מעשית יסודית: האם מותר להפקיד נכס דלא ניידי לידי גוי שיעבוד בו במשך השבת?
4 סוגי נכסי דלא ניידי נדונים בסימן:
השאלה היסודית
אם אני יהודי ובבעלותי מרחץ ציבורי, האם מותר לי להשכירו לגוי שיעבוד בו גם ביום השבת?
תשובה מקוצרת: תלוי בסוג ההשכרה ובסוג הנכס.
תשובה מקוצרת: תלוי בסוג ההשכרה ובסוג הנכס.
הקשר לסימנים אחרים
חשוב — מקומו בשולחן ערוך:
- 📚 סימן רמ״ב (242) — כבוד השבת ועונג
- 📚 סימן רמ״ג (243) — סימננו: שדה ומרחץ
- 📚 סימן רמ״ד (244) — לעשות מלאכה על ידי גוי
- 📚 סימן רמ״ו (246) — השאלה והשכרת חפצים לגוי
2. סעיף א' — המרחץ (מרחץ)
הטקסט המקורי
לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם מֶרְחָץ שֶׁלּוֹ לְעַכּוּ"ם, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ וְעַכּוּ"ם זֶה עוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, דִּסְתַם מֶרְחָץ לָאו לַאֲרִיסוּתָא [פֵּירוּשׁ: אָרִיס הוּא הָעוֹבֵד לִיקַּח חֵלֶק מִמַּה שֶּׁיַּשְׁבִּיחַ לִבְעָלָיו] עֲבִיד, וְאָמְרִי שֶׁכָּל הָרֵיוַח שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשָׂכַר אֶת הָעַכּוּ"ם בְּכָךְ וְכָךְ לְיוֹם, וְנִמְצָא שֶׁהָעַכּוּ"ם עוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל שָׂדֶה — מֻתָּר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְקַבֵּל שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אוֹמְרִים הָעַכּוּ"ם לְקָחָהּ בַּאֲרִיסוּת וּלְעַצְמוֹ הוּא עוֹבֵד. וְתַנּוּר דִּינוֹ כַּמֶּרְחָץ, וְרֵחַיִם דִּינוֹ כְּשָׂדֶה.
תרגום והסבר
אין אדם משכיר מרחץ שלו לגוי, משום שהוא נקרא על שמו (= של היהודי) וגוי זה עושה בו מלאכה ביום השבת — כיוון שדרך המרחץ אינה להינתן באריסות [פירוש: אריס הוא העובד כדי ליטול חלק ממה שמשביח לבעלים]. שכן יאמרו שכל הרווח של היהודי, והוא שכר את הנכרי בכך וכך ליום — ונמצא שהנכרי עושה מלאכה בשליחותו של היהודי. אבל שדה — מותר: שכן הדרך לקבל שדה באריסות, ואף על פי שיודעים שהוא של היהודי, יאמרו שהנכרי לקחהּ באריסות ולעצמו הוא עובד. ותנור דינו כמרחץ, ורחיים דינו כשדה.
מדוע אסור?
3 טעמים משולבים:
- נקראת על שמו — המרחץ ידוע כשייך ליהודי. עוברי האורח חושבים שהיהודי מעביד את הגוי בשבת.
- גוי עושה מלאכה בו בשבת — הגוי עושה שם מלאכה (חימום מים, ניקיון) במשך השבת.
- סתם מרחץ לאו לאריסותא — המנהג הרווח במרחץ אינו אריסות, אלא שכר קצוב (שכיר יום או שכר קצוב). על כן יש מראית עין = הבריות יחשבו שהגוי הוא שכירו של היהודי.
🔴 מסקנת סעיף א': להשכיר מרחץ ציבורי לגוי שיעבוד בו בשבת = אסור, אפילו אם הושכר לכל ימי השבוע, מחמת מראית העין.
3. סעיף ב' — מתי מותר להשכיר מרחץ (מרחץ)
הרעיון המרכזי של סעיף ב'
סעיף א' קבע כלל יסודי: אסור להשכיר מרחץ לגוי (מחמת מראית עין).
סעיף ב' מונה 5 מצבים מיוחדים שבהם מראית העין מסתלקת, והמרחץ (וכן התנור) חוזרים להיתרם.
סעיף ב' מונה 5 מצבים מיוחדים שבהם מראית העין מסתלקת, והמרחץ (וכן התנור) חוזרים להיתרם.
הטקסט המקורי (המחבר)
אֲפִלּוּ מֶרְחָץ אוֹ תַנּוּר, אִם הִשְׂכִּירָם שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וְנִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר עַל יְדֵי כָּךְ, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים אֶלָּא לְהַשְׂכִּירָם, וְכֵן אִם מִנְהַג רוֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירָם אוֹ לִיתְּנָם בַּאֲרִיסוּת — מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לְעַכּוּ"ם אוֹ לִיתְּנָם לוֹ בַּאֲרִיסוּת.
תרגום והסבר
אפילו מרחץ או תנור: אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר על ידי כך, שיודעים שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם — וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או לתתם באריסות — מותר להשכירם לנכרי או לתתם לו באריסות.
טקסט הגהת הרמ״א (על סעיף ב')
הגה: וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם הָאָסוּר, אִם אֵין הַמֶּרְחָץ אוֹ הַתַּנּוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, רַק שְׂכָרָם מֵעַכּוּ"ם וְחָזַר וְהִשְׂכִּירָם לְעַכּוּ"ם — שָׁרֵי, דְּאֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו [א"ז בשם גאונים]. וְכֵן אִם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּבֵית דִּירָה וְאֵין רוֹחֲצִין בַּמֶּרְחָץ רַק אוֹתָן שֶׁבְּבֵיתוֹ וְהֵם יוֹדְעִים שֶׁשְּׂכָרוֹ עַכּוּ"ם — שָׁרֵי [ב"י בשם מהרי"א ור"ח וא"ז]. וְאִם עָבַר וְהִשְׂכִּירוֹ בְּמָקוֹם הָאָסוּר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׂכָרוֹ מֻתָּר [ב"י בשם הגאוני'], וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר [מרדכי פ"ק דשבת וכן עיקר] [וע"ל ס"ס רמ"ה].
הגהת הרמ״א: ואפילו במקום האסור: אם אין המרחץ או התנור של היהודי, אלא ששכרם מנכרי וחזר והשכירם לנכרי — מותר, שאין שם היהודי נקרא עליו [א״ז בשם גאונים]. וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצים במרחץ אלא בני הבית, והם יודעים שנכרי שכרו — מותר [ב״י בשם מהרי״א ור״ח וא״ז]. ואם עבר והשכירו במקום האסור: יש אומרים ששכרו מותר [ב״י בשם הגאונים], ויש אומרים שאסור [מרדכי פ״ק דשבת, וכן עיקר] [ועיין לקמן סוף סימן רמ״ה].
5 תתי-הנושאים של סעיף ב'
הניתוח המסורתי (על פי הביאורי שו״ע / ט״ז / מג״א המלווים את הטקסט) מבחין 5 מקרים שונים שבהם ההשכרה מתירה:
(1) רגילות להשכיר — דרך ההשכרה פרסומית
אם בעל הבית השכיר את מרחצו / תנורו בפרסום 2-3 שנים רצופות והדבר ידוע ברבים → הקהל יודע שהדבר בהשכרה ולא בשכיר יום.
🟢 מותר, שמנהג הפרסום מבטל את מראית העין.
אם בעל הבית השכיר את מרחצו / תנורו בפרסום 2-3 שנים רצופות והדבר ידוע ברבים → הקהל יודע שהדבר בהשכרה ולא בשכיר יום.
🟢 מותר, שמנהג הפרסום מבטל את מראית העין.
(2) בהבלעה / בקבלנות — חוזה הבולע את השבת
החוזה הוא בקבלנות כללית (שכר השבת נבלע בתוך שכר ימות החול, או שהגוי לוקח לעצמו את כל הריווח).
דיון קלאסי: הטור כתב "בקבלנות" והבית יוסף תיקן ל"בהבלעה" — בעל הביאורי ט״ז מגן על שני הנוסחים: "קבלנות בזה והבלעה — חד מילתא היא" (היינו הך בעניין זה).
🟢 מותר, שהגוי מקבל שכרו על כל החוזה כולו, ולא על השבת בפרט.
החוזה הוא בקבלנות כללית (שכר השבת נבלע בתוך שכר ימות החול, או שהגוי לוקח לעצמו את כל הריווח).
דיון קלאסי: הטור כתב "בקבלנות" והבית יוסף תיקן ל"בהבלעה" — בעל הביאורי ט״ז מגן על שני הנוסחים: "קבלנות בזה והבלעה — חד מילתא היא" (היינו הך בעניין זה).
🟢 מותר, שהגוי מקבל שכרו על כל החוזה כולו, ולא על השבת בפרט.
(3) מרחץ בבתי דירה — מרחץ בתוך בית מגורים (הגהת הרמ״א)
אם המרחץ הוא פרטי, בתוך בית מגורים, ורק דיירי הבית נכנסים בו → השכנים יודעים שהושכר לגוי.
🟢 מותר, שאין כאן מראית עין כלפי הציבור הרחב.
אם המרחץ הוא פרטי, בתוך בית מגורים, ורק דיירי הבית נכנסים בו → השכנים יודעים שהושכר לגוי.
🟢 מותר, שאין כאן מראית עין כלפי הציבור הרחב.
(4) רק שכרם מגוי — המרחץ עצמו רק נשכר מגוי (הגהת הרמ״א)
אם היהודי אינו בעלים של המרחץ (הוא בעצמו שכרו מגוי) ומשכירו לגוי אחר → המרחץ אינו "נקרא על שמו" ("שמו עליו").
🟢 מותר, שאין היהודי בעלים — לכן אין מראית עין שמרחץ "שלו" עובד בשבת.
אם היהודי אינו בעלים של המרחץ (הוא בעצמו שכרו מגוי) ומשכירו לגוי אחר → המרחץ אינו "נקרא על שמו" ("שמו עליו").
🟢 מותר, שאין היהודי בעלים — לכן אין מראית עין שמרחץ "שלו" עובד בשבת.
(5) קנה מגוי ועדיין לא ישב בה — קנה מגוי ולא נכנס בו עדיין
מקרה הנדון: היהודי קנה את המרחץ מגוי אך עדיין לא ישב בו.
שיטת הרמ״א: מזכיר רק את המקרה של שכירת משנה (מקרה 4).
שיטת הב״ח + הביאורי מג״א + הב״י בשם רב נטרונאי גאון: אף בזה מותר, שעדיין אין המרחץ "אצלו" (מיוחס לו בעיני הציבור).
🟢 מותר לרוב האחרונים.
מקרה הנדון: היהודי קנה את המרחץ מגוי אך עדיין לא ישב בו.
שיטת הרמ״א: מזכיר רק את המקרה של שכירת משנה (מקרה 4).
שיטת הב״ח + הביאורי מג״א + הב״י בשם רב נטרונאי גאון: אף בזה מותר, שעדיין אין המרחץ "אצלו" (מיוחס לו בעיני הציבור).
🟢 מותר לרוב האחרונים.
ומה בענין השדה (שדה)? — ניגוד לימודי
על מנת להבין היטב מדוע המרחץ זקוק לחמשת התנאים הללו ואילו השדה מותר ישירות, להלן הטעם:
לגבי שדה, המנהג הרווח הוא אריסות:
- הבריות יודעים שזה באריסות — אין מראית עין שמדובר בשכיר יום
- לגוי יש אינטרס אישי לסיים (הוא יקבל חלק מן הפירות)
- על כן אדעתיה דנפשיה עביד — הוא עושה לדעת עצמו, ולא בשליחות היהודי
🟢 מסקנת סעיף ב': סעיף א' קבע כלל יסודי (מרחץ אסור). סעיף ב' מורה שכלל זה אינו מוחלט: ברגע שמראית העין מסתלקת (על ידי פרסום, סוג החוזה, הקשר פרטי, או אי בעלות), חוזרת ההשכרה ומותרת. השדה נשאר אב הטיפוס של "מותר ללא תנאי" שכן האריסות היא דרכו הטבעית.
4. הגהת הרמ״א — תנור ורחיים
הטקסט של הרמ״א
וְתַנּוּר דִּינוֹ כַּמֶּרְחָץ, וְרֵחַיִם דִּינוֹ כְּשָׂדֶה. הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לְקָחָהּ הָעַכּוּ"ם רַק לִשְׁלִישׁ אוֹ לִרְבִיעַ, וְיֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הֲנָאָה בְּמַה שֶּׁהָעַכּוּ"ם עוֹבֵד בְּשַׁבָּת — שָׁרֵי, דְּעַכּוּ"ם אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עוֹבֵד [ב"י בשם מיי' פ"ז וב"י סי' רמ"ה בשם סה"ת].
תרגום והסבר
סיום דברי המחבר: ותנור — דינו כמרחץ (אסור); ורחיים — דינו כשדה (מותר).
הגהת הרמ״א: ואף על פי שהנכרי לא לקח אותה אלא לשליש או לרביע, ויש ליהודי הנאה במה שהנכרי עובד בשבת — מותר, שהנכרי אדעתא דנפשיה עובד [ב״י בשם מיי׳ פ״ז וב״י סי׳ רמ״ה בשם סה״ת].
הגהת הרמ״א: ואף על פי שהנכרי לא לקח אותה אלא לשליש או לרביע, ויש ליהודי הנאה במה שהנכרי עובד בשבת — מותר, שהנכרי אדעתא דנפשיה עובד [ב״י בשם מיי׳ פ״ז וב״י סי׳ רמ״ה בשם סה״ת].
הרחבת הרמ״א:
- תנור = כדין מרחץ → 🔴 אסור (שהדרך בו היא שכיר יום)
- רחיים = כדין שדה → 🟢 מותר (שהדרך בהם היא קבלנות)
5. ארבעת סוגי ההשכרה
על מנת להבין היטב את הסימן, יש להכיר את 4 הדרכים להפקיד מלאכה לידי גוי:
סוג 1 — שכיר יום (שכר יומי)
הגוי הוא שכירו הישיר של היהודי. כל רווחי המלאכה שייכים ליהודי, והוא משלם שכר קצוב ליום.
דוגמה: "אתן לך 100 שקל ליום בעבור עבודתך בשדי."
דוגמה: "אתן לך 100 שקל ליום בעבור עבודתך בשדי."
🔴 אסור תמיד שזה המקרה הטיפוסי של אמירה לגוי — היהודי אומר לו במפורש מה לעשות.
סוג 2 — קבלנות (חוזה / קבלת מלאכה)
הגוי הוא קבלן עצמאי. הוא מתחייב להשלים מלאכה תמורת סכום קצוב מראש, ללא הוראה מתי לעבוד.
דוגמה: "אשלם לך 5000 שקל בעבור חרישת כל שדי — עשה זאת מתי שתרצה."
דוגמה: "אשלם לך 5000 שקל בעבור חרישת כל שדי — עשה זאת מתי שתרצה."
🟢 מותר בעיקרון, שהגוי עובד לטובת עצמו (אדעתיה דנפשיה).
🔴 אלא אם מנהג המלאכה הוא שכיר יום (מקרה המרחץ והתנור).
🔴 אלא אם מנהג המלאכה הוא שכיר יום (מקרה המרחץ והתנור).
סוג 3 — השכרת קרקע (השכרה גמורה)
היהודי משכיר את הקרקע לגוי בעבור מחיר קצוב. הגוי עובד בה ושומר לעצמו את כל הרווחים.
דוגמה: "אני משכיר לך את שדי ב-10,000 שקל לשנה. עבד בו ושמור לעצמך את כל היבול."
דוגמה: "אני משכיר לך את שדי ב-10,000 שקל לשנה. עבד בו ושמור לעצמך את כל היבול."
🟢 מותר שאין ליהודי שום הנאה ממלאכת השבת — הוא כבר קיבל את שכרו.
🔴 אלא מראית עין (מקרה המרחץ).
🔴 אלא מראית עין (מקרה המרחץ).
סוג 4 — אריסות (חלוקת רווחים)
הגוי מקבל את הקרקע לחלוקת רווחים עם היהודי (1/3, 1/4 או 1/2).
דוגמה: "עבד בשדי, ונחלוק את היבול: 2/3 לך, 1/3 לי."
דוגמה: "עבד בשדי, ונחלוק את היבול: 2/3 לך, 1/3 לי."
🟢 מותר שלגוי יש אינטרס אישי לעבוד היטב (יקבל את חלקו). זהו במפורש המקרה המותר בסעיף ב' שלנו.
6. שלושת מושגי היסוד
מושג 1 — אמירה לגוי
כלל יסודי (משנה שבת קכ״א ע״א): כל מלאכה האסורה ליהודי בשבת, אין לומר לגוי לעשותה במקומו.
זוהי שבות (איסור מדרבנן).
זוהי שבות (איסור מדרבנן).
מדוע אסור? 3 טעמים בראשונים:
- שאילתות: "ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיהו) — שלא לדבר על ענייני מלאכה בשבת
- רש״י: שליחות — הגוי כשלוחו של היהודי
- רמב״ם: שלא תהא שבת קלה בעיני היהודי (שמא יבוא בעצמו לעשות מלאכה)
מושג 2 — מראית עין
מראית עין. אפילו אם דבר מותר מצד עיקר הדין, אסרוהו חכמים כאשר הבריות עלולים לחשוב שיש בו עבירה.
היישום בסימן זה:
- המרחץ אסור בקבלנות / אריסות אך ורק מחמת מראית עין
- מדוע? משום שהבריות יודעים את המנהג — מרחץ דרכו להינתן בשכיר יום
- על כן, בראותם גוי עובד במרחץ של יהודי, יחשבו שהוא שכירו
מושג 3 — אדעתיה דנפשיה עביד
"עושה לדעת עצמו" (בארמית).
זהו הקריטריון המתיר את האריסות והקבלנות: רואים את הגוי כעובד לא בשליחות היהודי, אלא לטובת עצמו.
זהו הקריטריון המתיר את האריסות והקבלנות: רואים את הגוי כעובד לא בשליחות היהודי, אלא לטובת עצמו.
היישום: כאשר לגוי יש אינטרס אישי לסיים מהר (משום שהוא לוקח חלק מהפירות, או שיש לו קבלנות לסיים), אומרים שהוא "עושה לעצמו" — וממילא היהודי אינו אחראי על מלאכתו.
7. טבלה מסכמת
| שכיר יום (שכר יומי) |
קבלנות (חוזה) |
השכרת קרקע (השכרה גמורה) |
אריסות (חלוקת רווחים) |
|
|---|---|---|---|---|
| מרחץ (מרחץ) |
🔴 אסור | 🔴 אסור (מראית עין) | 🔴 אסור (מראית עין) | 🔴 אסור (אינו רגיל) |
| שדה (שדה) |
🔴 אסור | 🟢 מותר | 🟢 מותר | 🟢 מותר |
| תנור (תנור) |
🔴 אסור | 🔴 אסור (מראית עין) | 🔴 אסור (מראית עין) | 🔴 אסור |
| רחיים (רחיים) |
🔴 אסור | 🟢 מותר | 🟢 מותר | 🟢 מותר |
הכלל היסודי:
- 🟢 אם מנהג המלאכה הוא קבלנות / אריסות → מותר
- 🔴 אם מנהג המלאכה הוא שכיר יום → אסור (אף בקבלנות, מחמת מראית עין)
8. מקרים מעשיים מודרניים
📍 מקרה 1 — סוחר יהודי ושכירו הגוי
יהודי בעל חנות שכר גוי כשכיר.→ אם הגוי הוא שכיר יום (שכר קצוב יומי) = 🔴 אסור לו לעבוד בשבת
→ אם הגוי הוא בקבלנות (אחוז מהמכירות או עמלות) = ייתכן ומותר לפי מנהג המקצוע
📍 מקרה 2 — מפעל יהודי ומנהל גוי
יהודי בעל מפעל, ומנהלו הגוי מחליט מתי המפעל פועל.→ אם המפעל ידוע כשייך ליהודי = בעיית מראית עין
→ פתרון: להשכיר את המפעל בקבלנות למנהל (שהופך לבעלים על הרווחים)
📍 מקרה 3 — מאפייה ואופה גוי
יהודי בעל מאפייה. האופה הגוי רוצה לעבוד בשבת.→ תנור = כמרחץ = 🔴 אסור אפילו בקבלנות
→ פתרון: להשכיר את המאפייה כליל לאופה לכל ימי השבוע
📍 מקרה 4 — תחנת דלק ומפעיל גוי
יהודי בעל תחנת דלק. כיצד היא פועלת בשבת?→ פתרון רווח: להשכיר את התחנה כליל לגוי לשבת (היתר מכירה ייחודי)
→ תמיד יש להיוועץ ברב לפני יישום מעשי!
9. שאלות הבנה
בדוק את הבנתך:
- מדוע אסור להשכיר מרחץ ציבורי לגוי, אפילו אם הגוי אינו שכירו הישיר?
- מהו ההבדל היסודי בין המרחץ (מרחץ) לשדה (שדה) המסביר מדוע האחד אסור והשני מותר?
- מנה את ארבעת סוגי ההשכרה ותן דוגמה מוחשית לכל אחד.
- מהו אדעתיה דנפשיה עביד ומדוע הוא הקריטריון המרכזי של סימננו?
- מדוע התנור הושווה למרחץ, והרחיים לשדה?
- הסבר מהי מראית עין ותן דוגמה מסימננו.
- מהו ההבדל בין סימן זה (243) לסימן רמ״ו?
- אם בבעלותך חנות, האם תוכל למסור את הניהול לעובד גוי שיעבוד בשבת? אילו תנאים צריך לקיים?
להעמיק בלימוד
ברצונך להעמיק בסימן זה:
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול, שיטות הראשונים ודקדוקי האחרונים
- ✨ רמה 3 — סינתזה מאסטרית: לחזרה והטמעה מהירה
- 🔗 חיבור לסימן רמ״ו (כבר נלמד): השאלה והשכרת חפצים
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה
סימן רמ״ג · רמה 1 — התחלה
daattorah.com
דעת · רב יוסף חיים סממה
סימן רמ״ג · רמה 1 — התחלה
daattorah.com
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רמ״ג · ♥ תמכו בנו