Choulhan Aroukh · Orah Haïm

La michna (שבת קכ״א.) enseigne qu’un travail qu’un juif n’a pas le droit d’accomplir le Chabbat, il n’a pas davantage le droit de demander à un non-juif de l’accomplir pour lui. Et la guemara, en plusieurs endroits — שבת קנ. · עירובין סז: · גיטין ח: · ב״מ צ. — range cette parole sous la catégorie du שבות, l’interdit rabbinique.

La Michna Beroura précise le statut de cette interdiction et le verset sur lequel elle s’appuie :

« דאמירה לא״י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע״י אחרים לא יעשה » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק ה)

Le mot ואסמכוהו est décisif pour la suite : le verset est un appui, non la source d’un interdit de la Tora.

« נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן » (משנה שבת פט״ז מ״ו · שבת קכ״א.)

Le mot qui porte tout est שְׁבִיתָתוֹ : le non-juif n’est pas astreint au repos, et c’est pour cela qu’on ne lui dit ni « éteins » ni « n’éteins pas ». L’interdit ne naît donc pas de son acte à lui, mais de la parole du juif — ce qui est exactement le point de départ de la ma’hloket des Richonim vue plus haut.

« הַזָּאָה שְׁבוּת, וַאֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת » (עירובין סז:)

L’אמירה לגוי est rangée parmi les שבותים, au même rang que la הזאה. Il s’agit donc d’un interdit rabbinique — ce que la Michna Beroura confirme en parlant d’une אסמכתא sur le verset.

La Mekhilta lit le verset שמות י״ב:ט״ז — כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם — à la forme passive, et en tire, au nom de Rabbi Yochiya, que le travail ne doit pas davantage être fait par un non-juif pour toi :

« הָא לֹא תַּעֲשֶׂה אַתָּה וְלֹא יַעֲשֶׂה חֲבֵרָךְ, וְלֹא יַעֲשֶׂה הַגּוֹי מְלַאכְתָּךְ. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה » (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ט׳)

Mais la Mekhilta rapporte aussitôt l’avis contraire de Rabbi Yonatan, et il faut le lire dans le bon sens : son קל וחומר part de ce que, le Chabbat, on n’est pas averti sur le travail du non-juif dans ton travail, pour en conclure qu’on ne l’est pas davantage à Yom Tov.

« וּמָה, אִם שַׁבָּת חֲמוּרָה, אֵין אַתָּה מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת הַגּוֹי בִּמְלַאכְתָּךְ, יוֹם טוֹב הַקַּל, דִּין הוּא שֶׁלֹּא תְּהֵי מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת הַגּוֹי בִּמְלַאכְתָּךְ » (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ט׳)

Le juif engage le non-juif pour travailler chez lui ; tout le bénéfice revient au juif, et celui-ci le paie tant par jour.
Ce mode est interdit sur le fond même du droit — il tombe sous l’אמירה לגוי des Sages. Le Choulhan Aroukh le dit dans le séif א׳ en décrivant ce que le public suppose : ונמצא שהעכו״ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ג:א).

Ici encore le non-juif travaille pour le juif et le bénéfice revient au juif, mais ils ont convenu d’un prix fixe pour l’ouvrage et non d’un salaire à la journée : tant pour tous les travaux de la saison, que l’ouvrage ait demandé beaucoup de peine ou peu.

Lorsque l’ouvrage peut être accompli en semaine, que ce que le non-juif fait le Chabbat il le fait pour son propre confort, et que la chose est courante dans le travail des champs — la Michna Beroura explique que le fond du droit le permet, parce que le non-juif ne travaille pas pour le juif mais pour son salaire, et que le juif ne gagne rien à ce qu’il fasse précisément le Chabbat.

Mais lorsque le travail non fait le Chabbat est un profit perdu — un bain, dont les clients du Chabbat n’iront pas s’y baigner en semaine — le juif tire bien un profit du travail du Chabbat, et le fond du droit l’interdit :

« אבל החלוקה הג׳ דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא״י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא״י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום » (משנה ברורה סימן רמ״ג, פתיחה ד״ה לא ישכיר)

Le juif loue le bien au non-juif contre un loyer fixe ; le non-juif y travaille et prend tout le bénéfice.
Sur le fond du droit, c’est permis, parce que le juif ne gagne rien au travail du non-juif : même si celui-ci ne travaillait pas, le loyer lui serait dû ; et le non-juif travaille pour lui-même, puisqu’il encaisse tout.

Le non-juif reçoit le bien pour y travailler contre une part des fruits — moitié, tiers ou quart. Ce mode suit le régime du précédent : le non-juif œuvre pour sa part, et même si le juif en profite par ricochet, le fond du droit ne l’interdit pas. C’est ce que le Ran établit, et que le Beit Yossef rapporte en tête du siman :

« וכתב הר״ן מהא שמעי׳ דכיון שיש לעכו״ם חלק בפירות השדה אף על פי שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר דכיון דכולה מלאכה רמיא עליה דעכו״ם כי קא עביד העכו״ם אדעתא דנפשיה עביד והנאת ישראל ממילא אתיא הלכך שרי » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

C’est aussi ce que dit la glose du Rama à la fin du séif א׳ : ואע״פ שלא לקחה העכו״ם רק לשליש או לרביע ויש לישראל הנאה במה שהעכו״ם עובד בשבת שרי דעכו״ם אדעתא דנפשיה עובד (רמ״א שם).

Le Bayit Hadach lit le Tour au plus près de sa lettre. Le Beit Yossef voulait corriger le mot בקבלנות du Tour en בהבלעה ; le Bayit Hadach refuse la correction et soutient que le Tour a écrit ce qu’il voulait écrire :

« וכתב מותר בקבלנות במקום מותר בהבלעה להורות דאפילו בקבלנות נמי שרי » (ב״ח אורח חיים סימן רמ״ג)

Autrement dit : là où la chose est de notoriété publique, le forfait lui-même est permis dans un bain, parce que le non-juif y travaille pour son propre compte et qu’il n’y a plus lieu de craindre qu’on le prenne pour un salarié à la journée.

La variante hébraïque de cette page portait ici un renvoi (ב״ח סימן רמ״ד ססק״ד) et une phrase rapportée au nom des שערי תורה dont le texte est corrompu et illisible ; elle n’est pas reproduite. La position du Bayit Hadach donnée ci-dessus est celle de son commentaire sur notre siman, confrontée à la source.

Le premier séif a interdit la location du bain et du four à raison du soupçon du public : דסתם מרחץ לאו לאריסותא, et l’usage du lieu veut qu’on y emploie un salarié à la journée.

Le second séif énumère les situations où ce soupçon s’efface, et où la location redevient permise. Le texte du Mehaber en donne deux, et la glose du Rama en ajoute trois — dont la dernière porte sur le cas où l’on a passé outre.

« אפילו מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע״י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות מותר להשכיר׳ לעכו״ם או ליתנם לו באריסות » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ג:ב)

L’ordre de la source. Dans la glose du Rama au séif ב׳, les choses viennent dans cet ordre : d’abord רק שכרם מעכו״ם (le cas appelé ici ה), puis מרחץ בבית דירה (le cas appelé ici ג), et enfin עבר והשכירו. La page les présente dans un autre ordre pour les besoins de l’exposé, et on le dit ici expressément afin que le lecteur ne se trompe pas sur l’ordre du séif. Le cas appelé ici ד (acheté d’un non-juif, sans que le juif s’y soit installé) n’est pas écrit dans la glose du tout — c’est un ajout du Magen Avraham à partir du Beit Yossef ; et le cas appelé ici ב (forfait / בהבלעה) n’est pas dans le corps du séif ב׳ mais dans la discussion du Tour, du Beit Yossef et du Taz.

Et avant d’entrer dans le détail, il faut retenir la borne que la Michna Beroura pose sur toutes ces permissions à la fois :

« וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם » (משנה ברורה סימן רמ״ג, פתיחה ד״ה לא ישכיר)

Le texte du Mehaber : « אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע״י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם » (שולחן ערוך רמ״ג:ב). Le Beit Yossef en donne la source chez Rabbénou Haï Gaon, et la formule dans les mêmes termes :

« שאם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע״י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר התנור הזה הנה דין תנור זה כדין שדה ושרי » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

חקירה : que répare la notoriété ? La מראית עין se mesure au public. Si le public sait que cet homme-ci n’exploite pas son bain mais le loue, il n’y a plus rien à soupçonner, quand bien même les autres habitants feraient autrement : le public connaît la situation particulière de cet homme.

Une autre lecture de la même source. Le Beit Yossef rapporte que Mahari Abohav lisait le texte de Rabbénou Haï autrement — non pas « année après année », mais « pour plusieurs années d’un coup » :

« אבל הגאון מהרי״א ז״ל פירש דברי רבינו האיי שהשכירו לשנים מרובות כלומר לג׳ או לד׳ שנים שכיון שהשכירו לכל כך שנים דמי למכר ואית ליה קלא ותו ליכא למיחש למראית העין » (בית יוסף שם)

Et le Bayit Hadach dit avoir vu cette version dans un manuscrit ancien du Tour :

« פי׳ שהשכירו לד׳ או ה׳ שנים מתחלה דכיון דהשכירו לכל כך שנים אית ליה קלא וליכא חשדא ואתי שפיר דקאמר וכן נהגו היתר בבבל לכתחילה להשכירו מתחלה להרבה שנים ולא חיישינן למראית העין » (ב״ח אורח חיים סימן רמ״ג)

Ce qui en découle : selon la première lecture, celui qui loue pour la première année ne peut pas se prévaloir de ce cas — il y faut une pratique établie et connue. Selon la seconde, c’est la durée du bail lui-même qui fait la notoriété.

Deux versions circulent dans le Tour :
• la version בקבלנות — le non-juif prend tout le bénéfice contre un prix fixe ;
• la version בהבלעה — le prix du Chabbat et du Yom Tov est absorbé dans celui des jours de semaine.

Le Beit Yossef propose de corriger le texte du Tour, et il dit sur quoi il s’appuie :

« נראה להגיה בהבלעה במקום בקבלנו׳ שכן הוא בפסקי הרא״ש ובדברי ר״י בחי״ב » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

Sa raison de fond est celle de Mahari Abohav, qu’il rapporte :

« אבל במרחץ או תנור שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור » (בית יוסף שם)

Le Taz expose les deux versions telles que le Beit Yossef les explique, puis refuse la correction, au motif que dans ce cas précis elles reviennent au même :

« וא״צ להגיה בטור כלל דקבלנות כזה והבלעה חד מילתא היא בזה » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ב)

חקירת היסוד : quelle est la différence de concept entre les deux ?

• Dans la קבלנות telle que le Taz la définit — le non-juif prend sur lui tout le bénéfice, quel qu’il soit, et travaille le jour qu’il veut : c’est lui qui porte l’affaire.
• Dans la הבלעה — le prix du Chabbat n’est pas isolable dans ce que le juif doit payer.

Le Taz conclut que ces deux descriptions ne se distinguent pas ici. Mais il faut prendre garde à l’autre sens du mot קבלנות : lorsque le non-juif prend l’ouvrage en charge et que le juif encaisse, le Taz écrit au contraire que c’est un interdit plein, et il s’oppose sur ce point au Bayit Hadach :

« ובחנם כ״כ דאנן קי״ל בכל גווני אסור כמ״ש בסימן רמ״ד אפילו בקבלנות » (ט״ז שם)

Le texte du Rama :

« וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו עכו״ם שרי » (רמ״א אורח חיים רמ״ג:ב)

L’examen du Magen Avraham : quelle situation le Rama a-t-il exactement permise ? Il rapporte la lecture du Bayit Hadach, qui oppose le bain resté entre les mains du juif au bain situé dans un autre domaine où les voisins savent qu’il est loué. Chemin faisant, il laisse la formulation même du Rama en suspens :

« ומ״מ מ״ש רמ״א פה צ״ע » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ד)

puis, ramenant l’intention de Mahari Abohav à ce qu’a écrit le Mordekhi — ולכן נ״ל דכוונת מהרי״א ג״כ למ״ש המרדכי (מגן אברהם שם) — il conclut qu’il faut les deux conditions :

« דבעי׳ תרווייהו עומד ברשות אחר ושלא יהו רוחצין בו אלא שכניו » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ד)

Le Taz, sur la même glose, pose la condition autrement — ce qui compte est que nul en dehors des voisins ne sache quand le bain est chauffé :

« נראה לי דמיירי שאין אחרים יודעים כלל מתי הוסק מרחץ זה אלא השכנים » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ג)

Ce n’est pas pour lui une condition arrêtée : sur cette glose même il soulève deux difficultés, qu’il ouvre en ces termes —

« אמנם צ״ע שדין זה לפי הנראה תמוה היא » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ג)

— et, même après avoir répondu, il termine sur un צריך עיון (le texte est cité plus haut, §6). La Michna Beroura retient la lecture restrictive et en donne le motif :

« היינו שהמרחץ אינו בר״ה רק בחצירו באחד מהבית דירה שלו ולכך אם אין רוחצין בו בחול אלא אותן שבביתו שרי דאנשים אחרים לא ידעו אם יש שם מרחץ ואותן שבביתו היודעים מזה גם הם יודעים שהשכירו לא״י » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק ט״ו)

et elle ajoute la limite : אבל אם הוא עומד בר״ה במקום רואים אז אפילו אם אינם רוחצין בו רק אותן שבביתו מ״מ אסור דהא הכל יודעים שיש שם מרחץ ואין הכל יודעים שהשכירו לאינו יהודי (משנה ברורה שם).

L’objection du Bayit Hadach à Mahari Abohav. Le Bayit Hadach rapporte la difficulté que soulevait Mahari Abohav pour la rejeter — il la déclare une inadvertance échappée à la plume :

« ומה שהקשה מהרי״א דאי אפשר להתיר קבלנות במרחץ ותנור שהרי אם לא עשה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ולא דמי לשדה וכו׳ שגגה היא שפלטתו הקולמוס » (ב״ח אורח חיים סימן רמ״ג)

et le Taz rapporte l’objection que le Bayit Hadach lui oppose, en désignant son auteur par מו״ח, c’est-à-dire son beau-père, l’auteur du Bayit Hadach :

« דא״כ ריחיים דנהגו היתר דלאריסות עומד הלא אם לא עשה העכו״ם מלאכת הריחיים בשבת הפסיד הישראל ריוח אותו יום אלא ודאי דעכו״ם אדעתא דנפשיה עביד ושרי לכ״ע מן הדין » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ב, בשם מו״ח ז״ל)

L’argument est celui-ci : si la raison de Mahari Abohav était bonne, le moulin devrait être interdit lui aussi, puisqu’une journée de moulin non faite est un profit perdu pour le juif — et pourtant l’usage le permet. Le Taz n’accepte pas l’objection, et le dit dans le passage cité plus haut.

La question : un juif a acheté un bain à un non-juif mais ne s’y est pas encore installé — לא ישב בה — c’est-à-dire que le bien n’a pas encore été connu comme sien. Peut-il le louer à un non-juif qui y travaillera le Chabbat ?

Le texte du Rama ne parle que du bien loué d’un non-juif, non du bien acheté. Le Magen Avraham s’en étonne et rapporte le Beit Yossef :

« לא ידעתי למה כתב אם שכרם דהא בב״י כתב אפי׳ קנאו מעכו״ם שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ג)

puis il conclut d’une phrase :

« ומ״מ נ״ל להתיר אף בקנה » (מגן אברהם שם)

La Michna Beroura retient cette conclusion et nomme la source que le Beit Yossef suivait :

« בב״י הביא בשם תשובת הגאונים דה״ה אם קנה מאינו יהודי ותיכף קודם שישב בה השכירם דלא נקרא שמו עליו ויש לסמוך ע״ז » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק י״ב)

Et dans le Beit Yossef lui-même, la responsa est rapportée au nom de Rav Netronaï :

« כתוב בתשובת הגאונים נשאל מלפני רב נטרונאי ישראל שקנה מרחץ או פורנ״ו מעכו״ם והשכירם לעכו״ם והעכו״ם עושה בהם מלאכה שכרו מותר או לא » (בית יוסף אורח חיים סימן רמ״ג)

et voici les mots de la réponse : « וזה שלא נקרא שמו עליו מעולם ואין בו חשש מראית העין כל עיקר אין אנו רואים בו איסור » (בית יוסף שם).
Une version antérieure de cette page joignait à ce nom la pagination d’une édition imprimée moderne ; ce renvoi ne s’appuie sur rien qu’on puisse vérifier et n’est pas reproduit. Le nom de Rav Netronaï, lui, est bien écrit dans le Beit Yossef, et le Bayit Hadach le reprend ; il est donc conservé. La Michna Beroura, au ס״ק י״ב cité ci-dessus, rapporte la responsa sans nommer le gaon.

חקירה : que signifie ici ישב בה ? Non pas un changement juridique — la propriété est acquise dès l’achat — mais la reconnaissance publique : tant que le juif ne s’y est pas installé, son nom n’est pas attaché au bien aux yeux du public. Ce qui confirme que tout le siman raisonne sur le regard, non sur le titre.

Le texte du Rama :

« ואפילו במקום האסור אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מעכו״ם וחזר והשכירם לעכו״ם שרי דאין שם הישראל נקרא עליו » (רמ״א אורח חיים רמ״ג:ב)

חקירה : pourquoi le Rama a-t-il écrit שכרם — « il les a loués » — et non « il les a achetés » ?
• Le Taz répond que le mot vise le cas où le juif ne s’y est jamais installé et où son nom n’a jamais été attaché au bien :

« והך ששכרם מעכו״ם שכתב רמ״א פי׳ שלא ישב בה הישראל ולא נקרא עליו שמו מעולם » (ט״ז אורח חיים סימן רמ״ג ס״ק ב)

• Le Magen Avraham, on l’a vu, tient que l’achat aussi est permis tant que le juif ne s’y est pas installé.
• Et la Michna Beroura rapporte que les A’haronim ne s’accordent pas sur le point de savoir si, dans le cas de la location, la condition de ne pas s’y être installé est requise :

« י״א דבשכירות נמי אינו מותר אלא כשלא ישב בה הישראל כמש״כ הב״י בקנה אבל הא״ר ושארי אחרונים כתבו דבשכרו מאינו יהודי אף שישב בה הישראל מותר להשכירה לאינו יהודי דלא נקרא שמו עליו » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק י״ד)

Le Biour Halakha pèse les deux et penche pour l’avis indulgent, en donnant sa raison :

« ובאמת מסתברא כותיה דהא משמע בגמרא דשכירות לא שכיחא כ״כ וממילא שם בעליו הראשון הא״י עליו אף עתה ויתלו דשכיר יום של הראשון הוא » (ביאור הלכה סימן רמ״ג ד״ה וחזר והשכירם)

Lui non plus ne conclut pas fermement : il assortit son inclination d’une réserve et laisse la fin du cas à l’examen —

« אם לא שישב בה הישראל כמה שנים ונתפרסם לכל אז יש לעיין בזה » (ביאור הלכה סימן רמ״ג ד״ה וחזר והשכירם)

Ce qui en découle : celui qui loue un local à un non-juif et le sous-loue à un autre non-juif se tient dans le cas le plus clair du Rama. Celui qui a acheté et s’y est déjà installé ne relève pas de cette permission : le Magen Avraham ne permet l’achat que parce que le juif ne s’y est pas encore installé et que son nom n’y est pas encore attaché — כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ג) ; et la Michna Beroura renvoie à cette même condition du Beit Yossef par les mots כמש״כ הב״י בקנה (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק י״ד). Pour le bien acheté et non encore occupé, la question est discutée, et le Magen Avraham comme la Michna Beroura permettent. Et celui qui a loué puis s’y est installé de longues années, au point que la chose est devenue notoire, c’est la réserve que le Biour Halakha laisse à l’examen, et la page ne la tranche pas. La page ne va pas au-delà de ce que ces auteurs écrivent.

La question : s’il a loué là où cela était interdit, le loyer lui-même est-il permis au juif ?

Le texte du Rama rapporte deux avis, et tranche :

« ואם עבר והשכירו במקום האסור י״א ששכרו מותר [ב״י בשם הגאוני׳] וי״א שאסור » (רמ״א אורח חיים רמ״ג:ב)

Le mot qui suit dans la glose — מרדכי פ״ק דשבת וכן עיקר — rattache le second avis au Mordekhi et le retient.

Le Magen Avraham rapporte que le Bayit Hadach concilie les deux avis en distinguant selon la nature de l’interdit qui a été transgressé :

« וב״ח כ׳ דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו״ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק ה)

La Michna Beroura écrit que les A’haronim se sont rangés à cette conciliation :

« והאחרונים הסכימו דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ״ל בס״א לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי » (משנה ברורה סימן רמ״ג ס״ק טז)

Ce que la question met en jeu : ce n’est pas seulement une question d’argent, c’est une question sur la nature de l’interdit. S’il n’était qu’un décret tenant au regard du public, la transgression ne vicie pas le loyer. S’il touchait au fond du droit — parce qu’il y avait שכר שבת — le loyer est atteint. Les deux avis du Rama, lus ainsi, ne se contredisent plus : ils parlent de deux situations différentes.

La formule du Choulhan Aroukh est דסתם מרחץ לאו לאריסותא (שולחן ערוך רמ״ג:א), et le Magen Avraham l’explique en ouvrant le siman :

« פי׳ דמדינ׳ שרי להשכירו לעכו״ם שיתן לו כך וכך בין יסיק בו העכו״ם או לא יסיקנו או שיתן לעכו״ם חלק בריוח המרחץ וא״כ עכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד » (מגן אברהם סימן רמ״ג ס״ק א)

La glose du Rama emploie la même formule à la fin du séif א׳ : דעכו״ם אדעתא דנפשיה עובד.