✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן ש"ג · כז סעיפים
תכשיטי אשה בשבת — לפתוח שערים ולהבין
סימן ש"ג
דִּינֵי תַּכְשִׁיטֵי אִשָּׁה
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦
מבוא ראשון לסימן ש"ג: טקסט עברי שלם של המחבר, תרגום מבואר, הסברים חינוכיים של מושגי ההלכה, יישומים מעשיים בני זמננו וסיכום.
נושא: תכשיטי אשה בשבת
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ש"ג (כז סעיפים)
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
📑 תכנית הלימוד
1. טקסט השולחן ערוך — כז סעיפי המחבר
2. הרקע הכללי: למה נכתב הסימן, מה השאלה?
3. מושגי המפתח ההלכתיים של הסימן
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
5. המשנה ברורה — הסעיפים הראשונים
6. שיטת הרמ"א — הבדלי אשכנז וספרד
7. יישומים מעשיים בני זמננו
8. סיכום מעשי וכללים לזכור
9. שאלות הבנה
1. טקסט השולחן ערוך
סימן ש"ג כולל כז סעיפים של המחבר (רבי יוסף קארו) הקובע את ההלכות הנוגעות לתכשיטי אשה בשבת.
סעיף א — חוטים ורצועות בשׂער
דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים:
לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה חיישינן שמא תוליכם ארבע אמות ברה"ר ואם הם קלועות בשערה מותר ויש מי שאוסר ואם הם מעשה אריגה מותר שאינה צריכה להסירם בשעת טבילה: הגה ובלבד שלא יהיו מטונפות או מוזהבות דאז מסירן כדי שלא יתטנפו במים (טור והרא"ש וסמ"ג):
ביאור: אשה אינה יוצאת בחוטי צמר או פשתן, ולא ברצועות שבשערהּ, מפני שתצטרך להסירם בשעת טבילה — חוששים שמא תוליכם ד׳ אמות ברה"ר. אבל אם הם קלועים בשערה — מותר (ויש מי שאוסר). אם זה מעשה אריגה (משולב באריג) — מותר, שאינה צריכה להסירם לטבילה. הגהת הרמ"א: ובלבד שלא יהיו מטונפות או מוזהבות — שאז תסירם כדי שלא יתלכלכו במים.
סעיף ב — קולרים ותכשיטי צוואר
מותר לצאת בחוטין שבצוארה שהם רפויים ואינה צריכה להסירם בשעת טבילה אבל בקטלה שבצוארה אסור מפני שצריכה להסירה בשעת טבילה לפי שהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר וחיישי' דלמא אתיא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים ולא תצא בטוטפת והוא כמין ציץ ומגיע מאזן לאזן ולא בשרבוטין והוא ג"כ ציץ ואינו מגיע אלא עד לחיי' שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן והוא שאינם תפורים בשבכה דחיישינן דלמא שלפא לאחויי ואתיא לאתויי ד' אמות ברה"ר אבל אם תפורים ליכא למיחש להכי ומותר: הגה וי"א דבתולה שאינה חוששת לגלוי ראשה אפי' תפורה בשבכה אסור דחיישינן שמא תסירה עם השבכה ואתי לאתויי (א"ז):
ביאור: מותר לצאת בחוטים רפויים סביב הצוואר (אין צורך להסירם לטבילה). אבל קטלא (קולר מהודק כדי להיראות בעלת בשר) — אסור, שתצטרך להסירו לטבילה. לא בטוטפת (נזר מאוזן לאוזן) ולא בשרבוטין (רצועות תלויות על הלחיים) — אלא אם תפורים בכיפת השׂבכה. הגהת הרמ"א: בבתולה שאינה חוששת לגילוי הראש — אפילו תפורים בשבכה אסור, שמא תסיר את כל השבכה.
סעיף ג
לא תצא בכיפה של צמר דהיינו חוטי דעמרא דגדידין ועבידי כי הוצא. (פי' ככלים העשוים מעלי לולבים הדקלים שהם באריגה משא"כ איצטימא העשויה כמין לבד כדאיתא בגמרא שם) ורחבים כשתי אצבעות כשיעור ציץ ולא באיצטימא דהיינו מטלית שתולין בו חוטין של צבעונים ותולין אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים:
לעיון מעשי: סעיף זה הוא חלק מהמסכת הגדולה של תכשיטי אשה. מילת המפתח היא שמא תשלפם להראותם לחבירתה — שמא תסירם להראותם לחברתה ותעבירם ד׳ אמות ברה"ר. להמשך → סעיף "מבט-על" ורמה 2.
סעיף ד
לא תצא בעיר של זהב ופירש רש"י שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ויש באמצע לשון שמחברים אותו למלבוש ור"ת פירש שהוא כעין עטרה לראש:
לעיון מעשי: סעיף זה דן ב"עיר של זהב". הגזירה שמא תשלפם להראותם לחבירתה — להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף ה
כלילא והוא תכשיט שמניחתה על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות מותרת לצאת בו בין שהוא עשוי מחתיכות של זהב חרוזות בחוט בין שאותם חתיכות קבועות במטלית:
לעיון מעשי: סעיף זה דן בכלילא. למסגרת רחבה של תכשיטי אשה והגזירה שמא תשלפם להראותם לחבירתה → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף ו
רסוקיא דהיינו חתיכת מעיל רחבה אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקושרם בהם ולהדקן סביבותיה דמהדק שרי ואם אין לו רצועות אסור:
לעיון מעשי: סעיף זה דן ברסוקיא. תלוי בשאלת ההידוק והגזירה שמא תשלפם להראותם לחבירתה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף ז
לא תצא בקטלה דהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב:
לעיון מעשי: דין הקטלא המהודרת. הגזירה שמא תשלפם להראותם לחבירתה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף ח
לא תצא בנזמי האף אבל יוצאת בנזמי האוזן: הגה מפני שאזניהם מכוסות ובמקום שנוהגין לגלות האזנים אסור לצאת בנזמים שבאוזן היכא דדרך להוציאם משם (א"ז):
לעיון מעשי: דין נזמי האף והאוזן. הגזירה שמא תשלפם להראותם לחבירתה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף ט
לא תצא במחט נקובה ואם יצאת חייבת ושאינה נקובה אם מעמדת בה קישוריה מותר לצאת בו ואם אינה מעמדת בו קישוריה אסור:
לעיון מעשי: דין מחט נקובה ושאינה נקובה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף י
לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת וכשאין עליה חותם לא תצא ואם יצאת פטורה:
לעיון מעשי: דין טבעת לאשה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף יא
לא תצא בכולייאר והיא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה ולא בכובלת והיא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב:
לעיון מעשי: דין כולייאר וכובלת. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף יב
אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר במקומו אם הוא של זהב לא תצא בו דכיון שמשונה במראה משאר שינים דלמא מבזו לה ושקלא ליה וממטיא אבל של כסף שדומה לשאר שינים מותר וכל שכן שן דאדם:
לעיון מעשי: דין שן זהב או כסף. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף יג
לא תצא במנעל הקרוע למעלה דמחכו עלה ואתיא לאתויי ולא במנעל חדש שמא לא יבא למדתה אא"כ נסתה ללכת בו מאתמול שהוא למדתה אבל איש מותר שאינו מקפיד כל כך: הגה ובשאר מלבושים אין לחוש אפילו באשה כל בו:
לעיון מעשי: דין מנעל קרוע או חדש. החשש שמא ילעגו עליה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף יד
יוצאת בחוטי שער בין שהם עשויים משערה או משער חבירתה ואפילו משער בהמה ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה:
לעיון מעשי: דין חוטי שיער טבעיים. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף טו
יוצאת בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט ובמוך הקשור ומהודק באזנה ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד אפי' אינו קשור מותר ובמוך שהתקינה לנדתה: הגה שלא יפול דם עליה ויצערנה (ב"י בשם הפוסקים) אפי' אינו קשור דכיון שהוא מאוס לא חיישי' דלמא שקלא ליה אפי' יש לו בית יד ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל בשם שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתנם לכתחילה בשבת ואם נפל לא תחזיר ובבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם ולא חיישי' שמא ישתלשלו למטה ויוצאה באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט ויש מי שאוסר בשל זרוע:
לעיון מעשי: דינים שונים — קמיע לרפואה, מוך באוזן וברגל, פלפל ומלח, אצעדה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף טז
בכל מה שיכולה לצאת יכולה להתירו בר"ה ולא חיישינן דלמא מתיא ליה:
לעיון מעשי: דין התרת התכשיט ברה"ר. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף יז
יש אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית כי אם בידו אבל לא בחגורתו שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים:
לעיון מעשי: דין מפתח בחצר ובחגורה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף יח — לב הסימן
כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר שאינו מעורבת חוץ מכבול ופיאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה ויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו אפילו להתקשט בו בבית אסור וכל שכן לצאת בו לחצר המעורבת חוץ מכבול ופיאה נכרית ויש אומרים שהכל מותר לצאת בו בחצר אפי' אינה מעורבת והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין ויש שאמרו דמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות ויש שלמדו עליהם זכו' לומר שהן נוהגו' כן ע"פ סבר' אחרונ' שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינו מעורבת ומותר: הגה וי"א עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטים ויוצאים בהם אף בחול וליכא למיחש דלמא שלפא ומחוי כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהו רק בשבת ולא הוי שכיחי (תוס' פ' כ"כ והגהות אלפסי פ' במה אשה) ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש דתנן בה חייב חטאת אף בכרמלית אסור אפי' לדידן וה"ה לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט ושרי ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר כי בזה שאין להן תועלת בו תשמעו לנו:
ביאור: זהו הסעיף המרכזי של הסימן. המחבר דן באריכות במנהג נשי זמננו: "נשי דידן יוצאות בכל תכשיטין". מן הדין אסורות, אבל הואיל ולא ישמעו — מוטב שתהיינה שוגגות. המחבר מציע שני לימודי זכות: (א) רה"ר שלנו = כרמלית, ואין הגזירה חלה. (ב) הרמ"א מוסיף: בזמן הזה התכשיטים שכיחים — ויוצאות בהם גם בחול — ואין לחוש שמא תשלפם להראותם.
סעיף יט
צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל חודה או עוקצה לשום בצעיפים אלא א"כ ניטל מערב שבת חדה ועוקצה [ויחדה] לשם כך [וע' לקמן סי' ש"ח סעיף י"א]:
לעיון מעשי: דין מחט שניטל חודה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף כ
הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת בהם נזמים כשיגדלו וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים מותר לצאת בהם וה"ה אם נותנים חוטים באותן נקבים שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים אבל אם הם צבועים אסור:
לעיון מעשי: דין בנות קטנות עם נקבים באוזניים. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף כא
יוצאת אשה רעולה והוא שמעטפת כל ראשה חוץ מהפנים :
לעיון מעשי: דין אשה רעולה. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף כב
פורפת [פי' קושרת] בשבת על האגוז ועל האבן שיחדתו לכך ויוצאת בו אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת דלאו בר טלטול הוא ולא מהני בה יחוד ואם פרפה עליו מערב שבת מותר לצאת בו בשבת:
לעיון מעשי: דין פריפה על אגוז ואבן. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף כג
אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה ופרפה עליו כדי להוציאו אם לרשות הרבים אסור ואם לכרמלית מותר:
לעיון מעשי: דין פריפה במטרה להוציא. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף כד
יוצאה באבן תקומה [פי' הערוך אבן ידועה שכשהיא על אשה לא תפיל] ובמשקל ששקלו כנגדו כדי שלא תפיל ואפי' לא נתעברה עדיין:
לעיון מעשי: אבן תקומה לרפואה — מותרת. להמשך → "מבט-על" ורמה 2.
סעיף כה — איסור צביעת הפנים
אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה משום צובע ומטעם זה אסורה לכחול בשבת ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק וכשנטלתו מאדים הבשר:
ביאור: איסור איפור בשבת — משום מלאכת צובע. כולל סרק (אודם), כיחול עיניים, ובצק שמאדים העור.
סעיף כו
אסור לקלוע האשה שערה בשבת ולא להתיר קליעתה אבל יכולה לחלוק שערה: הגה ויש אוסרין לחלק שערה דהיינו לעשות השייטיל [רש"י וא"ז] וכן נהגו לאסור לעשו' ע"י כלי אבל באצבע בעלמא נהגו להקל:
ביאור: איסור קליעה והתרת קליעה בשבת. הגהת הרמ"א: יש אוסרים אף לחלק (לעשות שביל). המנהג להקל באצבע, ולאסור בכלי.
סעיף כז
אסור לסרוק במסרק בשבת ואפי' אותו שעושים משעיר חזיר שא"א שלא יעקרו שערות: (אבל מותר לחוף ולפספס ביד) (ב"י):
ביאור: איסור סריקה במסרק בשבת — משום גוזז (פסיק רישא שתולש שערות). מותר לחוף וללטף ביד.
הטקסט במלואו: כז סעיפים אלה הם כלל הקודיפיקציה של המחבר בנושא זה. כל סעיף מבהיר מקרה, תנאי או חריג.
2. הרקע הכללי — תכשיטי וקישוטי אשה
במה דן הסימן?
סימן ש"ג הוא המקבילה הנשית לסימן ש"א: הוא מיישם את מלאכת הוצאה על תכשיטי, אביזרי וקישוטי האשה. אך עם פרט מיוחד — גזירה רבנית גדולה חוצה את כל הסימן:
הגזירה הגדולה: "שמא תשלפם להראותם לחבירתה ותעבירם ד׳ אמות ברה״ר" — שמא תוריד את תכשיטיה להראותם לחברתה, ואז, בהמשך ההליכה, תעבירם ד׳ אמות ברה"ר → הוצאה האסורה מן התורה.
מאיפה החשש? הגמרא (שבת נז.-סה. פרק במה אשה יוצאה) מבארת: הנשים אוהבות להראות תכשיטיהן זו לזו. אשה היוצאת בענק יפה יודעת שחברותיה תרצינה לראותו → תוריד אותו להראותו → ואז, כשהוא בידה, תמשיך ללכת → ד׳ אמות, הוצאה אסורה. הגזירה אינה חלה על תכשיטים שאינם עתידים להישלף (= מהודקים לבשר, משולבים בבגד, או שאינם דורשים הסרה לטבילה).
שלושת המבחנים המעצבים את כז הסעיפים
| מבחן | בעברית | תוצאה |
|---|---|---|
| 1. האם תסיר אותו לטבילה? | שעת טבילה | אם כן → אסור (אלא אם משולב בבגד) |
| 2. האם הוא "ראוי להראותו" לחברה? | שלפא לאחויי | אם כן → אסור (אלא אם מהודק/משולב) |
| 3. האם הוא מהודק (תפור, משולב, קבוע)? | תפור / קלוע / קבוע | אם כן → מותר |
מקומו בהלכות שבת
סימן ש"ג משלים את "בלוק ההוצאה" של סימנים שא-שג. המחבר מטפל ב: שא = חפצים על גוף האיש; שב = טיפול בבגדים; שג = תכשיטי אשה. הסימן מסתיים בנושא הטיפוח הקוסמטי (סעיפים כה-כז: איפור, קליעת שיער, סירוק) — שנוגעים למלאכות אחרות (צובע, גוזז).
3. מושגי המפתח ההלכתיים
1. תכשיט. ביסודו מותר, שהוא דרך מלבוש. אך נתון לגזירה הגדולה שמא תשלפם.
2. שמא תשלפם להראותם לחבירתה — הגזירה הרבנית הגדולה על תכשיטי האשה. מקור: גמרא שבת נז ע"א.
3. תפור / קלוע / מעשה אריגה — אופני קיבוע: תפור, קלוע, ארוג. מבטלים את הגזירה כי האשה לא תוכל להסירם במהירות.
4. צובע. מלאכה האוסרת איפור בשבת (סעיף כה — אודם, צללית, מייקאפ).
5. גוזז — תולש/גוזז. מלאכה האוסרת סירוק וקליעה בשבת (סעיפים כו-כז) כי הסירוק תולש בהכרח שערות (פסיק רישא).
למה כל-כך הרבה חומרה? הגמרא רואה שאצל האשה התכשיט הוא קישוט חברתי — נועד להתפעלות. האיש נושא את כליו ללא כוונת ראווה; האשה נושאת תכשיטיה כדי להיראות. מכאן סיכון הוצאה מוגבר.
4. מבט-על על כז הסעיפים — מפת התכשיטים
| סעיפים | נושא | קטגוריה |
|---|---|---|
| 1 | חוטים ורצועות בשיער | שמא תשלפם — אלא אם קלוע |
| 2 | קולרים (קטלא), נזרים, בנדנות | שמא תשלפם — אלא אם תפור |
| 3-7 | סוגי כיפות שונים (כיפה, איצטמא, כליל, וכו') | לפי הקיבוע |
| 8 | נזמי אוזן ואף | אוזן = מותר במכוסה; אף = אסור |
| 9-12 | מחטים, טבעות, שן זהב | טבעת חותם = חייבת; שן זהב = אסור |
| 13 | מנעלים קרועים או חדשים | שמא ילעגו עליה |
| 14-15 | חוטי שיער, קמיעות, מוך בסנדל | מקרים מעורבים |
| 16-17 | התרה ברה"ר, מפתח | כללים נלווים |
| 18 | הסעיף המרכזי: היתר נשי זמננו | לב ההלכה — להלן |
| 19-20 | מחט שבורה, בנות עם נקבים באוזניים | מקרים מיוחדים |
| 21-23 | רעולה, פריפה על אגוז | מותר עם קיבוע |
| 24 | אבן תקומה | מותר (רפואה) |
| 25 | איסור איפור | צובע |
| 26 | איסור קליעה והתרה | בונה/סותר |
| 27 | איסור סירוק במסרק | גוזז |
סעיף יח — ציר הסימן: המחבר דן בו באריכות במצב הממשי של זמננו: "הנשים יוצאות בכל תכשיטיהן. לפי הדין הצרוף אסור. אך הואיל ולא ישמעו — מוטב שיהיו שוגגות מאשר מזידות." המחבר מציע שני לימודי זכות: (א) אין רה"ר אמיתי כיום — רחובותינו כרמלית — והגזירה לא חלה; (ב) כיום התכשיטים נפוצים עד שאין מסירים אותם להראותם.
5. המשנה ברורה — הסעיפים הראשונים
המשנה ברורה של הרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) מונה 88 ס"ק בסימן זה. הנה הראשונים — להבנת משמעות הסעיפים:
משנה ברורה (א) — (א) שבראשה - אכולהו קאי ולאפוקי חוטין שבצוארה כמ"ש בס"ב:
משנה ברורה (ב) — (ב) שצריכה להסירם וכו' - היינו דלמא מתרמי טבילה של מצוה ותוכרח להסירם מפני חציצה ואתיא לאתויינהו ד"א. ועיין באחרונים שכתבו דלא פלוג רבנן בתקנתא ואפילו זקנה ובתולה לא תצא:
משנה ברורה (ג) — (ג) שמא תוליכם - ודוקא בדברים קטנים כאלו הוא דחיישינן כיון דאף בחול לפעמים היא נושאתן בידה אבל דברים שהם עיקר מלבושים לא חיישינן להכי דאין דרכה לילך בלעדם ובודאי תלבשם אחר הטבילה:
לטקסט המלא של 88 הס"ק, ראה ספריא: משנה ברורה 303.
6. שיטת הרמ"א
הרמ"א מעשיר את סימן ש"ג בכמה הגהות, ובהן 3 חשובות:
עיקרי הגהות הרמ"א:
- סעיף א — הרצועות לא יהיו מוזהבות או מטונפות (אז האשה תסירן לפני הטבילה — שלא יתלכלכו).
- סעיף ב — לבתולה (שאינה חוששת לגילוי הראש), אפילו רצועות תפורות לשבכה אסורות.
- סעיף יח — מוסיף לימוד זכות שני למנהג: "כיום התכשיטים שכיחים (לובשות גם בחול) — שוב אין מסירין להראות." זוהי שיטת התוס' שהפכה לבסיס הפסיקה האשכנזית.
- סעיף כו — מוסיף איסור חליקת השיער (עשיית שביל) — לפי רש"י ואור זרוע. אך נהגו להקל באצבע (ללא כלי).
הבדל מחבר ורמ"א (מעשי):
- מחבר → מחמיר בתכשיטים, אך מתיר המנהג מטעם "כרמלית". זו שיטת הספרדים, הרב עובדיה יוסף.
- רמ"א → מתיר המנהג מטעם "תכשיטים שכיחים". זו שיטת האשכנזים — מגן אברהם, משנה ברורה.
- חב"ד → שולחן ערוך הרב סימן ש"ג — משלב את שני הטעמים.
7. יישומים מעשיים בני זמננו
| מצב | ניתוח הלכתי |
|---|---|
| ענק לשבת | לפי סעיף יח: כיום מותר (כרמלית + תכשיט שכיח). אך ללא עירוב ברחוב, מומלץ לוודא שאינו רופף. |
| עגילים ארוכים | מותר אם מהודקים יפה (ראו סעיף ח ויח). אם נשמטים בקלות — יש המייעצים להחמיר. |
| טבעת עם אבן | אם אינה מסתובבת ויושבת היטב → מותר. אם רופפת → גזירת שמא תשלפנה. |
| צמיד שעון | מותר (תכשיט). שעון חכם = אסור מטעמים אחרים (חשמל). |
| איפור בשבת (סעיף כה) | אסור לחלוטין — צובע. מותר רק: איפור קבוע שהונח לפני שבת; פודרה שקופה שאינה צובעת (לפי חלק מהפוסקים). |
| סירוק / מברשת (סעיפים כו-כז) | מסרק = אסור (גוזז). מברשת שבת מיוחדת עם זיפים רכים שאינה תולשת = מותרת לפי כמה פוסקים. ביד / אצבע = מותר (רמ"א). |
| עשיית שביל (סעיף כו) | במסרק = אסור; באצבע = מותר (הרמ"א מתיר המנהג). |
| פאות / תוספות (סעיף יד) | מותר אם מהודקות — אך מקרה לגופו, חלק מהפוסקים בני זמננו מצמצמים. |
להלכה למעשה: התכשיטים המודרניים מותרים ברובם על בסיס סעיף יח — אך האיפור והסירוק אסורים בהחלט. האשה שומרת השבת יכולה להתקשט בתכשיטיה; לפנים ולשיער היא מכינה הכל לפני שבת.
8. סיכום מעשי של הסימן
עיקרי סימן ש"ג:
- הגזירה הגדולה: שמא תשלפם להראותם לחבירתה — סיכון הוצאה דרך "הראייה בין חברות".
- 3 קריטריונים להיתר: חפץ ש(א) אינו טעון הסרה לטבילה, (ב) מהודק/תפור/משולב, (ג) אינו עתיד להישלף לראווה.
- סעיף יח: כיום, המנהג מותר — הרחובות כרמלית, והתכשיטים שכיחים (מחבר + רמ"א בקונצנזוס מעשי).
- איפור (סעיף כה): איסור מוחלט — מלאכת צובע.
- סירוק (סעיפים כו-כז): מסרק אסור (גוזז); אצבע מותר; מברשת שבת לפי פוסקים.
- רפואה (סעיף כד): אבן/חפץ המגן על העובר = רפואה, מותר.
9. שאלות הבנה
בדוק את הבנתך:
- מהי "הגזירה הגדולה" של סימן ש"ג? מה הנימוק?
- מנה 3 קריטריונים שמתירים תכשיט בשבת על אף הגזירה.
- למה קטלא (קולר מהודק) אסורה, אך חוטים רפויים על הצוואר מותרים?
- מה אומר סעיף יח על מנהג נשי זמננו? מהם 2 לימודי הזכות של המחבר והשלישי של הרמ"א?
- למה אסור איפור בשבת? איזו מלאכה?
- למה אסור לסרק את השיער במסרק? איזו מלאכה? איזה פתרון מותר?
- האם אשה רשאית לצאת בשבת עם אבן תקומה (סעיף כד)? למה?
להמשך הלימוד
אם תרצה להעמיק בסימן זה:
📖הצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול, שיטות הראשונים, חקירות יסודיות וניואנסים אצל האחרונים
- ✨ רמה 3 — סינתזה: לחזרה ולזיכרון מהיר באמצעות סימני זיכרון
- 📜 רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו"ר הזקן (שולחן ערוך הרב סימן ש"ג)