דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן שס״ח

נקודה א — שלא יטול פתם מבתיהם (שו״ע הרב שס״ח:א)

שלא יטול פתם מבתיהם

דברי המחבר: « אם בא לערב ממין הראשון אפי כלה א״צ להודיע ואפי׳ מערב עליהם משלהם » (שו״ע או״ח שס״ח:א). ובסימן הקודם קבע: « אבל בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני הבית » (שו״ע או״ח שס״ז:א). בסעיף א של סימן שס״ח אינו אומר בפירוש אם דין זה חל על המתקן את העירוב משל בני החצר.

דברי הרב: « וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִטּוֹל פִּתָּם מִבָּתֵּיהֶם שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם, אֶלָּא בְּנֵי הַבַּיִת יִתְּנוּ לוֹ » (שו״ע הרב שס״ח:א).

ההבדל: סעיף א של המחבר אינו מתנה תנאי זה; לשון הרב כותבת אותו בסעיף עצמו. הט״ז מסמיך לסעיף זה את הדין שהמחבר קובע בשס״ז:א, והביאור הלכה כותב שהשיגו עליו הרבה אחרונים (להלן): אין הדף מכריע אם יש כאן הבדל מן המחבר או פירוש לדבריו, ולא אם הרב מכריע כאן.

אצל מפרשי המחבר: הט״ז, על דברי סעיף א: « כ״כ סוף סימן שס״ז דלקיחת הפת אין להם ליקח מבית בע״ה אלא בידיעת א׳ מבני הבית » (ט״ז או״ח שס״ח ס״ק ב). הביאור הלכה, על אותן מילים: « עיין בט״ז ולא העתקתיו במ״ב משום שהשיגו עליו הרבה אחרונים וגם הפמ״ג היסב דבריו לכונה אחרת » (ביאור הלכה שס״ח); אין הוא מפרש כאן במה השיגו עליו.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, המשלים את העירוב ממין הראשון משל בני החצר אינו נוטל את פתם מבתיהם שלא מדעתם, אלא בני הבית נותנים לו (שו״ע הרב שס״ח:א); ראה פרק 4, נקודה ①.

נקודה ב — ממין אחר: למי מודיעים (שו״ע הרב שס״ח:א)

ממין אחר: למי מודיעים

דברי המחבר: « ואם בא לערב ממין אחר אם כלה הראשון צריך להודיע להם אם מערב משלהם » (שו״ע או״ח שס״ח:א). אינו מחלק בין בני החצר.

דברי הרב: « צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ לוֹ בִּתְחִלַּת עֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ח:א), משום « שֶׁגַּם עַכְשָׁו הוּא כִּתְחִלַּת עֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ח:א). ולמעלה באותו סעיף הוא נותן דוגמה למי שמודיעים לו בתחילת העירוב: « כְּגוֹן שֶׁבֵּיתוֹ פָּתוּחַ לִשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת » (שו״ע הרב שס״ח:א).

ההבדל: המחבר כותב שצריך להודיע להם, ואינו מחלק ביניהם; לשון הרב מפנה אל מי שצריך להודיע לו בתחילת עירוב. במקרה זה המשנה ברורה מביא את המאמר מרדכי ושארי אחרונים; המגן אברהם, לעניין דיורין שנתוספו, מחלק חילוק אחר, והמשנה ברורה מביא, בדין הכללי של עירוב שלא מדעת בני החצר, שהפוסקים חלוקים (להלן) — והדף אינו מסיק מכך את הדין במקרה זה. אין הדף מכריע אם יש כאן הבדל מן המחבר או פירוש לדבריו, ולא את מי מכוון הרב כאן מעבר לדוגמה שהוא נותן.

אצל מפרשי המחבר: המשנה ברורה, המאוחר לרב, מביא על דברי המחבר: « וכתב במאמר מרדכי דדוקא בבית הפתוח לשתי חצרות דלא ידעינן בהי ניחא ליה אבל בפתוח לחצר אחד זכות הוא לו וא״צ דעתו וכ״כ שארי אחרונים » (משנה ברורה שס״ח ס״ק ד). המגן אברהם כותב, לעניין דיורין שנתוספו (סעיף ב): « ואם הם במבוי א׳ ורוצ׳ לערב משלהם צריך להודיעם דהו״ל כתחלת עירוב » (מגן אברהם שס״ח ס״ק א). והמשנה ברורה מביא שהפוסקים חלוקים בעירוב שלא מדעת בני החצר: « יש פוסקים דסברי דדוקא אם מערב משלו ויש פוסקים דסברי דיוכל לערב אפילו משלהם בלא דעתם » (משנה ברורה שס״ח ס״ק ט).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, המערב ממין אחר, אחר שכלה הראשון לגמרי, משל בני החצר, מודיע למי שצריך להודיע לו בתחילת עירוב (שו״ע הרב שס״ח:א); מי הם במקרה מסוים — היעזר ברב שלך; ראה פרק 4, נקודה ②.

נקודה ג — אפילו מזכה להם משלו (שו״ע הרב שס״ח:ב)

דיורין שנתוספו, אפילו משלו

דברי המחבר: « נתוספו דיורים בחצר אם הבית פתוח לשתי חצרות צריך להודיעם » (שו״ע או״ח שס״ח:ב). אינו אומר אם מערב משלו או משלהם.

דברי הרב: « אֲפִלּוּ אִם מְזַכֶּה לָהֶם מִשֶּׁלּוֹ — צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְכָל מִי מֵהֶם שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ לוֹ בִּתְחִלַּת עֵרוּב, דְּהַיְנוּ כָּל מִי שֶׁבֵּיתוֹ פָּתוּחַ לִשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת » (שו״ע הרב שס״ח:ב), משום « שֶׁהוֹסָפָה זוֹ הִיא תְּחִלַּת עֵרוּב לָהֶם » (שו״ע הרב שס״ח:ב).

ההבדל: סעיף ב של המחבר אינו אומר אם החובה להודיע קיימת גם כשמערב משלו; לשון הרב כותבת זאת. המגן אברהם והמשנה ברורה, להלן, כותבים זאת בפירוש סעיף זה של המחבר; רש״י פוטר מלהודיע כשמערב משלו, ורבינו יהונתן — כשמוסיף משלו על ככרות העירוב ומשים בכלי אחד (רמה 2, פרק 5), והמשנה ברורה מביא מקילין: אין הדף מכריע אם יש כאן הבדל מן המחבר או פירוש לדבריו.

אצל מפרשי המחבר: המגן אברהם כותב זאת לפניו: « אפי׳ רוצה לערב משלו דשמא לא ניחא להם » (מגן אברהם שס״ח ס״ק א). המשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב כך, « ואפילו אם מערב עתה משלו » (משנה ברורה שס״ח ס״ק ט), ומביא את הדעה החולקת: « ויש מקילין שיכול לערב משלו בכל גווני » (משנה ברורה שס״ח ס״ק ט).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, המוסיף על העירוב בשביל דיורין שנתוספו מודיע למי מהם שביתו פתוח לשתי חצרות, אפילו כשמערב משלו (שו״ע הרב שס״ח:ב); ראה פרק 4, נקודה ③.

נקודה ד — שיורי עירוב ועירוב שנפרס קודם השבת (שו״ע הרב שס״ח:ג)

שיורי עירוב, ועירוב שנפרס קודם השבת

דברי המחבר: « נתמעט מכשיעורו אחר שנכנס שבת ראשונ׳ ונשתייר בו אפי׳ כל שהוא כשר אף לשאר שבתות » (שו״ע או״ח שס״ח:ד). ובסימן שס״ו קבע: « אין מערבין בפרוסה אפי׳ היא גדולה הרבה אבל בשלימה אפי׳ קטנה מאוד מערבין ובלבד שיהא בהם כל כך שיהא בהם כשיעור » (שו״ע או״ח שס״ו:ו). בסעיף ד של סימן שס״ח אינו אומר בפירוש אם השיורים כשרים אף אם אינם אלא פרוסה, ולא מה דינה של ככר שהונחה שלמה ונפרסה קודם כניסת השבת הראשונה.

דברי הרב: באותו סעיף שבו הוא נותן גם את שיעור העירוב, הוא מוסיף « וַאֲפִלּוּ אִם הַמְּשֻׁיָּר אֵינוֹ כִּכָּר שָׁלֵם אֶלָּא פְּרוּסָה » (שו״ע הרב שס״ח:ג), ונותן טעם: « וְלֹא אָמְרוּ שֶׁאֵין מְעָרְבִין בִּפְרוּסָה אֶלָּא בִּתְחִלַּת הָעֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ח:ג). ואחר כך מפרש שעירוב שנפרס קודם כניסת השבת כשר אם שיעורו קיים עד כניסת השבת, ואם נתמעט משיעורו קודם כניסת השבת — פסול, אף אם המשויר הוא ככר קטן שלם, « שֶׁתְּחִלַּת הָעֵרוּב הוּא תְּחִלַּת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב שס״ח:ג).

ההבדל: סעיף ד של המחבר כבר קובע את כניסת השבת הראשונה כגבול. ששיורים כשרים אף אם אינם אלא פרוסה — אין סעיף ד אומר זאת בפירוש: הט״ז, המגן אברהם והמשנה ברורה קוראים זאת במילים כל שהוא שבו; אבל הלשון שהמגן אברהם מעתיק בעניין התשובה שהוא מכנה רמ״מ מציעה, באחד משני טעמיה, לקרוא כל שהוא זה כככר שלמה, והמגן אברהם רואה בכך דוחק (להלן): אם יש כאן הבדל מן המחבר או פירוש לדבריו — אין הדף מכריע. לשון הרב כותבת עוד, מה שאין סעיף ד אומר בפירוש, שככר שנפרסה קודם כניסת השבת כשרה אם שיעורה קיים עד כניסת השבת. המהרי״ל, שמביא המגן אברהם, כבר מכשיר ככר שנפרסה, ואינו מזכיר את תנאי השיעור; והמגן אברהם, ההולך בשיטתו, מוסיף מיד, לדידן, תנאי של שיעור (להלן); המשנה ברורה קורא בדברי המחבר שאיסור הפרוסה אינו אלא כשהיתה פרוסה בשעת הנחתה, ומביא דעה מחמירה (להלן): אם יש כאן הבדל מן המחבר או פירוש לדבריו — אין הדף מכריע. וכשהוא כותב שעירוב שנתמעט משיעורו קודם כניסת השבת פסול אף אם נשתייר ממנו ככר קטן שלם, הוא מפרש את מה שכבר עולה מדברי המחבר: השיעור נדרש אף בשלימה (שו״ע או״ח שס״ו:ו), ורק מיעוט שאחר כניסת השבת הראשונה הוכשר (שו״ע או״ח שס״ח:ד); וכך כותב המשנה ברורה: « דאלו נתמעט קודם שקידש עליו היום הו״ל כתחלת עירוב » (משנה ברורה שס״ח ס״ק י״ד).

אצל מפרשי המחבר: הט״ז כבר כותב, לעניין השיורים, « ומ״ש בסי׳ שס״ו שאין מערבין בפרוסה היינו בשבת ראשון » (ט״ז או״ח שס״ח ס״ק ג) — לשונו נוקטת שבת ראשון, ולא, כמשנה ברורה להלן, את שעת הנחת העירוב; אין הוא אומר מה דינה של ככר שנפרסה קודם כניסת השבת הראשונה, והדף אינו מונה את הט״ז עם אחת הדעות שלהלן; והמגן אברהם מביא בשם המהרי״ל, לעניין הפרוסה, « ואם נשבר העירוב אפילו קודם שנכנס שבת ראשונה שרי כיון דבשעת הנחה הי׳ שלם » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג). הוא מביא גם את התשובה שהוא מכנה רמ״מ, « ובתשו׳ רמ״מ כ׳ דאם נשבר אפילו אחר שבת ראשונה טוב לעשות אחר » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג), והלשון שהוא מעתיק, עד עכ״ל, מציעה לדעה זו שני טעמים: « וטעמו דהא דתנן נשתייר כל שהוא כשר היינו שלם » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג), או « א״נ דכל שנשבר קודם השבת ויש שהות לעשות אחר מקרי תחילת עירוב » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג). המגן אברהם משיב: « והנה הרב״י פסק בהדיא דכשר אף לשאר שבתו׳ » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג), דוחה את הטעם הראשון, « גם מ״ש דכל שהוא היינו שלם הוא דוחק בעיני » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג), ומכריע: « לכן נ״ל כמהרי״ל » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג), ואחר כך מסייג: « ומ״מ נ״ל דאם לא נשאר בו כשיעור פסול » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג) — לדידן, שיור שאין בו כשיעור פסול; אין הדף מכריע את היקפו המדויק של סייג זה, ומה שהמשנה ברורה מביא בעניין זה בשם המגן אברהם מובא בפרק 4, נקודה ⑤; ראה רמה 2, פרקים 7 ו־8. גם המשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב: « היינו כשהיתה פרוסה בשעה שהניחה לשם עירוב משא״כ הכא שנפרסה אח״כ לית לן בה » (משנה ברורה שס״ח ס״ק י״ז); ולעניין ככר שנפרסה קודם כניסת השבת הוא מביא דעה מחמירה, שלשון הרב אינה מביאה: « ומ״מ יש מחמירין בשנפרסה קודם בין השמשות כיון שיש שהות עדיין להניח ככר אחר שלם » (משנה ברורה שס״ח ס״ק י״ז).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, עירוב שהיה בו כשיעור בכניסת השבת הראשונה ונתמעט אחר כך כשר לשבתות הבאות כל זמן שנשתייר ממנו משהו, אפילו פרוסה; וככר שנפרסה קודם כניסת השבת כשרה אם שיעורה קיים עד כניסת השבת (שו״ע הרב שס״ח:ג) — ובזה המשנה ברורה מביא מחמירין (ס״ק י״ז, לעיל). אבל אם נתוספו דיורין אחר שנתמעט העירוב משיעורו, צריך להוסיף בשבילם, שלגביהם זו תחילת עירוב (שו״ע הרב שס״ו:י״ב). הסתייגות נוספת של המשנה ברורה בשיור כל שהוא — ראה פרק 4, נקודה ⑤.

נקודה ה — לערב בכל ערב שבת (שו״ע הרב שס״ח:ד)

חלת מצה, או עירוב בכל ערב שבת

דברי הרמ״א: אחרי המנהג לעשות את העירוב מחלת מצה, הגהתו מוסיפה « וזה טוב יותר מלערב כל שבת ושבת שלא ישכחו מלערב » (רמ״א או״ח שס״ח:ה), וכן « מיהו אם רוצים לערב כל ע״ש ולאכול העירוב כל שבת הרשות בידם » (רמ״א או״ח שס״ח:ה). לערב בכל ערב שבת ולאכול את העירוב בכל שבת — רשות, וחלת המצה מוצגת כטוב יותר.

דברי הרב: הוא מביא את אותו מנהג ואת אותו טעם, ואחר כך כותב « זֶהוּ טַעַם הַמִּנְהָג » (שו״ע הרב שס״ח:ד), ומיד « אֲבָל בֶּאֱמֶת יוֹתֵר טוֹב לְעָרֵב כָּל עֶרֶב שַׁבָּת » (שו״ע הרב שס״ח:ד), « כִּי רֹב פְּעָמִים מַצָּה שֶׁל עֵרוּב מִתְקַלְקֶלֶת וּמִתְעַפֶּשֶׁת מֵאֹרֶךְ הַזְּמַן » (שו״ע הרב שס״ח:ד). ומוסיף דרך לעשות על צד היותר טוב: « יְעָרֵב מִשֶּׁלּוֹ בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, וִיזַכֵּהוּ לְכָל הַקָּהָל עַל יְדֵי אַחֵר » (שו״ע הרב שס״ח:ד); וכן « וְלֹא יְבָרֵךְ עַל שֶׁלּוֹ » (שו״ע הרב שס״ח:ד), כיון שיש עירוב בבית הכנסת ושמא הוא כשר.

ההבדל: לרמ״א חלת המצה טובה יותר, והעירוב בכל ערב שבת רשות; לרב, מה שמעדיף את חלת המצה אינו אלא טעם המנהג, « זֶהוּ טַעַם הַמִּנְהָג » (שו״ע הרב שס״ח:ד), אבל באמת העירוב בכל ערב שבת טוב יותר. הדרך שבה יחיד מזכה את עירובו לכל הקהל, בלי ברכה, אינה בהגהת הרמ״א. הרמ״א מונה ברשות גם את אכילת העירוב בכל שבת; לשון הרב כותבת « וְכָל הַמְעָרֵב בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, יֵשׁ לוֹ לֶאֱכוֹל הָעֵרוּב לְמָחָר » (שו״ע הרב שס״ח:ד), ומפנה, כמו הרמ״א, לסימן שצ״ד. הט״ז כבר כותב את ההעדפה ואת דרך העשייה: « ולעד״נ דיותר טוב לערב כל ע״ש » (ט״ז או״ח שס״ח ס״ק ד), וכן « והרוצה לעשות עצהי״ט יערב משלו בכל ע״ש ויזכ׳ ע״י אחר » (ט״ז או״ח שס״ח ס״ק ד). המשנה ברורה, המאוחר לרב, מביא בשם האחרונים את ההעדפה ואת טעמה, « והאחרונים כתבו דיותר טוב לערב כל ע״ש כי רוב פעמים מצה של עירוב מתקלקלת ומתעפשת מאורך הזמן » (משנה ברורה שס״ח ס״ק כ״א), את דרך העשייה, « והרוצה לעשות עצהיו״ט יערב משלו בכל ע״ש ויזכהו לכל הקהל ע״י אחר » (משנה ברורה שס״ח ס״ק כ״א), ואת הדין שאינו מברך, « ולא יברך על שלו כיון שיש עירוב בבהכ״נ ושמא הוא כשר והברכות אין מעכבות » (משנה ברורה שס״ח ס״ק כ״א). הדף אינו קובע מי הם אחרונים אלה.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, טוב יותר לערב בכל ערב שבת, והמערב כך יש לו לאכול את העירוב למחר; והרוצה לעשות על צד היותר טוב מערב משלו בכל ערב שבת, מזכה אותו לכל הקהל על ידי אחר, ואינו מברך על שלו (שו״ע הרב שס״ח:ד).