Choulhan Aroukh · Orah Haïm

Le Biour Halakha range les avis sur la fin du séif, ואם משלו א״צ להודיעם כלל :

• « הנה המחבר העתיק לשון הטור וכן הוא ג״כ דעת רש״י ורבינו יהונתן כמו שכתב בב״י » (ביאור הלכה שס״ח) ;
• « אבל דעת הר״ח אינו כן כמו שכתב בהדיא וכן הוא ג״כ דעת הרמב״ם דבבית הפתוח לשתי חצרות צריך להודיעו ככל גווני » (ביאור הלכה שס״ח) — selon celui que le Biour Halakha nomme הר״ח, et selon le Rambam, dans ce cas (une autre espèce, la première épuisée), celui dont la maison ouvre sur deux cours doit être prévenu, qu'on fasse l'érouv du sien ou de ce qui est à eux.
• « וכ״מ בעבוה״ק להרשב״א דכל סוגית הש״ס בזה איירי במערב משלו ואפ״ה אמרינן בסוגיא דבשני מינין היכי דכלה צריך להודיעם » (ביאור הלכה שס״ח) — c'est aussi ce qui ressort, selon lui, de l'Avodat HaKodech du Rachba : toute la sougya parle de celui qui fait l'érouv du sien, et elle dit pourtant qu'avec deux espèces, quand la première est épuisée, il faut prévenir.

Et il conclut : « ומ״מ לדינא אין לזוז מדברי השו״ע מאחר שהרבה פוסקים מקילין בעיקר דין זה אפילו במערב משלהם לדידן דפסקינן דבית הפתוח לשתי חצרות ועירב עם שתיהן מותר בזה ובזה עיין ברשב״א וריטב״א א״כ עכ״פ במערב משלו אין להחמיר » (ביאור הלכה שס״ח) — en droit, on ne s'écarte pas des paroles du Choulhan Aroukh, puisque beaucoup de poskim sont souples sur le principe même de cette règle, même quand on fait l'érouv de ce qui est aux habitants, pour nous qui tenons que la maison ouverte sur deux cours, qui a fait l'érouv avec l'une et l'autre, est permise dans l'une et l'autre (il renvoie au Rachba et au Ritva) ; donc, du moins quand on le fait du sien, il n'y a pas lieu d'être strict.

Le Beit Yossef rapporte deux lectures de la seconde moitié de la Michna, celle des habitants ajoutés (« il ajoute, fait acquérir, et doit prévenir »).

• Rachi — la Michna dit deux choses : « ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהם מערב » (בית יוסף או״ח שס״ח) — « il ajoute et fait acquérir » quand il fait l'érouv du sien, « et il doit prévenir » quand il le fait de ce qui est à eux.
• Le Rambam — « אבל מדברי הרמב״ם בפ״ה מה״ע משמע שאינו מפרש כפירש״י אלא דחדא קתני מוסיף ומזכה משלו וצריך להודיע אע״פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פתחא » (בית יוסף או״ח שס״ח) — il lit une seule chose : il ajoute et fait acquérir du sien, et doit prévenir même si l'érouv est à lui, car peut-être ne veulent-ils pas de cette porte-là.

מחלוקת — celui qui complète l'érouv pour les habitants ajoutés, en le faisant du sien, doit-il prévenir ?

• Rachi, et Rabbénou Yehonatan (rapporté par le Beit Yossef) quand on ajoute du sien aux pains de l'érouv dans un même récipient — non : Rachi, sur la Michna, « ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהן מערב » (רש״י עירובין פ׳ ע״ב) ; Rabbénou Yehonatan, « ובנתוספו דיורין אם משלו מוסיף על ככרות העירוב ומשים בכלי אחד א״צ להודיע לדיורין הנוספים אם משלהם צריך להודיע אם יתרצו בעירוב » (בית יוסף או״ח שס״ח).
• Le Magen Avraham — oui : « אפי׳ רוצה לערב משלו דשמא לא ניחא להם ואם הם במבוי א׳ ורוצ׳ לערב משלהם צריך להודיעם דהו״ל כתחלת עירוב וכ״מ בטור ודברי הרר״י צ״ע שכתב דאם מערב משלו א״צ להודיע וכ״מ ברי״ו ע״ש וצ״ע למה » (מגן אברהם שס״ח ס״ק א) — même s'il veut faire l'érouv du sien, il faut les prévenir, car peut-être ne le veulent-ils pas ; et s'ils sont dans une seule impasse et qu'il veut faire l'érouv de ce qui est à eux, il faut les prévenir, car c'est comme le commencement de l'érouv, et c'est ce qui ressort du Tour. Il s'étonne ensuite de celui qu'il nomme הרר״י, qui dispense de prévenir quand on fait l'érouv du sien, ajoute que c'est aussi ce qui ressort de celui qu'il nomme רי״ו, et laisse la question ouverte. Sur Sefaria, ce ס״ק est ancré au séif ב. La première décision est aussi la forme du Rambam, qui parle de faire acquérir et écrit pourtant : « נִתְוַסְּפוּ שְׁכֵנִים בֶּחָצֵר זוֹ מְזַכֶּה לָהֶם וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָם » (הלכות עירובין פ״ה ה״ו).

La Michna Beroura suit le Magen Avraham — « וצריך לעשות עירוב דוקא בידיעתם אבל שלא בידיעתם לא ואפילו אם מערב עתה משלו » (משנה ברורה שס״ח ס״ק ט) — et rapporte l'autre avis : « ויש מקילין שיכול לערב משלו בכל גווני » (משנה ברורה שס״ח ס״ק ט).

Six œufs ou huit — le séif écrit כששה ביצים puis וי״א שהם כשמונה ביצים.

• Le Rambam, pour la mesure du chitouf : « שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת שֶׁהֵן כִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה גְּרוֹגָרוֹת שֶׁהֵן כְּשֵׁשׁ בֵּיצִים בֵּינוֹנִיּוֹת » (הלכות עירובין פ״א ה״ט).
• Le Tour, selon le Beit Yossef : « ולדעת רבינו בסי׳ ת״ט הם כח׳ ביצים » (בית יוסף או״ח שס״ח).
• La Michna Beroura : six œufs « היינו בקליפתן » (משנה ברורה שס״ח ס״ק י״א) ; et sur les huit : « ולכתחלה נכון לנהוג כן ובדיעבד די כששה ביצים » (משנה ברורה שס״ח ס״ק י״ב).
• Le Magen Avraham tire une conséquence de la mesure de six : « ולפי זה צ״ל דגרוגרת קטן מכזית » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ב).

Le Choulhan Aroukh HaRav rapporte les deux mesures, la seconde sous le nom de « certains disent » : « שֶׁהֵם כְּשִׁשָּׁה בֵּיצִים בֵּינוֹנִית פַּת » (שו״ע הרב שס״ח:ג) et « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁב׳ סְעֻדּוֹת הֵן כִּשְׁמוֹנֶה בֵּיצִים » (שו״ע הרב שס״ח:ג). Le site ne convertit pas ces mesures en unités actuelles.

La mesure vaut-elle pour l'érouv des cours ? — le Beit Yossef :

• pour le Tour : « ודעת רבינו כדעת הראב״ד בפ״א מה״ע שאף לעירובי חצירות בעינן שיעור כמו בשיתוף » (בית יוסף או״ח שס״ח) ;
• pour le Rambam : « אבל מדברי הרמב״ם שם משמע שדי לכל אחד בככר כאיסר ואפילו אין בו כגרוגרת » (בית יוסף או״ח שס״ח). Le Rambam écrit en effet, pour l'érouv des cours : « הָיְתָה שְׁלֵמָה וְהִיא כְּאִיסָר מְעָרְבִין בָּהּ » (הלכות עירובין פ״א ה״ח).

Rachi, sur la Michna כִּכָּר כְּאִיסָּר וְהוּא שָׁלֵם, demande la mesure : « ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל אחד ואחד » (רש״י עירובין פ׳ ע״ב). Comme le Tour (et le Raavad, selon le Beit Yossef), le séif ג du Mehaber exige une mesure pour l'érouv des cours. Pour les œufs, il écrit sans attribution six, la mesure que le Beit Yossef donne au nom du Rambam, et donne huit, celle qu'il donne au nom du Tour, sous וי״א : « וכתב הרמב״ם בפ״א מה״ע די״ח גרוגרות הם כששה ביצים בינונים ולדעת רבינו בסי׳ ת״ט הם כח׳ ביצים » (בית יוסף או״ח שס״ח).

Le pain de l'érouv qui s'est rompu — le Magen Avraham rapporte deux avis.

• Le Maharil — valable : « ואם נשבר העירוב אפילו קודם שנכנס שבת ראשונה שרי כיון דבשעת הנחה הי׳ שלם » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג).
• Une réponse que le Magen Avraham désigne par רמ״מ — il est bon d'en faire un autre : « ובתשו׳ רמ״מ כ׳ דאם נשבר אפילו אחר שבת ראשונה טוב לעשות אחר » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג), et le texte qu'il cite, jusqu'à עכ״ל, propose deux raisons à cet avis : « וטעמו דהא דתנן נשתייר כל שהוא כשר היינו שלם » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג) — le כל שהוא de la Michna serait un pain entier —, ou bien « א״נ דכל שנשבר קודם השבת ויש שהות לעשות אחר מקרי תחילת עירוב » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג) — un pain brisé avant le Chabbat, quand on a encore le temps d'en faire un autre, est appelé un début d'érouv. Le Magen Avraham y oppose d'abord que R. Yossef Karo a tranché expressément : « והנה הרב״י פסק בהדיא דכשר אף לשאר שבתו׳ » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג), puis juge la première raison forcée : « גם מ״ש דכל שהוא היינו שלם הוא דוחק בעיני » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג).

Le Magen Avraham tranche : « לכן נ״ל כמהרי״ל דכיון שבשעת הנחה היה שלם תו לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג). Il ajoute aussitôt une réserve sur le reste qui n'a plus sa mesure : « ומ״מ נ״ל דאם לא נשאר בו כשיעור פסול » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג) ; elle suit immédiatement sa décision sur le pain rompu, et il propose d'y voir la raison de רמ״מ, plus strict, pour qui même un morceau qui a sa mesure ne permet pas d'alléger : « ואפשר דזהו טעמו של רמ״מ בסימן נ״ח דמסיק דכל רבותיו נהגו לעשו׳ אחר דס״ל דגם בפרוסה אין להקל אפי׳ יש בו כשיעו׳ » (מגן אברהם שס״ח ס״ק ג). La page ne tranche pas la portée exacte de cette réserve ; elle est citée en entier et expliquée à la section 7. La Michna Beroura : « היינו כשהיתה פרוסה בשעה שהניחה לשם עירוב משא״כ הכא שנפרסה אח״כ לית לן בה ומ״מ יש מחמירין בשנפרסה קודם בין השמשות כיון שיש שהות עדיין להניח ככר אחר שלם » (משנה ברורה שס״ח ס״ק י״ז).

Le Taz — l'avis inverse : « ולעד״נ דיותר טוב לערב כל ע״ש דרוב פעמים שהמצה של העירוב מתקלקלת ומתעפשת מאורך הזמן ואינו ראוי לאכילה כלל והוה כלה לגמרי » (ט״ז או״ח שס״ח ס״ק ד). Il relève aussi une coutume qu'il interdit : « ועוד יש מנהג בקצת קהלות שבע״ש הגדול הולך השמש מבית לבית ונותן לכל א׳ קצת ממצת העירוב וזהו איסור דהרי באותה שבת אין שם עירוב כלל » (ט״ז או״ח שס״ח ס״ק ד). Et il donne la conduite du particulier : « והרוצה לעשות עצהי״ט יערב משלו בכל ע״ש ויזכ׳ ע״י אחר ובזה לא חיישי׳ לקלקול העירוב של בה״כ ולא יברך כיון שיש בבה״כ מצת העירוב והברכות אינם מעכבות » (ט״ז או״ח שס״ח ס״ק ד).

La Michna Beroura l'écrit au nom des Aharonim : « והאחרונים כתבו דיותר טוב לערב כל ע״ש » (משנה ברורה שס״ח ס״ק כ״א).