מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר: זהו שולחן ערוך בפני עצמו, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן, בחלוקה ובמספור סעיפים משלו. כאן יש בשולחן ערוך הרב סעיף אחד, וגם בשולחן ערוך של המחבר סעיף אחד; ההפניות בעמוד זה הולכות לפי מספור הרב, אלא אם כן נזכר בפירוש השולחן ערוך של המחבר.
עמוד זה מקבץ, לסימן שס״ט, את הטקסט המלא של הרב, את מה ששונה בלשונו מדברי המחבר, ואת ההנהגה המעשית העולה מדבריו.
שלחן ערוך הרב — סימן שס״ט
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן שס״ט — בְּאֵיזֶה אֹפֶן מַקְנִין הָעֵרוּב — וּבוֹ סְעִיף אֶחָד
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. סעיף אחד (גם בשולחן ערוך של המחבר סעיף אחד, במספור שלו).
סעיף א בְּאֵיזֶה אֹפֶן מַקְנִין הָעֵרוּב וּבוֹ סְעִיף אֶחָד: הַנּוֹתֵן מָעוֹת לְנַחְתּוֹם, וְאָמַר לוֹ: אִם יָבֹאוּ בְּנֵי הֶחָצֵר לִקְנוֹת…
בְּאֵיזֶה אֹפֶן מַקְנִין הָעֵרוּב וּבוֹ סְעִיף אֶחָד:
הַנּוֹתֵן מָעוֹת לְנַחְתּוֹם, וְאָמַר לוֹ: אִם יָבֹאוּ בְּנֵי הֶחָצֵר לִקְנוֹת מִמְּךָ כִּכָּר לְעֵרוּב, זְכֵה לִי בָּעֵרוּב, שֶׁיְּהֵא לִי חֵלֶק עִמָּהֶם, בִּשְׁבִיל מָעָה זוֹ — אֵינוֹ עֵרוּב לְזֶה, שֶׁמָּעוֹת אֵינָן קוֹנוֹת עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ. וַאֲפִלּוּ אִם זִכָּה הַנַּחְתּוֹם הַכִּכָּר לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר כֻּלָּם בִּכְלָל עַל יְדֵי אַחֵר בְּמַתְּנַת חִנָּם, וַהֲרֵי גַם זֶה הוּא מִכְּלַל בְּנֵי הֶחָצֵר, וְנִתְכַּוֵּן הַנַּחְתּוֹם שֶׁגַּם זֶה יִזְכֶּה וְיִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּכִכָּר זֶה — מִכָּל מָקוֹם לֹא נִתְכַּוֵּן הַנַּחְתּוֹם שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ זֶה עַל יְדֵי הַזּוֹכֶה, שֶׁיְּהֵא נַעֲשֶׂה שְׁלוּחוֹ כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְכָל שְׁאָר בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם הַנַּחְתּוֹם בְּמַתְּנַת חִנָּם, אֶלָּא דַּעַת הַנַּחְתּוֹם הוּא שֶׁזֶּה יֵשׁ לוֹ כְּבָר זְכוּת בְּכִכָּר זֶה בִּשְׁבִיל הַמָּעָה שֶׁנָּתַן לוֹ, וְלִשְׁאָר בְּנֵי הֶחָצֵר — שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם — לָהֶם בִּלְבַדָּם הוּא שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַזּוֹכֶה שָׁלִיחַ שֶׁיִּזְכֶּה בִּשְׁבִילָם. אֲבָל לְזֶה אֵינוֹ עוֹשֵׂהוּ שָׁלִיחַ כְּלָל, וְנִמְצָא שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בָּעֵרוּב (אֲבָל אִם יֵשׁ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹכֶה שָׁלִיחַ לְזֶה כְּמוֹ לִשְׁאָר בְּנֵי הֶחָצֵר — קָנָה עֵרוּב).
וְאִם אָמַר לוֹ "עָרֵב לִי" — קָנָה עֵרוּב בְּכָל עִנְיָן אִם זִכָּה לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר כֻּלָּם בִּכְלָל, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְעָרֵב לוֹ בְּעִנְיָן שֶׁיּוֹעִיל. וְכֵיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת לוֹ עֵרוּב אֶלָּא אִם כֵּן יְזַכֶּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, כְּמוֹ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא נָתְנוּ מָעוֹת — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ אָמַר לוֹ שֶׁיְּזַכֶּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר כְּמוֹ לַאֲחֵרִים, וְלֹא יִזְכֶּה בְּמָעָה בִּלְבַדָּהּ. וַחֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר "זְכֵה לִי" — אִם נָתַן לוֹ כְּלִי שֶׁיַּקְנֶה לוֹ בְּתוֹרַת קִנְיַן סוּדָר, קָנָה עֵרוּב.
וְאִם נָתַן מָעָה לְבַעַל הַבַּיִת, וְאָמַר לוֹ "זְכֵה לִי בָּעֵרוּב" — קָנָה עֵרוּב, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִמְכּוֹר פַּת מִשֶּׁלּוֹ, וּלְדַעַת שֶׁיִּקְנֶה לוֹ בְּמָעוֹתָיו פַּת מִן הַשּׁוּק אָמַר לוֹ כֵּן, וּכְאִלּוּ אָמַר "עָרֵב לִי", שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְעָרֵב. וַחֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּמִן הַסְּתָם קָנָה לוֹ וְזָכָה בִּשְׁבִילוֹ, אוֹ זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר מִשֶּׁלּוֹ:
מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים שס״ט. בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה.
לשון הרב מול סעיף המחבר
במה שונה לשון הרב מסעיף המחבר
סקירה זו משווה את לשון הרב לסעיף המחבר בלבד, והם מובאים זה לצד זה. היא מביאה בין השאר את הנקודות שלהלן, ולא את כל ההבדלים: כך, בכלי שניתן, הרב מזכיר קנין סודר, כרש״י והבית יוסף, במקום שסעיף המחבר כותב רק קנין (רמה 2, פרק 7). אין היא מציגה נקודות אלו כמיוחדות לרב: רוב הטעמים שהרב כותב בגוף ההלכה כתובים כבר, לעתים כמעט מלה במלה, בטור על סימן זה, ברש״י על הגמרא, ובמגן אברהם ובט״ז על סעיף זה. בכל נקודה מצוין היכן הם כתובים.
נקודה א — מעות, משיכה וכוונת הנחתום (שו״ע הרב שס״ט:א)
למה המעה אינה קונה, ומתי קנה עירוב בכל זאת
דברי המחבר: « אינו עירוב אפילו עירב החנוני [לכל האחרים] וזכה גם לזה עמהם… » (שו״ע או״ח שס״ט:א), בלי לכתוב את הטעם; ומשם עובר הסעיף לאומר ערב לי (ראה נקודה ב). ובהמשך אותו סעיף, אחרי ערב לי ואחרי הכלי, הוא כותב לגבי הנחתום: « וכן אם זיכה לו הנחתום ע״י אחר או שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק קנה עירוב » (שו״ע או״ח שס״ט:א).
דברי הרב: הוא נותן את טעם הדין, « שֶׁמָּעוֹת אֵינָן קוֹנוֹת עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ » (שו״ע הרב שס״ט:א); ואחר כך כותב את המקרה הראשון כזיכוי על ידי אחר, « וַאֲפִלּוּ אִם זִכָּה הַנַּחְתּוֹם הַכִּכָּר לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר כֻּלָּם בִּכְלָל עַל יְדֵי אַחֵר בְּמַתְּנַת חִנָּם » (שו״ע הרב שס״ט:א), ולמקרה זה מפרש את דעת הנחתום, « אֶלָּא דַּעַת הַנַּחְתּוֹם הוּא שֶׁזֶּה יֵשׁ לוֹ כְּבָר זְכוּת בְּכִכָּר זֶה בִּשְׁבִיל הַמָּעָה שֶׁנָּתַן לוֹ » (שו״ע הרב שס״ט:א); ואחר כך, בסוגריים, את המקרה ההפוך: « אֲבָל אִם יֵשׁ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹכֶה שָׁלִיחַ לְזֶה כְּמוֹ לִשְׁאָר בְּנֵי הֶחָצֵר — קָנָה עֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ט:א).
מה שכתוב כבר לפניו: הטעם הוא טעם הטור, « שלא כיון לזכות לו במתנת חנם אלא בשביל מעה שנתן לו ומעות אינן קונות » (טור או״ח שס״ט); רש״י כבר כתב « שאין מעות קונות עד שימשוך » (רש״י עירובין פ״א ע״א); והמגן אברהם חוזר עליו על הסעיף, « לפי שלא נתכוין ליתן לו מתנת חנם אלא בשביל מעות שנתן לו וקי״ל דמעות אינן קוני׳ » (מגן אברהם שס״ט ס״ק א); והמגן אברהם ממשיך בקושיה מחושן משפט (סימן קצ״ט סעיף ג), ומשאירה בצריך עיון (וצ״ע): רמה 2 מביאה אותה (פרק 4). ובפירוש המקרה הראשון, הט״ז מפרש אותו בנחתום המזכה בעצמו, « פי׳ הוא עצמו מזכה להם ולו אבל לא ע״י אחר » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק א).
ההבדל: סעיף המחבר כותב את הדין בלי טעמו; הרב כותב אותו עם טעם הטור ורש״י, וכותב את המקרה הראשון כזיכוי על ידי אחר, ואילו הט״ז מפרשו בנחתום עצמו; ואחריו, המשנה ברורה מפרש אותו, כמותו, בזיכוי שנעשה על ידי אחרים, « ר״ל ע״י זיכוי שזיכה להן ע״י אחרים » (משנה ברורה שס״ט ס״ק א). ונשארו הסוגריים של המקרה ההפוך: דעת הנחתום לעשות את הזוכה שליח גם לזה. הסעיף, כפי שהט״ז מפרשו, מכשיר זיכוי על ידי אחר בלי להתנות תנאי זה: « פי׳ הוא עצמו מזכה להם ולו אבל לא ע״י אחר דהא ע״י אחר מהני כמ״ש אח״כ » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק א); והביאור הלכה כותב שלולי דברי הטור היה מפרש כך את הרא״ש: אם הנחתום זיכהו, אף בלי לפרט את שמו, בכלל שאר בני החצר, מועיל; ומוסיף: « ובאמת כן הוא דעת הב״י והט״ז לדינא אלא דהם פירשו כן בדברי הטור ובדברי הטור א״א לפרש כן וכמו שהוכיחו האחרונים וע״כ צ״ע לדינא » (ביאור הלכה שס״ט). ובדעת הנחתום — התוספות כתבו שאינה מועילה, וכתבו זאת נגד פירוש רש״י על המשנה, שטעמו « שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו דכיון דמעות אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הוי דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו » (רש״י עירובין פ״א ע״א): « ובחנם פירש כן דאפילו מתכוין לו להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע״י אחר או לקח המעה וקנה לו מן השוק אינו עירוב » (תוספות עירובין פ״א ע״א); אבל הם מסיימים שלשון רש״י בסמוך מוכיח כדבריהם, « ולשון הקונטרס נמי מוכיח כן בסמוך » (תוספות עירובין פ״א ע״א); והרא״ש, המעתיק את לשון רש״י, תמה על שתלה את העירוב בדעת הנותן, « ותימה מה תולה עירוב במעות שלא מדעתו » (רא״ש עירובין פרק ז׳ סימן י״ג); וגם על דברי התוספות תמה הרא״ש, והט״ז מביא את דבריהם, כותב « והרא״ש תמה ע״ז » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ד), ומיישבם מול תמיהה זו, « כנלע״ד דברי התו׳ שאין בהם תמוה בזה » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ד); והבית יוסף מייחס את לשון הטור בזיכוי על ידי אחר, שהסעיף חוזר עליה, לדברי הרא״ש ולא לדברי התוספות, « גז״ש מדברי הרא״ש ושלא כדברי התוס׳ » (בית יוסף או״ח שס״ט); והט״ז כותב שכך פסק הרא״ש, וכן הטור והשולחן ערוך, « ומ״ה פסק דזיכה לו ע״י אחר מהני וכ״כ הטור וש״ע » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ד). במקרה זה הסוגריים של הרב כותבים היפך דברי התוספות; אם הם הולכים בפירוש רש״י על המשנה, שהתוספות דוחים ושסופו עוסק בדעת הנותן — עמוד זה אינו מכריע; היעזר ברב שלך. ועוד הבדל, שנמדד בשתי הלשונות: הרב אינו חוזר, לגבי הנחתום, על לשון המחבר שהובאה לעיל (« וכן אם זיכה לו הנחתום ע״י אחר… » (שו״ע או״ח שס״ט:א)); והפת שנקנתה מן השוק, « פַּת מִן הַשּׁוּק » (שו״ע הרב שס״ט:א), מופיעה בלשונו רק לגבי בעל הבית (נקודה ב). המשנה ברורה מפרש את לשון המחבר הזו כשפרט את שמו, « ר״ל שפרט שמו בהדיא » (משנה ברורה שס״ט ס״ק ה); והסוגריים של הרב מדברים בדעת הנחתום. עמוד זה אינו אומר אם הסוגריים של הרב מכוונים ללשון המחבר; היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: הנותן מעה לנחתום ואומר לו זכה לי — אין לו חלק בעירוב, אפילו זיכה הנחתום את הככר לכל בני החצר בכלל, על ידי אחר, במתנת חנם — אלא אם כן היה בדעת הנחתום לעשות את הזוכה שליח גם לו (שס״ט:א).
נקודה ב — ערב לי, בעל הבית, וחזקה שליח עושה שליחותו (שו״ע הרב שס״ט:א)
החזקה שהשליח עושה את שליחותו
דברי המחבר: « אבל אם אמר לו ערב לי קנה עירוב ואפילו אם אמר זכה לי אם נתן לו כלי בתור׳ קנין שיקנה לו בו קנה עירוב » (שו״ע או״ח שס״ט:א), ו« ואם נתן מעה לבעל הבי׳ ואמר לו זכה לי בעירוב קנה עירוב » (שו״ע או״ח שס״ט:א) — בלי לכתוב את הטעמים. המגן אברהם נותן את הטעמים: לאומר ערב לי, בציון הטור, « הרי עשאו שליח לערב לו באופן שיועיל » (מגן אברהם שס״ט ס״ק ב); ולבעל הבית, « דאין דרך בע״ה למכור משלו » (מגן אברהם שס״ט ס״ק ג).
דברי הרב: הוא מפרש שהאומר ערב לי « קָנָה עֵרוּב בְּכָל עִנְיָן אִם זִכָּה לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר כֻּלָּם בִּכְלָל » (שו״ע הרב שס״ט:א), וכותב את הטעם בגוף ההלכה, « שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְעָרֵב לוֹ בְּעִנְיָן שֶׁיּוֹעִיל » (שו״ע הרב שס״ט:א); וכן לגבי בעל הבית, « לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִמְכּוֹר פַּת מִשֶּׁלּוֹ » (שו״ע הרב שס״ט:א); הוא כותב בשני המקרים את החזקה שהשליח עושה את שליחותו, וממנה הוא למד, לגבי בעל הבית, מה שמניחים מן הסתם: « וַחֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּמִן הַסְּתָם קָנָה לוֹ וְזָכָה בִּשְׁבִילוֹ, אוֹ זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר מִשֶּׁלּוֹ » (שו״ע הרב שס״ט:א).
מה שכתוב כבר לפניו: לגבי האומר ערב לי, הטעם הוא טעם הטור, « שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל » (טור או״ח שס״ט), והחזקה כתובה ברש״י, « אבל אם אמר ערב לי שליחא שוויה וסמכא דעתיה דקיימא לן חזקה שליח עושה שליחותו » (רש״י עירובין פ״א ע״ב). לגבי בעל הבית הרב הולך אחר לשון הטור כמעט מלה במלה, החזקה בכלל: « לפי שאין דרך בע״ה למכור משלו ולדעת שיקנה לו במעותיו אמר לו וכאילו אמר לו ערב לי שעשאו שליח לערב וחזקה שליח עושה שליחותו » (טור או״ח שס״ט); וכן כותב הט״ז, « וכאלו אמר ערב לי שעשאו שליח וחזקה שליח עושה שליחותו » (ט״ז או״ח שס״ט ס״ק ה). רמה 2 מביאה מקורות אלו (פרקים 6 ו־9).
ההבדל: לשון המחבר אינה מזכירה חזקה זו; הרב כותב אותה בגוף ההלכה בשני המקרים, ולגבי בעל הבית בלשון הטור. באומר ערב לי, הטור כבר כותב שהרי זה כאילו ביקש שיזכה לו כמו לאחרים, « הוי כאילו אמר שיזכה לו כמו לאחרים » (טור או״ח שס״ט), והמגן אברהם חוזר על כך, « והוי כאלו אמר שיזכ׳ לו כמו לאחרים » (מגן אברהם שס״ט ס״ק ב); אבל לא הם ולא הט״ז כותבים את המלים « בְּכָל עִנְיָן » (שו״ע הרב שס״ט:א) שבדיוק הרב, « בְּכָל עִנְיָן אִם זִכָּה לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר כֻּלָּם בִּכְלָל » (שו״ע הרב שס״ט:א), שגם המשנה ברורה כותב בדרכו, « גם בכאן מיירי שזיכה לו הנחתום בכלל עם אחרים » (משנה ברורה שס״ט ס״ק ג). במקום שהטור, המגן אברהם (ס״ק ב) והט״ז (ס״ק ב) כותבים רק «כמו לאחרים», הרב כותב באיזו דרך: « יְזַכֶּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, כְּמוֹ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא נָתְנוּ מָעוֹת » (שו״ע הרב שס״ט:א), ו« וְלֹא יִזְכֶּה בְּמָעָה בִּלְבַדָּהּ » (שו״ע הרב שס״ט:א); המשנה ברורה, שבא אחריו, כותב «במתנת חנם», « והוי כאלו אמר לו בהדיא שיזכה לו במתנת חנם כמו לאחרים » (משנה ברורה שס״ט ס״ק ג), ואינו מזכיר את האחר. לגבי בעל הבית הרב מזכיר גם את הפת, « לִמְכּוֹר פַּת מִשֶּׁלּוֹ » (שו״ע הרב שס״ט:א) ו« בְּמָעוֹתָיו פַּת מִן הַשּׁוּק » (שו״ע הרב שס״ט:א), ואין הטור, הט״ז והמגן אברהם מזכירים אותה במקום זה (ראה לעיל); ואחרים הזכירו אותה לפניו: רש״י, לגבי מנהג המכירה, « דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות » (רש״י עירובין פ״א ע״ב), והרמב״ם, שכותב הלכה זו בעירובי תחומין, לגבי הקנייה, « נוֹתֵן אָדָם מָעָה לְבַעַל הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁיִּקַּח לוֹ פַּת » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ו ה״כ); רמה 2 מביאה אותם (פרקים 2 ו־9). בין השאר אינו כתוב לא בטור, לא במגן אברהם ולא בט״ז על סימן זה: המשפט האחרון, « וּמִן הַסְּתָם קָנָה לוֹ וְזָכָה בִּשְׁבִילוֹ, אוֹ זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר מִשֶּׁלּוֹ » (שו״ע הרב שס״ט:א), שאת חלקו השני כותב גם המשנה ברורה, « וע״כ אפילו אם לקח מככרו וזיכה לו עם כל אנשי החצר ג״כ מהני » (משנה ברורה שס״ט ס״ק ח).
השלכה מעשית: האומר לנחתום ערב לי — קנה עירוב בכל ענין, אם זיכה הנחתום את הככר לכל בני החצר בכלל; והנותן מעה לבעל הבית ואומר לו זכה לי בעירוב — קנה עירוב (שס״ט:א).
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן שס״ט
אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור). בשלב זה לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה — מוטב שלא להציג דבר מאשר הפניה לא מאומתת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה המעשית לחב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן שס״ט, ברגישות החב״דית. בסימן סעיף אחד בלבד: כל נקודה מפנה לסעיף זה, לפי סדר הלשון.
לחסיד חב״ד — סימן שס״ט
- ① מעה שניתנה לנחתום, באמירת זכה לי: אינו עירוב למי ששילם, שמעות אינן קונות בלא משיכה; ואפילו זיכה הנחתום את הככר לכל בני החצר בכלל על ידי אחר במתנת חנם — אלא אם כן היה בדעת הנחתום לעשות את הזוכה שליח גם לזה. ראה פרק 2. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ט:א.
- ② האומר ערב לי: קנה עירוב בכל ענין, אם זיכה הנחתום לכל בני החצר בכלל; הרי זה כאילו אמר לו לזכות לו על ידי אחר, « וְלֹא יִזְכֶּה בְּמָעָה בִּלְבַדָּהּ » (שו״ע הרב שס״ט:א). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ט:א.
- ③ האומר זכה לי, ונתן לו כלי: « אִם נָתַן לוֹ כְּלִי שֶׁיַּקְנֶה לוֹ בְּתוֹרַת קִנְיַן סוּדָר, קָנָה עֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ט:א). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ט:א.
- ④ מעה שניתנה לבעל הבית, באמירת זכה לי בעירוב: קנה עירוב: אין דרך בעל הבית למכור פת משלו, « לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִמְכּוֹר פַּת מִשֶּׁלּוֹ » (שו״ע הרב שס״ט:א); על דעת שיקנה לו פת מן השוק אמר לו כן, « וּלְדַעַת שֶׁיִּקְנֶה לוֹ בְּמָעוֹתָיו פַּת מִן הַשּׁוּק אָמַר לוֹ כֵּן » (שו״ע הרב שס״ט:א); והרי זה כאילו אמר ערב לי, שעשאו שליח לערב; ומכיון שחזקה שליח עושה שליחותו, מן הסתם קנה לו בעל הבית וזכה בשבילו, או זיכה לו על ידי אחר משלו. ראה פרק 2. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ט:א.
⚠ פרק זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה ממשית: היעזר ברב שלך.