Daat HaRav — The Shulchan Aruch HaRav on Siman 371

נקודה א — דירה בלא בעלים, ותנאי הדין (שו״ע הרב שע״א:א)

Point א — a dwelling without its owner, and the conditions of the rule (Shulchan Aruch HaRav 371:1)

A dwelling without its owner

What the Mechaber writes: « א׳ מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר׳ אפי׳ היתה סמוכה לחצרו אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשב׳ הרי זה אינו אוסר עליהם » (שו״ע או״ח שע״א:א). His seif א gives the rule without stating its reason.

What the Rav writes: he opens the siman with the principle, « דִּירָה בְּלֹא בְעָלִים אֵינָהּ דִּירָה וְאֵינָהּ אוֹסֶרֶת בְּחָצֵר » (שו״ע הרב שע״א:א), and adds a second rule to it, « וְגַם מֻתָּר לְטַלְטֵל מִמֶּנָּה לְחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּיּוּרִים אֲחֵרִים שֶׁעֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם » (שו״ע הרב שע״א:א). Then, for the resident who went to spend Shabbos elsewhere, he writes that he went « וְהָלַךְ עִם כָּל בְּנֵי בֵיתוֹ » (שו״ע הרב שע״א:א), that he does not prohibit « אִם עֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא עֵרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שע״א:א), and « וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל גַּם מִבֵּיתוֹ לְחָצֵר » (שו״ע הרב שע״א:א).

The difference: the Mechaber's seif א does not state the principle of a dwelling without its owner; that principle is not peculiar to the Rav: the Tur already opens his siman with it and draws the rule from it, « דירה בלא בעלים אינה אוסרת הלכך » (טור או״ח שע״א), and the Beis Yosef begins his commentary on the siman with these words, « דירה בלא בעלים אינה אוסרת וכו׳ » (בית יוסף או״ח שע״א). Neither the Mechaber's seif א nor the Tur says that the resident went with all the members of his household, that the other residents made an eruv among themselves, or that one may carry from the dwelling without its owner, and from his house, into the courtyard; the Rav's text states it.

Among the Mechaber's commentators: the Mishnah Berurah, later than the Rav, gives the same reason, « והטעם דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת בחצר אף שלא נתנה חלק בעירוב » (משנה ברורה שע״א ס״ק א), and reads the condition into the Mechaber's seif: « מיירי שהלך עם כל ב״ב משם ומבעוד יום » (משנה ברורה שע״א ס״ק ב). It thus explains the Mechaber's seif in this way.

Practical consequence: according to the Rav's text, the house of one who went away with all the members of his household, without intending to return on Shabbos, does not prohibit the residents who made an eruv among themselves, and they may carry from his house into the courtyard (371:1); see section 4, point ①.

נקודה ב — מי שהלך משחשכה (שו״ע הרב שע״א:א)

Point ב — one who left after nightfall (Shulchan Aruch HaRav 371:1)

One who left after nightfall

What the Mechaber writes: « ישראל בן חצר זו שהלך לשבו׳ בחצר אחר׳ ואין דעתו לחזור בשב׳ ואח״כ נמלך בשב׳ וחזר אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:ב). He does not say at what time the resident left.

What the Rav writes: « וַאֲפִלּוּ אִם אַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְחָזַר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ אוֹסֵר » (שו״ע הרב שע״א:א), since « שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִסִּיחַ מִלִּבּוֹ בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב שע״א:א); then he limits the rule: « בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָלַךְ מִבֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם הָלַךְ מִשֶּׁחָשֵׁכָה — אוֹסֵר כְּשֶׁחוֹזֵר » (שו״ע הרב שע״א:א).

The difference: the Mechaber's seif ב does not distinguish by the time of departure; the Rav's text limits the rule to one who left while it was still day, and writes that one who left after nightfall prohibits when he returns. The limit to leaving by day is not peculiar to the Rav: the Tur already writes it, together with the rule of one who returns, « והולך מבע״י לשבות אצל בתו אפילו באות׳ העיר אינו אוסר אפילו חזר בשבת » (טור או״ח שע״א) — he speaks of one who goes to spend Shabbos at his daughter's, and at once limits the rule to that case; that one who left after nightfall prohibits when he returns, the Tur does not write. What the Rav holds for the time this resident is away, his seif 1 does not say, and this page does not infer it.

Among the Mechaber's commentators: the Magen Avraham comments on the wording of the Tur, according to whom the resident left his house מבע״י, while it was still day (the Biur Halachah notes it too: כן כתב הטור), and writes: « נ״ל דנקט כן לאשמועי׳ דאפי׳ חזר אין אוסר » (מגן אברהם שע״א ס״ק א) — the first of his two explanations matches what the Rav's text writes; he at once proposes another, concerning the non-Jew, « א״נ נקט מבע״י משום עכו״ם עססי׳ שפ״ג » (מגן אברהם שע״א ס״ק א); then he adds: « אבל באמת אפי׳ הי׳ כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר » (מגן אברהם שע״א ס״ק א). The Biur Halachah reads this Magen Avraham thus, « ואף דכתב המגן אברהם דהטור לאו דוקא קאמר שה״ה אם הלך בשבת כשהסיח דעתו שלא לחזור היום » (ביאור הלכה שע״א), and disagrees, among other things from Rashi: « וכ״כ רש״י בדף מ״ז בהדיא דמיירי מבע״י » (ביאור הלכה שע״א), and concludes: « וע״כ נראה פשוט דאין להקל כשהלך בשבת אם לא בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על דעת המגן אברהם כשהסיח דעתו בהדיא » (ביאור הלכה שע״א). The Mishnah Berurah, later than the Rav, writes « מיירי שהלך עם כל ב״ב משם ומבעוד יום » (משנה ברורה שע״א ס״ק ב), and reports « ויש מקילין אפילו כשהלך בשבת אם לא חזר בו ביום » (משנה ברורה שע״א ס״ק ב). On the rule of the Mechaber's seif ב itself — one who changed his mind and returned — the Biur Halachah writes « עיין בב״י שהביא דעות המחמירין בזה אך הוא נטה להקל » (ביאור הלכה שע״א), then « והגר״א בביאורו משמע דדעתו לפסוק כדעת המחמירים » (ביאור הלכה שע״א), and concludes: « וע״כ יש להחמיר אם לא בשעת הדחק » (ביאור הלכה שע״א); the Rav's text, like the Mechaber, writes that he does not prohibit.

Practical consequence: according to the Rav's text, one who left while it was still day, without intending to return on Shabbos, does not prohibit, even if he changed his mind and returned; one who left after nightfall prohibits when he returns (371:1). For one who returns, the Biur Halachah concludes that one should be stringent, except in a pressing situation (above): consult your Rav. See section 4, point ②.

נקודה ג — הנכרי שהלך מביתו (שו״ע הרב שע״א:א)

Point ג — a non-Jew who left his house (Shulchan Aruch HaRav 371:1)

A non-Jew who left his house

What the Mechaber writes: in the same seif א, the Mechaber writes « אבל בעכו״ם אפי׳ הלך לשבו׳ בעיר אחר׳ אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו » (שו״ע או״ח שע״א:א), then reports the view « וי״א שגם עכו״ם אם הלך לשבו׳ בחצר אחר׳ אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:א); then, in small type, in square brackets and without the word הגה, the text has « וכן נראה עיקר » (שו״ע או״ח שע״א:א) and « ואם בא העכו״ם בשבת ע״ל סי׳ שפ״ג » (שו״ע או״ח שע״א:א). The text does not name their author; the Taz attributes the decision to the Rema: « והכריע רמ״א להקל בעכום בספק » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א).

What the Rav writes: « וְנָכְרִי שֶׁהָלַךְ מִבֵּיתוֹ יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן שפ״ג » (שו״ע הרב שע״א:א).

The difference: the Mechaber's seif א deals here with the non-Jew who left, and the first bracketed mention, which the Taz attributes to the Rema, decides it; the second refers to Siman 383 only for a non-Jew who comes on Shabbos; the Rav's text does not treat this case in this siman and refers all of it to Siman 383. This page does not report here what the Rav writes there.

Practical consequence: for a non-Jew who left his house, the Rav's text refers to Siman 383 (371:1); this page draws no conduct from it here.

נקודה ד — בית שירשו משחשכה: למה אין אומרים שבת כיון שהותרה הותרה (שו״ע הרב שע״א:ב)

Point ד — a house inherited after nightfall: why one does not say that Shabbos remains permitted (Shulchan Aruch HaRav 371:2)

A house inherited after nightfall

What the Mechaber writes: « ואם מת משחשיכה אוסר אע״פ שעירב הזוכה עמהם אינו מועיל למה שירש אח״כ בשב׳ » (שו״ע או״ח שע״א:ג).

What the Rav writes: he defines the case, the one from the marketplace « שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת בְּחָצֵר שֶׁלֹּא הָיָה דָר בָּהּ וְלָכֵן לֹא עֵרֵב בָּהּ » (שו״ע הרב שע״א:ב); he adds, for the heir, « וְגַם הוּא אָסוּר לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר, בֵּין מִבַּיִת שֶׁלּוֹ בֵּין מִבַּיִת זֶה » (שו״ע הרב שע״א:ב), and « וַאֲפִלּוּ אִם זֶה הַזּוֹכֶה לֹא נִכְנַס עֲדַיִן בְּבַיִת זֶה לָדוּר בּוֹ, אֵין זוֹ דִירָה בְּלֹא בְעָלִים » (שו״ע הרב שע״א:ב). Then he writes why one does not say here that Shabbos, permitted when it began, remains permitted: « לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים כֵּן אֶלָּא כְּשֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֻתְּרָה הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁלֹּא תַחֲזוֹר וְתֵאָסֵר » (שו״ע הרב שע״א:ב), and « וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא בָא בִּכְנִיסַת שַׁבָּת, הִסִּיחַ מִלִּבּוֹ וּבְוַדַּאי לֹא יָבֹא כָּל הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב שע״א:ב). In seif 3, for the heir from the marketplace when the deceased had not made the eruv, he gives two reasons: « (כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻתְּרָה בִּתְחִלָּתָהּ, וְעוֹד) מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה » (שו״ע הרב שע״א:ג).

The difference: the Mechaber's seif ג writes that the heir prohibits, and does not say that he himself may not carry, nor why one does not say here that Shabbos, permitted when it began, remains permitted; the Rav's text writes both. That he prohibits even before entering the house, the Rav's text also writes for this case, and the Mishnah Berurah, later than the Rav, writes it for this seif (ס״ק י״ב, below); the reason is not peculiar to the Rav: the Rosh, reported by the Beis Yosef, writes it for an heir who lives in another house in the courtyard — the case of the Mechaber's seif ד —, « ומיהו אי הוה דייר היורש בחצר בבית אחר אוסר אע״פ שלא נכנס לדור בבית כיון שהוא בחצר וראוי להשתמש בו חשבינן כאילו נכנס לדור בבית ואוסר עליהם כיון שלא עירב » (בית יוסף או״ח שע״א), then adds that the heir's eruv does not serve for the house he inherited on Shabbos, and it is for this rule that he brings the baraisa of the Mechaber's seif ג: « ואע״פ שהיורש עירב עמהם אין אותו עירוב מועיל לבית שירש בשבת כדתניא » (בית יוסף או״ח שע״א); and in seif ד the Mechaber writes of the heir from the courtyard who lived in another house that he prohibits, without the condition he sets for the heir from the marketplace, of having come to live there, « ואם לא היה דר עם המוריש אלא בבי׳ אחר שבחצר אוסר אע״פ שעירב היורש » (שו״ע או״ח שע״א:ד), where the Mishnah Berurah, later than the Rav, reads the same reason: « כיון דיש לו בית באותו חצר שדר בו וראוי לו להשתמש גם באותו בית שירש חשבינן כאלו נכנס לדור בו » (משנה ברורה שע״א ס״ק כ״א).

Among the Mechaber's commentators: the question is the Bach's, reported by the Magen Avraham, « וא״ת נימא שבת הואיל והותרה הותרה (ב״ח) » (מגן אברהם שע״א ס״ק ד), and by the Taz, who calls him his father-in-law: « ומו״ח ז״ל הקשה כאן נימא כיון דהותר׳ שבת הותרה » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק ג). The Taz answers: « ולא דק דכאן לא הותר בכניסת שבת שהרי לא היה שם עירוב » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק ג). The Magen Avraham answers otherwise, following Rashi and Tosafos, « ולא ראה דברי רש״י ותוס׳ שכתבו דמיירי שהי׳ לו דיר׳ בחצר זו וצריך לערב » (מגן אברהם שע״א ס״ק ד), and « ובא לאשמועי׳ דלא נימא כיון דלא בא בכניסת השב׳ הסיח מלבו » (מגן אברהם שע״א ס״ק ד); and in the next se'if katan he writes of the heir from the marketplace: « דבדידיה לא אמרי׳ שהסיח מלבו דדוקא כשהי׳ כאן והלך לו אמרי׳ כן » (מגן אברהם שע״א ס״ק ה). According to the Rav's text, one says keivan shehutrah hutrah only when it was clear, at the time Shabbos was permitted, that it would not become prohibited again, and he gives as an example one who left his house while it was still day. The Magen Avraham's ס״ק ד, quoted above, has almost the Rav's words, and the ס״ק ה, his example; the Rav's sentence is « וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא בָא בִּכְנִיסַת שַׁבָּת, הִסִּיחַ מִלִּבּוֹ » (שו״ע הרב שע״א:ב). This page does not thereby say that the Rav follows the Magen Avraham's reading of the sugya in everything. The Biur Halachah reports that the Taz's answer was challenged, « וכבר השיג הגר״א וכן שארי אחרונים על תירוץ הט״ז » (ביאור הלכה שע״א), and so was the answer of the Magen Avraham's ס״ק ד, « ועיין מה שתירץ המגן אברהם בסק״ד וגם ע״ז השיג הגר״א » (ביאור הלכה שע״א), and writes: « אכן לפי מה שכתב המגן אברהם בסק״ה מתורץ קושית הב״ח ואין אנו צריכין כלל לתירוצו שתירץ בסק״ד » (ביאור הלכה שע״א). In seif 3, the first of the Rav's two reasons, in parentheses in his text, matches the Taz's. The Mishnah Berurah, later than the Rav, writes as he does that the heir prohibits even before entering: « אפילו אם לא בא היורש לדור באותו בית מ״מ מקרי דירה בבעלים כיון שהוא דר באותה חצר » (משנה ברורה שע״א ס״ק י״ב).

Practical consequence: according to the Rav's text, if the one from the marketplace died after nightfall, the resident of the courtyard who inherits his house prohibits the residents, and he himself may not carry in the courtyard, whether from his own house or from this one, even if he has not yet entered it and even if he made the eruv with them (371:2); see section 4, point ③.

נקודה ה — גוסס שמת בשבת (שו״ע הרב שע״א:ה)

Point ה — one who is dying and dies on Shabbos (Shulchan Aruch HaRav 371:5)

One who is dying and dies on Shabbos

What the Mechaber writes: in seif ד, « א׳ מן החצר שמת בשב׳ אם עירב אפי׳ ירשו א׳ מבני השוק אינו אוסר » (שו״ע או״ח שע״א:ד); and in seif ו, « א׳ מבני חצר שהיה גוסס אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו » (שו״ע או״ח שע״א:ו).

What the Rav writes: this point brings together with seif 5 the conditions the Rav sets, on the same case, in his seifim 3 and 4; the passages are quoted in the order of the seifim. In seifim 3 and 4, when he writes that Shabbos remains permitted through the deceased's eruv, he adds « וּבִלְבָד שֶׁלֹּא הָיָה הַמּוֹרִישׁ גּוֹסֵס מִבְּעוֹד יוֹם » (שו״ע הרב שע״א:ג), and « וּבִלְבָד שֶׁלֹּא הָיָה גוֹסֵס מִבְּעוֹד יוֹם » (שו״ע הרב שע״א:ד). In seif 5, if he dies on Shabbos, one does not say of him that Shabbos, once permitted, remains permitted, « כֵּיוָן שֶׁאֵין הָעֵרוּב רָאוּי לְהִתְקַיֵּם כָּל הַשַּׁבָּת, שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה » (שו״ע הרב שע״א:ה), and from this he writes: « וּלְפִיכָךְ אִם יְרָשׁוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶם, אוֹסֵר אֲפִלּוּ אִם לֹא נִכְנַס עֲדַיִן לָדוּר בּוֹ, אוֹ אִם יְרָשׁוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְנִכְנַס לָדוּר בּוֹ » (שו״ע הרב שע״א:ה).

The difference: the Mechaber's seif ד writes that the heir does not prohibit, without excepting the case where the deceased was dying by day; and his seif ו writes that one who is dying prohibits until they transfer to him [a share] in bread and make the eruv on his behalf, without saying what applies if he dies on Shabbos. The Rav's text writes both.

Among the Mechaber's commentators: the Magen Avraham writes it before him, on the Mechaber's seif ו: « ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה » (מגן אברהם שע״א ס״ק ח), with the reference « הגהות תוספות דף ס״ה » (מגן אברהם שע״א ס״ק ח). The Mishnah Berurah, later than the Rav, reports it and specifies the cases: « אך המ״א מיירי שירשו אחד מן השוק ובא לדור שם בשבת או שירשו אחד מבני החצר שדר בבית אחר » (משנה ברורה שע״א ס״ק ל״ג). The Rav's text also names one from the marketplace who comes to live there; but for the heir from the courtyard it writes « שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שע״א:ה), where the Mishnah Berurah writes « שדר בבית אחר » (משנה ברורה שע״א ס״ק ל״ג). The Biur Halachah draws from the Magen Avraham, for the Mechaber's seif ד: « ע״כ מיירי הכא שבעת כניסת השבת לא היה עדיין גוסס » (ביאור הלכה שע״א); but it reports that the Atzei Almogim disputes the rule, « ועיין בספר עצי אלמוגים שמפקפק מאד על עיקר דין זה » (ביאור הלכה שע״א), among other reasons because in seif ד the Tur and the Shulchan Aruch say nothing of it, « ולא התנו דדוקא כשלא היה גוסס » (ביאור הלכה שע״א), and it concludes: « ובשעת הדחק נראה דיש לסמוך ע״ז » (ביאור הלכה שע״א). Whether the Mechaber's silence in seif ד is a disagreement or a case he does not write, this page does not decide.

Practical consequence: according to the Rav's text, one who is dying prohibits until they transfer to him [a share] in bread and make the eruv on his behalf; if he dies on Shabbos, the resident of the courtyard who did not make the eruv with them and inherits from him prohibits even before entering, and one from the marketplace who inherits from him prohibits if he enters (371:5); and one does not say keivan shehutrah hutrah through the eruv of a deceased who was dying while it was still day (371:3, 371:4). The Biur Halachah writes that in a pressing situation it seems one may rely on the opposing view (above): consult your Rav. See section 4, point ⑥.