שולחן ערוך · אורח חיים

כשעירבו בני החצרות. רב: « אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהוּא שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. אֲבָל עֵירְבוּ — לָא, דְּגָזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי מָאנֵי דְבָתִּים לֶחָצֵר » (עירובין צ״א ע״א). שמואל, ורבי יוחנן: « וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין עֵירְבוּ בֵּין שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן » (עירובין צ״א ע״א). רב חסדא מקשה עליהם: « יֹאמְרוּ: שְׁנֵי כֵלִים בְּחָצֵר אַחַת, זֶה מוּתָּר וְזֶה אָסוּר » (עירובין צ״א ע״א); והגמרא משיבה: « רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּלָא גָּזַר » (עירובין צ״א ע״א) — רבי שמעון אינו גוזר, כמו שמוכח ממשל שלש החצרות שלו, המובא שם.

הבית יוסף: « ומשמע דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב וכ״ש השתא דאיכא שמואל בהדיה וכן פסקו הפוסקים » (בית יוסף או״ח שע״ב), ושלא כבעל העיטור שכתב שהלכה כרב. וסעיף א כותב, כשמואל ורבי יוחנן: « ואע״פ שעירבו בני חצר לעצמן דשכיחי מאני דבתים בחצר מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר זו לחצר אחר׳ ולא חיישינן שמא יטלטל גם כלים ששבתו בבית לחצר אחרת או לגג וקרפף » (שו״ע או״ח שע״ב:א).

כלי הבית לקרפף. המגן אברהם, על פי רש״י ותוספות: « וכלים ששבתו בבית אסור לטלטל מחצר לקרפף שלא הוקף לדירה אפי׳ הם של אדם א׳ » (מגן אברהם שע״ב ס״ק א) — והביאור הלכה מפרש את המקרה: קרפף שלא הוקף לדירה ואינו מחזיק יותר מבית סאתים. המגן אברהם מעיר שמלשון הרמב״ם משמע שעירוב מועיל לקרפף, ומקשה על כך מן הגמרא, ומציע שהרמב״ם אינו עוסק בקרפף. הביאור הלכה מביא שהבית מאיר ושאר אחרונים השיגו על הצעה זו, והוכיחו כדבריהם מן הרמב״ם עצמו, וכותב: « והעיקר דיש בזה פלוגתא בין הראשונים » (ביאור הלכה שע״ב) — הרמב״ם, הסמ״ג, הרא״ה והריטב״א מקילים כששניהם של אדם אחד או שעירבו ביניהם; רש״י, התוספות, הרשב״א והרא״ש אוסרים, וכן סתמו הטור והשולחן ערוך בסימן שנ״ח סעיף י. ומסקנתו: « וכתב בבית מאיר שם דלכתחילה בודאי יש להחמיר בזה כפסק השו״ע. ובשעת הדחק נראה דיש לסמוך ולהקל » (ביאור הלכה שע״ב).

השולחן ערוך הרב (סעיף א במספור שלו; רמה 4, נקודה ①) כותב: « אֲבָל לְקַרְפֵּף שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה, אֲפִלּוּ הוּא פָּחוֹת מִבֵּית סָאתַיִם — אֵין עֵרוּב מוֹעִיל, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא שֶׁלּוֹ אָסוּר לְהוֹצִיא לְתוֹכוֹ כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ » (שו״ע הרב שע״ב:א) — ולשון הרב אינה כותבת היתר לשעת הדחק (ההיתר שיביא אחריו הביאור הלכה).

בין שני בתים. רב נחמן: « אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, אֲבָל חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָתִּים אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה נָמֵי, אִם רָצוּ לְעָרֵב — מְעָרְבִין אֶחָד. מַאי טַעְמָא? בֵּיתָא כְּמַאן דִּמְלֵי דָּמֵי » (עירובין ע״ו ע״ב). רבא מקשה עליו מברייתא המונה חלון שבין שתי חצרות, שני בתים, שתי עליות, שני גגין ושני חדרים, ואומרת: « כּוּלָּן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה » (עירובין ע״ו ע״ב). והתשובה: « תַּרְגּוּמָא אַחֲצֵירוֹת. וְהָא ״אֶחָד לִי״ קָתָנֵי! תַּרְגּוּמָא אַאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה » (עירובין ע״ו ע״ב) — ״בתוך עשרה״ נאמר על החצרות בלבד, ושיעור ארבעה על ארבעה נאמר על כולם. הבית יוסף כותב שכך הגמרא מצריכה ארבעה על ארבעה אף במקום שאין צריך ״בתוך עשרה״, והרמ״א מעתיק זאת בשם הבית יוסף.

הלול שמן הבית לעלייה: רבי אבא שואל את רב נחמן אם צריך סולם קבוע, והמסקנה בשם רב נחמן: « אֶחָד סוּלָּם קָבוּעַ וְאֶחָד סוּלָּם עֲרַאי — אֵינוֹ צָרִיךְ » (עירובין ע״ו ע״ב). המשנה ברורה (ס״ק ל״ד) מבאר ״כמאן דמלי״: « לפי שהבית כיון שהוא מקורה הרי הוא כמלא » (משנה ברורה שע״ב ס״ק ל״ד).

כותל שאין בו רוחב ארבעה. רב: « אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה מַאי? אָמַר רַב: אֲוִיר שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, לֹא יָזִיז בּוֹ אֲפִילּוּ מְלֹא נִימָא » (עירובין ע״ו ע״ב). רבי יוחנן: « וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין » (עירובין ע״ז ע״א). הגמרא מקשה עליו שהמשנה אומרת ״עולין״ ולא ״מעלין״, ומשיבה: « יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, עוֹלִין — אִין, מַעֲלִין — לָא. אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה — מַעֲלִין נָמֵי » (עירובין ע״ז ע״א); ורבי יוחנן לטעמיה, כמו שאמר רב דימי בשמו: « מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה — מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ » (עירובין ע״ז ע״א). ולרב משיבה הגמרא: « הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּרְשׁוּיוֹת דְּרַבָּנַן. וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה » (עירובין ע״ז ע״א).

מעלין מהיכן? הבית יוסף מביא כמה פירושים. לרש״י, ״מעלין״ הוא מן החצר, וראש הכותל שאין בו ארבעה הוא מקום פטור; אבל: « אבל התוס׳ פירשו אלו מעלין מן הבית דמן החצר אפילו ברחב ד׳ שרי » (בית יוסף או״ח שע״ב) — לרבי שמעון, שרבי יוחנן הולך בשיטתו, מן החצר מותר אפילו בכותל רחב ארבעה. ועוד, על פי הגמרא בעירובין צ״ב ע״א (לעיל, חלק 1): « והרי״ף והרא״ש כתבו הא דקתני ובלבד שלא יורידו למטה אוקימנא בפרק כל גגות למטה לבתים אבל לחצירות מורידין דקי״ל כר״ש » (בית יוסף או״ח שע״ב).

הטור כותב: « אבל אינן יכולין להעלות מפירות הבית עליו ולא להוריד ממנו להכניסן לבית אפי׳ אין בו רוחב ד׳ » (טור או״ח שע״ב). הבית יוסף תמה עליו: « והא ליתא אלא ברחב ד׳ דוקא אבל אם אינו רחב ד׳ מותר וצ״ע » (בית יוסף או״ח שע״ב). וסעיף ו בשולחן ערוך כותב כבית יוסף: « אבל פירות ששבתו בבית אם הכותל רחב ד׳ אסור להעלות לו ולא להוריד ממנו ואם אינו רחב ד׳ מותר » (שו״ע או״ח שע״ב:ו), ואחריו הסוגריים: « ובלבד שלא יחליפו כדלעיל סי׳ שמ״ו ס״א » (שו״ע או״ח שע״ב:ו).

איזה סולם? הגמרא: « סוּלָּם הַמִּצְרִי אֵינוֹ מְמַעֵט וְהַצּוֹרִי מְמַעֵט. הֵיכִי דָּמֵי סוּלָּם הַמִּצְרִי? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ אַרְבָּעָה חֲווֹקִים » (עירובין ע״ז ע״ב), והטעם: « מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ דָּבָר שֶׁנִּיטָּל בְּשַׁבָּת, וְכׇל דָּבָר שֶׁנִּיטָּל בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ מְמַעֵט » (עירובין ע״ז ע״ב); « אִי הָכִי, אֲפִילּוּ צוֹרִי נָמֵי! הָתָם כּוֹבְדוֹ קוֹבְעוֹ » (עירובין ע״ז ע״ב). הביאור הלכה מביא: « הא״ז דייק מדין זה דסולם המצרי שהוא קל ג״כ מתיר » (ביאור הלכה שע״ב), לסייע לשיטת רבנו שמואל שאין צריך ארבע שליבות; אבל: « אכן לפי דעת הרבה פוסקים שפליגי על ר״ש וסתם הטוש״ע כוותייהו ע״כ דבזה ג״כ מיירי שהיה בו ד׳ שליבות או שזרועותיו ושליבותיו כבדות » (ביאור הלכה שע״ב).

שבעה ומשהו. רב יהודה אמר שמואל: « כּוֹתֶל עֲשָׂרָה — צָרִיךְ סוּלָּם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְהַתִּירוֹ » (עירובין ע״ח ע״א); רב יוסף ואביי מקטינים את השיעור, ולבסוף: « רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אֲפִילּוּ שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ » (עירובין ע״ח ע״א). הבית יוסף: « ופסקו הפוסקים כרב הונא בריה דרב יהושע ובספרי רבינו יש ט״ס בזה » (בית יוסף או״ח שע״ב) — ומביא את הגירסה המוגהת בטור, היא שמעתיק סעיף ח.

האם האצטבא נחשבת פתח? הרא״ש, שהביא הבית יוסף, מעיר באצטבא על גבי אצטבא שמדברי רש״י משמע שאין צריך ארבעה על ארבעה, ואילו להלן הגמרא מצריכה שהסולם יגיע לראש הכותל. ומתרץ: « ונ״ל דהכא בעי ד׳ על ד׳ שאז ראוי לעמוד עליו ולעלות על הכותל ולהכי לא בעי׳ אלא שיתמעט הכותל מי׳ » (בית יוסף או״ח שע״ב). ואחר כך מביא: « ור״מ תירץ דכל הני איירי לענין זה שאם עשה האחד בנין אצל הכותל ומיעטו מי׳ דה״ל תשמישו בנחת ונותנין אותו לו אבל פתח לא חשיב לערב אחד אפילו שכנגדו עשה כיוצא בו אם לא שיגיע הסולם בראש הכותל » (בית יוסף או״ח שע״ב). הבית יוסף: « ואין כן דעת הרמב״ם בפ״ג אלא לענין מערבין אחד הוא » (בית יוסף או״ח שע״ב); ועל הטור: « ורבינו הצריך ד׳ רוחב כתירוץ הרא״ש ולהיות כפתח הצריך שיגיע לראש הכותל כתירוץ ר״מ ולא ידעתי למה דכיון דבאיזה תירוץ מהם מתיישב למה ליה למנקט כחומרי שניהם » (בית יוסף או״ח שע״ב).

הביאור הלכה: « ומ״מ בשו״ע סתם כוותיה דהטור בזה » (ביאור הלכה שע״ב); ומביא שגם האבן העוזר תמה על כך, ו: « ובאמת רוב הפוסקים סתמו בזה להקל דכונת הגמרא הוא אפילו לענין לערב יחד » (ביאור הלכה שע״ב) — וביניהם הרמב״ם, הרשב״א, רבנו חננאל והאור זרוע, והריטב״א מצדד יותר לשיטת ר״מ; ומסיים: « וע״כ בשעת הדחק יש לסמוך להקל בזה » (ביאור הלכה שע״ב).

השולחן ערוך הרב (שע״ב:יג) כותב, כמחבר, שהאיצטבה אינה חשובה כפתח לערב יחד, ונותן את הטעם: « אֲבָל אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּפֶתַח לְכֹתֶל זֶה לְעָרֵב יַחַד, אֲפִלּוּ עָשָׂה כֵּן גַּם בְּחָצֵר הַשְּׁנִיָּה, הוֹאִיל וְיֵשׁ מִמֶּנָּה לְרֹאשׁוֹ ג׳ טְפָחִים » (שו״ע הרב שע״ב:יג); ובמקום שהמחבר כותב « עד שיגיע לראש הכותל » (שו״ע או״ח שע״ב:ט), הרב מדבר על שלושת הטפחים שנשארו עד ראש הכותל. והמשנה ברורה, שכתב אחריו, קורא שיעור זה בלשון המחבר עצמו: « וה״ה אם היה נמוך מזה פחות מג״ט ג״כ דינא הכי וכנ״ל בס״ח לענין סולם » (משנה ברורה שע״ב ס״ק פ״ג); ובאיצטבה הנמוכה מראש הכותל פחות משלושה טפחים, אין העמוד מכריע מה דינה לדעת הרב — היעזר ברב שלך. ולשון הרב אינה כותבת קולא לשעת הדחק (הקולא שיציע אחריו הביאור הלכה).

כותל עשרים. « כּוֹתֶל תִּשְׁעָה עָשָׂר — צָרִיךְ זִיז אֶחָד לְהַתִּירוֹ » (עירובין ע״ח ע״א); « כּוֹתֶל עֶשְׂרִים — צָרִיךְ שְׁנֵי זִיזִים לְהַתִּירוֹ. אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁהֶעֱמִידָן זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה » (עירובין ע״ח ע״א). לרש״י, שהביא הבית יוסף, הם משוכים זה מזה באופן: « שיכול לקבוע סולם שני מזה לזה » (בית יוסף או״ח שע״ב); הטור כותב: « והוא שלא יהו הזיזין זה כנגד זה שראוי להטות סולם מזה לזה » (טור או״ח שע״ב), וסעיף יב: « שראוי להטיל סולם מזה לזה » (שו״ע או״ח שע״ב:יב). אבל הבית יוסף: « ואין כן דעת הרמב״ם בפ״ג מה״ע אלא דהני מימרי דרב נחמן לענין לערב אחד הם » (בית יוסף או״ח שע״ב) — ולפי מה שהמגיד משנה מפרש ברמב״ם: « ולפי פי׳ זה הא דצריך ששני הזיזים יהיו זה שלא כנגד זה הוא כדי שיוכל לעלות מזיז לחבירו שאם היו מכוונים זה למעלה מזה אינו יכול לעלות מאחד לחבירו » (בית יוסף או״ח שע״ב). הרמב״ם: « הָיָה הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ עֶשְׂרִים טְפָחִים צָרִיךְ שְׁנֵי זִיזִין זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ג ה״ו). המשנה ברורה (ס״ק צ״ו): « אבל לעשותו פתח לערב יחד אינו מועיל אא״כ הזיז הוא בפחות מג״ט לראש הכותל והשני עשה ג״כ כזה מעבר השני » (משנה ברורה שע״ב ס״ק צ״ו).

החקיקה (סעיף יד). « חָקַק לְהַשְׁלִים בַּכּוֹתֶל, בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: בַּעֲשָׂרָה » (עירובין ע״ח ע״ב); « חֲקָקוֹ כּוּלּוֹ בַּכּוֹתֶל, בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: מְלֹא קוֹמָתוֹ. וּמַאי שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם מִסְתַּלֵּק לֵיהּ, הָכָא לָא מִסְתַּלֵּק לֵיהּ » (עירובין ע״ח ע״ב). רש״י, שהביא הבית יוסף, מפרש בסולם צר שחקק בכותל להשלימו, ומבאר את החילוק: « התם כי איכא סולם מגיע לראש הכותל נוח לעלות בו ומיהו לא חשיב למיהוי פתח בציר מרוחב ד׳ הלכך כי משוי ליה רוחב ד׳ בגובה י׳ פתחא הוי אבל הכא אין נוח לעלות כ״כ אבל הרמב״ם פ״ג מה״ע פירשה לענין אחר » (בית יוסף או״ח שע״ב) — בסולם המגיע לראש הכותל נוח לעלות, ועשרה גובה על ארבעה רוחב הם פתח; בלי סולם אין נוח לעלות כל כך; והרמב״ם מפרש זאת בפרצה: « הָיְתָה הַפִּרְצָה פְּחוּתָה מֵעֶשֶׂר וּבָא לְהַשְׁלִימָהּ לְיֶתֶר מֵעֶשֶׂר חוֹקֵק בַּכֹּתֶל גֹּבַהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּמְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ג הי״א); והבית יוסף כותב שכבר יישב המגיד משנה את הסוגיא לדעתו.

הרמב״ם והרא״ש. הרמב״ם כותב כרבה: « הוֹאִיל וְאִסּוּר שְׁבוּת הוּא שֶׁגָּרַם לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בָּאִילָן » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ג ה״ח). הטור, בנו של הרא״ש: « עשה מאילן מחובר סולם אינו מועיל מפני שאסור לעלות בו בשבת ואם הוא אשירה יבשה שאין בו משום איסור שבות מועיל אע״פ שיש בו איסור ע״ז » (טור או״ח שע״ב), ואחר כך: « והרמב״ם ז״ל כ׳ שאילן מועיל ואשרה אינו מועיל וא״א הרא״ש ז״ל לא כתב כן » (טור או״ח שע״ב). הבית יוסף: « ונחלקו הרמב״ם והרא״ש בפסק ההלכה » (בית יוסף או״ח שע״ב). סעיף טו בשולחן ערוך כותב תחילה את דעת הרמב״ם, ואחריה את דעת הרא״ש.

הטעמים: המגן אברהם, לדעה הראשונה: « דמה שאסור לעלות באילן אינו אלא שבות ולא גזרו עליו ב״ה » (מגן אברהם שע״ב ס״ק כ״ד); המשנה ברורה, לדעת הרא״ש: « דכיון שאסור לעלות בו בשבת והאיסור בא מכח שבת ואיך יתיר דבר לשבת דהו״ל כשני סותרין » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קי״ד). על אשרה יבשה מקשה המגן אברהם: « צ״ע דברסי׳ של״ו פסק דאסור להשתמש אפילו ביבשה » (מגן אברהם שע״ב ס״ק כ״ו). המשנה ברורה, על אשרה יבשה: « ומותר לעלות עליו בשבת מדינא אי לאו משום איסור אשרה ועיין לעיל סימן של״ו דיש ליזהר שלא לעלות אפילו באילן יבש התם רק משום סייג וגדר שלא יבואו להקל בשאר אילנות » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קט״ז) — מן הדין מותר לעלות עליה, אלמלא איסור אשרה; ובסימן של״ו, מה שצריך ליזהר שלא לעלות אפילו באילן יבש — אינו אלא סייג, שלא יבואו להקל בשאר אילנות. ואחר כך: « ועיין בא״ר שמצדד להלכה כסברא הראשונה שהיא דעת הרבה פוסקים » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קט״ז). ברמה 4 (נקודה ב) מצוין שלשון הרב מביאה את הדעה הראשונה בלבד.

עפר וצרורות, אפילו בסתמא? הגמרא מקשה ממשנת אהלות: « בַּיִת שֶׁמִּילְּאָהוּ תֶּבֶן אוֹ צְרוֹרוֹת וּבִיטְּלוֹ — בָּטֵל » (עירובין ע״ח ע״ב) — ביטלו, אין; לא ביטלו, לא. ואחרי תשובות אחרות, רב אשי: « בַּיִת אַחָרִיץ קָא רָמֵית?! בִּשְׁלָמָא חָרִיץ לְמִיטְיְימֵיהּ קָאֵי. אֶלָּא בַּיִת, לְמִיטְיְימֵיהּ קָאֵי? » (עירובין ע״ט ע״א) — חריץ עומד להיסתם, ובית אינו עומד לכך; ולכן משנת אהלות, העוסקת בבית, אינה סותרת את דין החריץ. הרמב״ם: « שֶׁסְּתָם עָפָר וּצְרוֹרוֹת בְּחָרִיץ מְבֻטָּלִין הֵן. אֲבָל אִם מִלְּאָהוּ תֶּבֶן אוֹ קַשׁ אֵין מְמַעֲטִין עַד שֶׁיְּבַטֵּל » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ג הי״ב). על ״כל זמן שלא בטלו״, המשנה ברורה (ס״ק קכ״א): « בפירוש ואמר לא שקילנא מהכא וי״א שאפילו לא אמר בפיו רק שהסכים בלבו לזה ג״כ ממילא מתבטל » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קכ״א).

הנסר (סעיף יז). רבא: « לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן לְרׇחְבּוֹ, אֲבָל לְאׇרְכּוֹ — אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא נָמֵי, שֶׁהֲרֵי מִיעֲטוֹ מֵאַרְבָּעָה » (עירובין ע״ט ע״א). המשנה ברורה (ס״ק קכ״ח) מציב את גבולו: « ודע דלא חשבינן אותו כפתח אלא מד״ט רוחב עד עשר אמות אבל ביותר מזה חשוב כפרצה » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קכ״ח); והמגן אברהם (ס״ק כ״ט), בשם הב״ח והרמב״ם, כותב זאת בלוח המונח לאורך.

הבית יוסף מביא את ה״ר יהונתן: « כתב ה״ר יהונתן אפילו לא נסתם מכל אותו חריץ אלא י׳ אמות לבד ונשאר חריץ מכאן ומכאן כפתח הוי ואם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין ב׳ » (בית יוסף או״ח שע״ב); ותמה: « ואיני יודע למה הצריך י׳ אמות גם למה כתב שלא הוזכר במשנה דכל כה״ג משמע דבד׳ טפחים סגי » (בית יוסף או״ח שע״ב). הט״ז מפרש אחרת: דברי ה״ר יהונתן נאמרו על הנסר שבמשנה, ובאו ללמד: « קמ״ל דאפי׳ נסתם החריץ עד י׳ אמה דנשארו חריצין מכאן ומכאן אפ״ה לא נחשב לפרצה רק לפתח ויוכל לערב ב׳ » (ט״ז שע״ב ס״ק ט).

למה לא לתוך קופתו? רש״י, שהביא הבית יוסף: « שלא יתן בידים לתוך קופתו דילמא שקיל טובא וממעיט ליה מי׳ וקא מטלטל בחצר האסור » (בית יוסף או״ח שע״ב); ולפי לשון אחר: « ל״א לא יתן לתוך קופתו משום דמוקצה מאתמול למחיצה זו » (בית יוסף או״ח שע״ב). « והרא״ש הקשה עליו ופירש דאלו מאכילין מכאן וכו׳ בחול קאמר » (בית יוסף או״ח שע״ב) — לדעת הרא״ש המשנה עוסקת בחול. המגן אברהם, בשם הרא״ש, דוחה את טעם המוקצה: « ומשום מוקצה ליכא דדוקא בבית שנפל בשבת כיון שהיה אסור ב״ה משום סתיר׳ אוהל אסור גם בשבת אבל הכא לא הוה מוקצה » (מגן אברהם שע״ב ס״ק ל׳); ועל פי הירושלמי: « דאינו כסותר אהלים אלא כסומך אהלים » (מגן אברהם שע״ב ס״ק ל׳); ואחר כך: « ורש״י ס״ל דהוי מוקצה מה שלמטה מי׳ » (מגן אברהם שע״ב ס״ק ל׳).

המשנה ברורה (ס״ק קל״ז): « דחיישינן דלמא שקיל טובא וממעט ליה מי״ט וקאתי לטלטל בחצר ואע״ג דבשבת זו מותר מדינא דהואיל והותרה הותרה חיישינן שמא יבוא לטלטל גם בשבת הבאה » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קל״ז) — החשש הוא לשבת הבאה, שבשבת זו מותר מן הדין —; ומביא גם את טעם המוקצה בלשון וי״א. ועל דעת הרא״ש הוא כותב: « ודוקא בנוטל מעט מעט חיישינן לזה אבל לא במסלק כולו בבת אחת. והעיקר כסברא ראשונה » (משנה ברורה שע״ב ס״ק ק״מ). הביאור הלכה: « עיין בא״ר ותו״ש שכתבו שלשון זה מגומגם דלהרא״ש דוקא בחול אבל בשבת אין לנו לחוש שמא יתמעט דאפילו נתמעט שרי מטעם שהותר מעיקרא ובמאמ״ר כתב דלשון אפילו הוא רק לאפוקי מדעה ראשונה דס״ל דבחול שרי » (ביאור הלכה שע״ב) — האליה רבה והתוספת שבת כתבו שלשון זה מגומגם, שלדעת הרא״ש האיסור בחול בלבד; והמאמר מרדכי כתב שהמילה ״אפילו״ באה רק להוציא מן הדעה הראשונה, המתירה בחול.