Choulhan Aroukh · Orah Haïm

Quand les cours ont fait leur érouv. Rav : « אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהוּא שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. אֲבָל עֵירְבוּ — לָא, דְּגָזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי מָאנֵי דְבָתִּים לֶחָצֵר » (עירובין צ״א ע״א). Chmouel, et Rabbi Yo'hanan : « וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין עֵירְבוּ בֵּין שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן » (עירובין צ״א ע״א). Rav 'Hisda leur objecte : « יֹאמְרוּ: שְׁנֵי כֵלִים בְּחָצֵר אַחַת, זֶה מוּתָּר וְזֶה אָסוּר » (עירובין צ״א ע״א) ; la Guemara répond : « רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּלָא גָּזַר » (עירובין צ״א ע״א) — Rabbi Chimon ne décrète pas, comme le montre sa comparaison des trois cours, citée sur la même page.

Le Beit Yossef : « ומשמע דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב וכ״ש השתא דאיכא שמואל בהדיה וכן פסקו הפוסקים » (בית יוסף או״ח שע״ב), et non comme le Baal HaItour, qui écrit que la halakha suit Rav. Le séif 1 écrit, comme Chmouel et Rabbi Yo'hanan : « ואע״פ שעירבו בני חצר לעצמן דשכיחי מאני דבתים בחצר מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר זו לחצר אחר׳ ולא חיישינן שמא יטלטל גם כלים ששבתו בבית לחצר אחרת או לגג וקרפף » (שו״ע או״ח שע״ב:א).

Les objets de la maison vers un karpef. Le Magen Avraham, d'après Rachi et Tossafot : « וכלים ששבתו בבית אסור לטלטל מחצר לקרפף שלא הוקף לדירה אפי׳ הם של אדם א׳ » (מגן אברהם שע״ב ס״ק א) — le Biour Halakha précise le cas : un karpef non entouré pour l'habitation, qui ne contient pas plus de sa'tayim. Le Magen Avraham relève que la langue du Rambam laisse entendre qu'un érouv servirait pour le karpef, le juge difficile au regard de la Guemara, et propose que le Rambam ne parle pas du karpef. Le Biour Halakha rapporte que le Beit Meïr et d'autres ont réfuté cette proposition, en le prouvant par le Rambam lui-même, et écrit : « והעיקר דיש בזה פלוגתא בין הראשונים » (ביאור הלכה שע״ב) — le Rambam, le Smag, le Ra'ah et le Ritva sont indulgents quand les deux lieux appartiennent à un seul homme ou qu'on a fait l'érouv entre eux ; Rachi, Tossafot, le Rachba et le Roch interdisent, et c'est ce que le Tour et le Choulhan Aroukh écrivent sans nommer d'auteur au siman 358, séif 10. Sa conclusion : « וכתב בבית מאיר שם דלכתחילה בודאי יש להחמיר בזה כפסק השו״ע. ובשעת הדחק נראה דיש לסמוך ולהקל » (ביאור הלכה שע״ב).

Le Choulhan Aroukh HaRav (séif 1 de sa numérotation ; niveau 4, point ①) écrit, lui : « אֲבָל לְקַרְפֵּף שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה, אֲפִלּוּ הוּא פָּחוֹת מִבֵּית סָאתַיִם — אֵין עֵרוּב מוֹעִיל, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא שֶׁלּוֹ אָסוּר לְהוֹצִיא לְתוֹכוֹ כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ » (שו״ע הרב שע״ב:א) — le texte du Rav n'écrit pas d'indulgence pour le cas de nécessité pressante (celle que rapportera plus tard le Biour Halakha).

Entre deux maisons. Rav Na'hman : « אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת, אֲבָל חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָתִּים אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה נָמֵי, אִם רָצוּ לְעָרֵב — מְעָרְבִין אֶחָד. מַאי טַעְמָא? בֵּיתָא כְּמַאן דִּמְלֵי דָּמֵי » (עירובין ע״ו ע״ב). Rava lui objecte une baraïta qui énumère les fenêtres entre deux cours, deux maisons, deux étages, deux toits et deux chambres, et dit : « כּוּלָּן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה » (עירובין ע״ו ע״ב). La réponse : « תַּרְגּוּמָא אַחֲצֵירוֹת. וְהָא ״אֶחָד לִי״ קָתָנֵי! תַּרְגּוּמָא אַאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה » (עירובין ע״ו ע״ב) — dans les dix ne vise que les cours, et la mesure de quatre sur quatre vaut pour toutes. Le Beit Yossef écrit que la Guemara exige ainsi quatre sur quatre même là où l'on n'exige pas les dix, et le Rama le recopie en citant le Beit Yossef.

La lucarne vers l'étage : Rabbi Abba demande à Rav Na'hman si elle exige une échelle fixe, et la conclusion, au nom de Rav Na'hman, est : « אֶחָד סוּלָּם קָבוּעַ וְאֶחָד סוּלָּם עֲרַאי — אֵינוֹ צָרִיךְ » (עירובין ע״ו ע״ב). La Michna Beroura (ס״ק ל״ד) explique comme pleine : « לפי שהבית כיון שהוא מקורה הרי הוא כמלא » (משנה ברורה שע״ב ס״ק ל״ד).

Un mur qui n'a pas quatre de large. Rav : « אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה מַאי? אָמַר רַב: אֲוִיר שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, לֹא יָזִיז בּוֹ אֲפִילּוּ מְלֹא נִימָא » (עירובין ע״ו ע״ב). Rabbi Yo'hanan : « וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין » (עירובין ע״ז ע״א). La Guemara lui objecte que la Michna dit montent et non font monter, et répond : « יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, עוֹלִין — אִין, מַעֲלִין — לָא. אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה — מַעֲלִין נָמֵי » (עירובין ע״ז ע״א) ; Rabbi Yo'hanan suit là sa propre règle, que Rav Dimi rapporte en son nom : « מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה — מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ » (עירובין ע״ז ע״א). Pour Rav, la Guemara répond : « הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּרְשׁוּיוֹת דְּרַבָּנַן. וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה » (עירובין ע״ז ע״א).

Monter depuis où ? Le Beit Yossef rapporte plusieurs lectures. Pour Rachi, faire monter se dit depuis la cour, le sommet qui n'a pas quatre étant un lieu exempt (מקום פטור) ; mais : « אבל התוס׳ פירשו אלו מעלין מן הבית דמן החצר אפילו ברחב ד׳ שרי » (בית יוסף או״ח שע״ב) — pour Rabbi Chimon, que Rabbi Yo'hanan suit, la cour est permise même sur un mur large de quatre. Et, d'après la Guemara d'Érouvin 92a (section 1) : « והרי״ף והרא״ש כתבו הא דקתני ובלבד שלא יורידו למטה אוקימנא בפרק כל גגות למטה לבתים אבל לחצירות מורידין דקי״ל כר״ש » (בית יוסף או״ח שע״ב).

Le Tour écrit : « אבל אינן יכולין להעלות מפירות הבית עליו ולא להוריד ממנו להכניסן לבית אפי׳ אין בו רוחב ד׳ » (טור או״ח שע״ב). Le Beit Yossef s'en étonne : « והא ליתא אלא ברחב ד׳ דוקא אבל אם אינו רחב ד׳ מותר וצ״ע » (בית יוסף או״ח שע״ב). Le séif 6 du Choulhan Aroukh écrit comme le Beit Yossef : « אבל פירות ששבתו בבית אם הכותל רחב ד׳ אסור להעלות לו ולא להוריד ממנו ואם אינו רחב ד׳ מותר » (שו״ע או״ח שע״ב:ו), puis la parenthèse : « ובלבד שלא יחליפו כדלעיל סי׳ שמ״ו ס״א » (שו״ע או״ח שע״ב:ו).

Quelle échelle ? La Guemara : « סוּלָּם הַמִּצְרִי אֵינוֹ מְמַעֵט וְהַצּוֹרִי מְמַעֵט. הֵיכִי דָּמֵי סוּלָּם הַמִּצְרִי? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ אַרְבָּעָה חֲווֹקִים » (עירובין ע״ז ע״ב), et la raison : « מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ דָּבָר שֶׁנִּיטָּל בְּשַׁבָּת, וְכׇל דָּבָר שֶׁנִּיטָּל בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ מְמַעֵט » (עירובין ע״ז ע״ב) ; « אִי הָכִי, אֲפִילּוּ צוֹרִי נָמֵי! הָתָם כּוֹבְדוֹ קוֹבְעוֹ » (עירובין ע״ז ע״ב). Le Biour Halakha rapporte : « הא״ז דייק מדין זה דסולם המצרי שהוא קל ג״כ מתיר » (ביאור הלכה שע״ב), à l'appui de Rabbénou Chmouel, qui n'exige pas quatre barreaux ; mais : « אכן לפי דעת הרבה פוסקים שפליגי על ר״ש וסתם הטוש״ע כוותייהו ע״כ דבזה ג״כ מיירי שהיה בו ד׳ שליבות או שזרועותיו ושליבותיו כבדות » (ביאור הלכה שע״ב).

Sept et un peu. Rav Yehouda, au nom de Chmouel : « כּוֹתֶל עֲשָׂרָה — צָרִיךְ סוּלָּם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְהַתִּירוֹ » (עירובין ע״ח ע״א) ; Rav Yossef et Abayé réduisent la mesure, et enfin : « רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אֲפִילּוּ שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ » (עירובין ע״ח ע״א). Le Beit Yossef : « ופסקו הפוסקים כרב הונא בריה דרב יהושע ובספרי רבינו יש ט״ס בזה » (בית יוסף או״ח שע״ב) — et il donne la leçon corrigée du Tour, celle que recopie le séif 8.

La banquette compte-t-elle comme ouverture ? Le Roch, rapporté par le Beit Yossef, relève, sur la banquette posée sur une banquette, que Rachi semble ne pas exiger quatre sur quatre, alors que plus loin la Guemara exige que l'échelle atteigne le sommet du mur. Il répond : « ונ״ל דהכא בעי ד׳ על ד׳ שאז ראוי לעמוד עליו ולעלות על הכותל ולהכי לא בעי׳ אלא שיתמעט הכותל מי׳ » (בית יוסף או״ח שע״ב). Puis il rapporte : « ור״מ תירץ דכל הני איירי לענין זה שאם עשה האחד בנין אצל הכותל ומיעטו מי׳ דה״ל תשמישו בנחת ונותנין אותו לו אבל פתח לא חשיב לערב אחד אפילו שכנגדו עשה כיוצא בו אם לא שיגיע הסולם בראש הכותל » (בית יוסף או״ח שע״ב). Le Beit Yossef : « ואין כן דעת הרמב״ם בפ״ג אלא לענין מערבין אחד הוא » (בית יוסף או״ח שע״ב) ; et sur le Tour : « ורבינו הצריך ד׳ רוחב כתירוץ הרא״ש ולהיות כפתח הצריך שיגיע לראש הכותל כתירוץ ר״מ ולא ידעתי למה דכיון דבאיזה תירוץ מהם מתיישב למה ליה למנקט כחומרי שניהם » (בית יוסף או״ח שע״ב).

Le Biour Halakha : « ומ״מ בשו״ע סתם כוותיה דהטור בזה » (ביאור הלכה שע״ב) ; il rapporte que l'Even HaOzer s'en étonne aussi, et que : « ובאמת רוב הפוסקים סתמו בזה להקל דכונת הגמרא הוא אפילו לענין לערב יחד » (ביאור הלכה שע״ב) — notamment le Rambam, le Rachba, Rabbénou 'Hananel et le Or Zaroua, le Ritva penchant davantage vers R. Meïr ; il conclut : « וע״כ בשעת הדחק יש לסמוך להקל בזה » (ביאור הלכה שע״ב).

Le Choulhan Aroukh HaRav (372:13) écrit, comme le Mehaber, que la banquette ne compte pas comme une ouverture pour l'érouv commun, et il en donne la raison : « אֲבָל אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּפֶתַח לְכֹתֶל זֶה לְעָרֵב יַחַד, אֲפִלּוּ עָשָׂה כֵּן גַּם בְּחָצֵר הַשְּׁנִיָּה, הוֹאִיל וְיֵשׁ מִמֶּנָּה לְרֹאשׁוֹ ג׳ טְפָחִים » (שו״ע הרב שע״ב:יג) ; là où le Mehaber écrit « עד שיגיע לראש הכותל » (שו״ע או״ח שע״ב:ט), le Rav parle des trois tefa'him qui restent jusqu'au sommet. La Michna Beroura, qui écrit plus tard, lit cette borne dans les mots mêmes du Mehaber : « וה״ה אם היה נמוך מזה פחות מג״ט ג״כ דינא הכי וכנ״ל בס״ח לענין סולם » (משנה ברורה שע״ב ס״ק פ״ג) ; pour une banquette arrêtée à moins de trois tefa'him du sommet, la page ne tranche pas ce qu'il en est selon le Rav — consulte ton Rav. Le texte du Rav n'écrit pas d'indulgence pour le cas de nécessité pressante (celle que proposera plus tard le Biour Halakha).

Le mur de vingt. « כּוֹתֶל תִּשְׁעָה עָשָׂר — צָרִיךְ זִיז אֶחָד לְהַתִּירוֹ » (עירובין ע״ח ע״א) ; « כּוֹתֶל עֶשְׂרִים — צָרִיךְ שְׁנֵי זִיזִים לְהַתִּירוֹ. אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁהֶעֱמִידָן זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה » (עירובין ע״ח ע״א). Pour Rachi, rapporté par le Beit Yossef, ils sont décalés de sorte : « שיכול לקבוע סולם שני מזה לזה » (בית יוסף או״ח שע״ב) ; le Tour écrit : « והוא שלא יהו הזיזין זה כנגד זה שראוי להטות סולם מזה לזה » (טור או״ח שע״ב), et le séif 12 : « שראוי להטיל סולם מזה לזה » (שו״ע או״ח שע״ב:יב). Mais le Beit Yossef : « ואין כן דעת הרמב״ם בפ״ג מה״ע אלא דהני מימרי דרב נחמן לענין לערב אחד הם » (בית יוסף או״ח שע״ב) — et selon l'explication que le Maguid Michné donne du Rambam : « ולפי פי׳ זה הא דצריך ששני הזיזים יהיו זה שלא כנגד זה הוא כדי שיוכל לעלות מזיז לחבירו שאם היו מכוונים זה למעלה מזה אינו יכול לעלות מאחד לחבירו » (בית יוסף או״ח שע״ב). Le Rambam : « הָיָה הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ עֶשְׂרִים טְפָחִים צָרִיךְ שְׁנֵי זִיזִין זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ג ה״ו). La Michna Beroura (ס״ק צ״ו) : « אבל לעשותו פתח לערב יחד אינו מועיל אא״כ הזיז הוא בפחות מג״ט לראש הכותל והשני עשה ג״כ כזה מעבר השני » (משנה ברורה שע״ב ס״ק צ״ו).

L'entaille (séif 14). « חָקַק לְהַשְׁלִים בַּכּוֹתֶל, בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: בַּעֲשָׂרָה » (עירובין ע״ח ע״ב) ; « חֲקָקוֹ כּוּלּוֹ בַּכּוֹתֶל, בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: מְלֹא קוֹמָתוֹ. וּמַאי שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם מִסְתַּלֵּק לֵיהּ, הָכָא לָא מִסְתַּלֵּק לֵיהּ » (עירובין ע״ח ע״ב). Rachi, rapporté par le Beit Yossef, l'entend de l'échelle étroite complétée par une entaille, et explique la différence : « התם כי איכא סולם מגיע לראש הכותל נוח לעלות בו ומיהו לא חשיב למיהוי פתח בציר מרוחב ד׳ הלכך כי משוי ליה רוחב ד׳ בגובה י׳ פתחא הוי אבל הכא אין נוח לעלות כ״כ אבל הרמב״ם פ״ג מה״ע פירשה לענין אחר » (בית יוסף או״ח שע״ב) — avec l'échelle qui atteint le sommet, il est aisé de monter, et dix de haut sur quatre de large font une ouverture ; sans échelle, il est moins aisé de monter ; le Rambam, lui, l'explique de la brèche : « הָיְתָה הַפִּרְצָה פְּחוּתָה מֵעֶשֶׂר וּבָא לְהַשְׁלִימָהּ לְיֶתֶר מֵעֶשֶׂר חוֹקֵק בַּכֹּתֶל גֹּבַהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּמְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ג הי״א) ; le Beit Yossef écrit que le Maguid Michné a déjà expliqué la sougya selon lui.

Le Rambam et le Roch. Le Rambam écrit comme Rabba : « הוֹאִיל וְאִסּוּר שְׁבוּת הוּא שֶׁגָּרַם לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בָּאִילָן » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ג ה״ח). Le Tour, fils du Roch : « עשה מאילן מחובר סולם אינו מועיל מפני שאסור לעלות בו בשבת ואם הוא אשירה יבשה שאין בו משום איסור שבות מועיל אע״פ שיש בו איסור ע״ז » (טור או״ח שע״ב), puis : « והרמב״ם ז״ל כ׳ שאילן מועיל ואשרה אינו מועיל וא״א הרא״ש ז״ל לא כתב כן » (טור או״ח שע״ב). Le Beit Yossef : « ונחלקו הרמב״ם והרא״ש בפסק ההלכה » (בית יוסף או״ח שע״ב). Le séif 15 du Choulhan Aroukh écrit d'abord l'avis du Rambam, puis celui du Roch.

Les raisons : le Magen Avraham, pour le premier avis : « דמה שאסור לעלות באילן אינו אלא שבות ולא גזרו עליו ב״ה » (מגן אברהם שע״ב ס״ק כ״ד) ; la Michna Beroura, pour le Roch : « דכיון שאסור לעלות בו בשבת והאיסור בא מכח שבת ואיך יתיר דבר לשבת דהו״ל כשני סותרין » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קי״ד). Sur l'Achera sèche, le Magen Avraham objecte : « צ״ע דברסי׳ של״ו פסק דאסור להשתמש אפילו ביבשה » (מגן אברהם שע״ב ס״ק כ״ו). La Michna Beroura, sur l'Achera sèche : « ומותר לעלות עליו בשבת מדינא אי לאו משום איסור אשרה ועיין לעיל סימן של״ו דיש ליזהר שלא לעלות אפילו באילן יבש התם רק משום סייג וגדר שלא יבואו להקל בשאר אילנות » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קט״ז) — selon la loi on pourrait y monter, n'était l'interdit de l'Achera ; au siman 336, s'il faut se garder de monter même sur un arbre sec, ce n'est que par mesure de protection, pour qu'on ne vienne pas à être indulgent pour les autres arbres. Puis : « ועיין בא״ר שמצדד להלכה כסברא הראשונה שהיא דעת הרבה פוסקים » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קט״ז). Le niveau 4 (point ב) relève que le texte du Rav ne rapporte que le premier avis.

Terre et cailloux, même sans annulation ? La Guemara objecte la Michna d'Ohalot : « בַּיִת שֶׁמִּילְּאָהוּ תֶּבֶן אוֹ צְרוֹרוֹת וּבִיטְּלוֹ — בָּטֵל » (עירובין ע״ח ע״ב) — annulée, oui ; non annulée, non. Après d'autres réponses, Rav Achi : « בַּיִת אַחָרִיץ קָא רָמֵית?! בִּשְׁלָמָא חָרִיץ לְמִיטְיְימֵיהּ קָאֵי. אֶלָּא בַּיִת, לְמִיטְיְימֵיהּ קָאֵי? » (עירובין ע״ט ע״א) — un fossé est fait pour être comblé, une maison ne l'est pas : la Michna d'Ohalot, qui parle d'une maison, ne contredit donc pas la règle du fossé. Le Rambam : « שֶׁסְּתָם עָפָר וּצְרוֹרוֹת בְּחָרִיץ מְבֻטָּלִין הֵן. אֲבָל אִם מִלְּאָהוּ תֶּבֶן אוֹ קַשׁ אֵין מְמַעֲטִין עַד שֶׁיְּבַטֵּל » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ג הי״ב). Sur tant qu'on ne l'a pas annulé, la Michna Beroura (ס״ק קכ״א) : « בפירוש ואמר לא שקילנא מהכא וי״א שאפילו לא אמר בפיו רק שהסכים בלבו לזה ג״כ ממילא מתבטל » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קכ״א).

La planche (séif 17). Rava : « לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן לְרׇחְבּוֹ, אֲבָל לְאׇרְכּוֹ — אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא נָמֵי, שֶׁהֲרֵי מִיעֲטוֹ מֵאַרְבָּעָה » (עירובין ע״ט ע״א). La Michna Beroura (ס״ק קכ״ח) en pose la limite : « ודע דלא חשבינן אותו כפתח אלא מד״ט רוחב עד עשר אמות אבל ביותר מזה חשוב כפרצה » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קכ״ח) ; le Magen Avraham (ס״ק כ״ט), d'après le Ba'h et le Rambam, l'écrit de la planche posée dans la longueur.

Le Beit Yossef rapporte R. Yehonatan : « כתב ה״ר יהונתן אפילו לא נסתם מכל אותו חריץ אלא י׳ אמות לבד ונשאר חריץ מכאן ומכאן כפתח הוי ואם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין ב׳ » (בית יוסף או״ח שע״ב) ; et s'étonne : « ואיני יודע למה הצריך י׳ אמות גם למה כתב שלא הוזכר במשנה דכל כה״ג משמע דבד׳ טפחים סגי » (בית יוסף או״ח שע״ב). Le Taz l'explique autrement : la parole de R. Yehonatan porte sur la planche de la Michna, et vient enseigner : « קמ״ל דאפי׳ נסתם החריץ עד י׳ אמה דנשארו חריצין מכאן ומכאן אפ״ה לא נחשב לפרצה רק לפתח ויוכל לערב ב׳ » (ט״ז שע״ב ס״ק ט).

Pourquoi pas au panier ? Rachi, rapporté par le Beit Yossef : « שלא יתן בידים לתוך קופתו דילמא שקיל טובא וממעיט ליה מי׳ וקא מטלטל בחצר האסור » (בית יוסף או״ח שע״ב) ; et selon une autre version : « ל״א לא יתן לתוך קופתו משום דמוקצה מאתמול למחיצה זו » (בית יוסף או״ח שע״ב). « והרא״ש הקשה עליו ופירש דאלו מאכילין מכאן וכו׳ בחול קאמר » (בית יוסף או״ח שע״ב) — selon le Roch, la Michna parle de la semaine. Le Magen Avraham, d'après le Roch, écarte le mouktsé : « ומשום מוקצה ליכא דדוקא בבית שנפל בשבת כיון שהיה אסור ב״ה משום סתיר׳ אוהל אסור גם בשבת אבל הכא לא הוה מוקצה » (מגן אברהם שע״ב ס״ק ל׳) ; et, d'après le Yerouchalmi : « דאינו כסותר אהלים אלא כסומך אהלים » (מגן אברהם שע״ב ס״ק ל׳) ; puis : « ורש״י ס״ל דהוי מוקצה מה שלמטה מי׳ » (מגן אברהם שע״ב ס״ק ל׳).

La Michna Beroura (ס״ק קל״ז) : « דחיישינן דלמא שקיל טובא וממעט ליה מי״ט וקאתי לטלטל בחצר ואע״ג דבשבת זו מותר מדינא דהואיל והותרה הותרה חיישינן שמא יבוא לטלטל גם בשבת הבאה » (משנה ברורה שע״ב ס״ק קל״ז) — crainte pour le Shabbat suivant, ce Shabbat-ci étant permis selon la loi — ; et rapporte aussi la raison du mouktsé, sous la formule וי״א. Sur l'avis du Roch, elle écrit : « ודוקא בנוטל מעט מעט חיישינן לזה אבל לא במסלק כולו בבת אחת. והעיקר כסברא ראשונה » (משנה ברורה שע״ב ס״ק ק״מ). Le Biour Halakha : « עיין בא״ר ותו״ש שכתבו שלשון זה מגומגם דלהרא״ש דוקא בחול אבל בשבת אין לנו לחוש שמא יתמעט דאפילו נתמעט שרי מטעם שהותר מעיקרא ובמאמ״ר כתב דלשון אפילו הוא רק לאפוקי מדעה ראשונה דס״ל דבחול שרי » (ביאור הלכה שע״ב) — l'Eliya Rabba et le Tossefet Shabbat écrivent que cette formulation est malaisée, puisque selon le Roch l'interdit ne vaut qu'en semaine ; le Maamar Mordekhaï écrit que le mot même sert seulement à exclure le premier avis, qui permet en semaine.