Choulhan Aroukh · Orah Haïm

📑 Table des matières

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — 5 seifim

résumé : chapeau du siman, puis le séif א. Trois cours ouvertes l'une sur l'autre et ouvertes sur le domaine public ; chacune des extérieures a fait l'érouv avec celle du milieu, et les extérieures ne l'ont pas fait ensemble : les extérieures sont interdites l'une avec l'autre, celle du milieu est permise avec chacune, et chacune avec elle. Cela, quand celle du milieu a donné son érouv dans chacune, ou que les extérieures ont donné le leur dans celle du milieu, dans deux maisons ; si les deux extérieures l'ont donné dans celle du milieu, dans une seule maison, toutes trois sont permises l'une avec l'autre.

résumé : deux cours l'une à l'intérieur de l'autre : l'intérieure est ouverte sur l'extérieure, l'extérieure sur le mavoy, et l'intérieure a un passage sur l'extérieure. Si l'intérieure a fait l'érouv et non l'extérieure, ou si chacune l'a fait pour elle-même et qu'un habitant de l'extérieure a oublié et ne l'a pas fait : l'intérieure est permise, l'extérieure interdite. Si l'extérieure a fait l'érouv et non l'intérieure, ou si chacune l'a fait pour elle-même et qu'un habitant de l'intérieure a oublié et ne l'a pas fait : toutes deux sont interdites. Si chacune a fait l'érouv pour elle-même : chacune est permise dans sa cour.

résumé : elles ont fait l'érouv ensemble. S'ils l'ont déposé dans l'extérieure et qu'un habitant, de l'intérieure ou de l'extérieure, a oublié et ne l'a pas fait : toutes deux sont interdites, jusqu'à ce qu'il renonce à son domaine. S'ils l'ont déposé dans l'intérieure : un habitant de l'intérieure a oublié, toutes deux sont interdites ; un habitant de l'extérieure a oublié, l'intérieure est permise.

résumé : un seul [habitant] dans l'intérieure, et un seul dans l'extérieure, ou deux dans l'extérieure qui ont fait l'érouv : celui qui est seul dans l'intérieure n'interdit pas à l'extérieure. Glose du Rama : de même plusieurs qui sont comme un seul et n'ont pas besoin de faire l'érouv, comme il a été expliqué au siman 370 (le Maguid [Michné], chapitre 4).

résumé : trois cours l'une à l'intérieur de l'autre, un seul [habitant] dans chacune : bien que plusieurs passent par l'extérieure, ils n'interdisent pas, car chacune est permise en son lieu. S'il y en a deux dans l'intérieure, qui n'ont pas fait l'érouv, ils interdisent à ceux qui sont seuls dans celle du milieu et dans l'extérieure. Voici la règle : un pied interdit en son lieu interdit hors de son lieu, et un pied permis n'interdit pas hors de son lieu.

1. La michna de Rabbi Chimon et la question de la guemara (séif א)

Le séif א vient d'une michna du chapitre Mi chéhotsiouhou : Rabbi Chimon y compare à trois cours le cas de trois hommes dont les [quatre] coudées empiètent les unes sur les autres, celui du milieu étant englobé entre les deux autres : « אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶם וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ » (משנה עירובין ד:ו).

Le Tour écrit ouvertes sur un mavoy, et le Beit Yossef s'en étonne : « ולא ידעתי למה כתב רבינו ופתוחות למבוי במקום מה ששנינו ופתוחות לר״ה » (בית יוסף או״ח שע״ח). La Michna Beroura, sur le séif א : « וה״ה כשפתוחות למבוי. וכתבו האחרונים דה״ה אם החיצונה לבד פתוחה לר״ה או למבוי ואמצעית יש לה דריסת הרגל עם הפנימית השניה שלפנים הימנה נמי דינא הכי דכל אחת שריא עם האמצעית אפילו החיצונה הפתוחה לר״ה ואין הפנימית יכולה לאסור עליה דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה כדלקמיה ס״ב » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ב). Elle applique ainsi au séif א la règle du séif ב, le pied permis en son lieu. Le Choulhan Aroukh HaRav écrit dans son séif 1 « וּפְתוּחוֹת כֻּלָּן גַּם כֵּן לְמָבוֹי אוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים » (שו״ע הרב שע״ח:א) (niveau 4). La page ne dit pas comment les A'haronim cités par la Michna Beroura lisent la remarque de Rachi.

La guemara demande pourquoi les cours extérieures restent interdites : « וְאַמַּאי? כֵּיוָן דְּעָרְבִי לְהוּ חִיצוֹנוֹת בַּהֲדֵי אֶמְצָעִית, הָוְיָא לְהוּ חֲדָא » (עירובין מ״ח ע״א). Rav Yehouda répond : « אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֶמְצָעִית עֵירוּבָהּ בָּזוֹ וְעֵירוּבָהּ בָּזוֹ » (עירובין מ״ח ע״א). Rav Chéchet : « וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁנָּתְנוּ עֵירוּבָן בָּאֶמְצָעִית, כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוּהוּ » (עירובין מ״ח ע״א) — la phrase s'achève au folio suivant : « בִּשְׁנֵי בָתִּים » (עירובין מ״ח ע״ב).

La guemara rapporte ensuite à qui revient cette règle, et ce que disent les Sages. Rav Yehouda, au nom de Rav : « אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: רְשׁוּת אַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת לִשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת. אֲבָל לָא שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת לִרְשׁוּת אַחַת » (עירובין מ״ח ע״ב). Quand Rav Yehouda le rapporta devant Chmouel, celui-ci lui dit : « אַף זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁלָשְׁתָּן אֲסוּרוֹת » (עירובין מ״ט ע״א). Elle rapporte enfin : « אָמַר רַבָּה אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן » (עירובין מ״ט ע״ב). Le séif א écrit la règle de la michna de Rabbi Chimon, avec les deux cas de Rav Yehouda et de Rav Chéchet.

2. Une maison ou deux, un récipient ou deux (séif א)

La guemara demande si Rav Chéchet suit Beit Chammaï : « כְּמַאן? כְּבֵית שַׁמַּאי, דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן וּנְתָנוּהוּ בִּשְׁנֵי כֵלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין עֵירוּבָן עֵירוּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עֵירוּבָן עֵירוּב » (עירובין מ״ח ע״ב) ; et elle répond : « אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָתָם — אֶלָּא בִּשְׁנֵי כֵלִים בְּבַיִת אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי בָתִּים, לָא » (עירובין מ״ח ע״ב).

Le Beit Yossef rapporte du Maguid Michné ce que le Rachba tire de la sougya : « וגם ה״ה כתב בפ״ד מה״ע בשם הרשב״א וכתב שהעלה מהסוגיא שאם נתנו העירוב באמצעית בבית אחד ובכלי א׳ או בב׳ כלים ובבית אחד וכגון שהיה האחד מלא והותיר הרי שלשתן מותרות זו עם זו ואולי לזה כתב רבינו עד שיעשו שלשתן עירוב א׳ עכ״ל » (בית יוסף או״ח שע״ח). Dans le texte que Sefaria sert du Maguid Michné, il ajoute que, quand l'un des récipients était plein et a débordé, ce n'est pas partager son érouv, ce dont la guemara dit : « אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַחוֹלֵק אֶת עֵירוּבוֹ — אֵינוֹ עֵירוּב » (עירובין מ״ט ע״א).

La Michna Beroura, sur les mots dans deux maisons : « ואפילו מלאוהו לכלי אחת ואייתר ונתנו אח״כ לכלי אחר דבכה״ג היה מהני אם היו נותנים אותו בבית אחד כמ״ש סימן שס״ו ס״ד אבל אם נתנו בשני בתים לא משתרי החיצונות זו בזו כיון דלא מיחברי אהדדי » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ד) ; et sur les mots dans une seule maison : « והיינו בכלי אחד או דמליא למנא ואייתר [אחרונים] » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ה). Le séif א écrit : « אבל אם נתנו שתי החיצונו׳ עירובן באמצעי׳ בבית א׳ שלשתן מותרות זו עם זו » (שו״ע או״ח שע״ח:א). Le séif 1 du Choulhan Aroukh HaRav écrit « אֲבָל אִם נְתָנוּהוּ בְּבַיִת אֶחָד בָּאֶמְצָעִית — הֲרֵי נִתְחַבְּרוּ דִּיּוּרֵי שְׁלָשְׁתָּן בְּבַיִת זֶה, וּמְעֹרָבוֹת הֵן, וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת זוֹ עִם זוֹ » (שו״ע הרב שע״ח:א), sans y répéter la précision du récipient ; il pose la règle du récipient unique pour l'érouv au siman 366 : « צָרִיךְ לִתֵּן כָּל הָעֵרוּב בִּכְלִי אֶחָד, וְאִם חִלְּקוֹ וּנְתָנוֹ בִּשְׁנֵי כֵלִים — אֵינוֹ עֵרוּב… וְהוּא שֶׁחִלְּקוֹ מִדַּעַת, מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה. אֲבָל אִם נִתְמַלֵּא כְּלִי הָאֶחָד, יָכוֹל לִתֵּן הַמּוֹתָר בִּכְלִי שֵׁנִי, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי כֵלִים בְּבַיִת אֶחָד » (שו״ע הרב שס״ו:ט) (niveau 4, point א).

3. Les Richonim qui omettent ces cas, et les mots du Rambam et du Tour (séif א)

Le Beit Yossef s'étonne de l'absence de ces cas chez le Rif, le Roch et le Rambam : « ולא ידעתי למה הרי״ף והרא״ש והרמב״ם השמיטו כל זה אבל הגהות אשיר״י כתבו שם וכגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו אבל אם נתנו החיצונות עירובן באמצעית בבית א׳ ה״ל חדא ושרו שלשתן לכ״ע » (בית יוסף או״ח שע״ח).

4. Le pied permis et le pied interdit — trois avis (séif ב)

Les séifim ב à ד suivent la michna de la fin du chapitre Ha-dar (niveau 1, section 2). Elle se termine sur un désaccord : « רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ » (משנה עירובין ו:ט). Rav Dimi rapporte, au nom de Rabbi Yannaï, que la michna suit Rabbi Akiva : « כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יַנַּאי: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ — אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁרֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת אֵינָהּ אוֹסֶרֶת — כָּךְ רֶגֶל הָאֲסוּרָה אֵינָהּ אוֹסֶרֶת » (עירובין ע״ה ע״א). La guemara discute cette lecture — elle lui oppose notamment les objections de Rav Bivi bar Abayé et de Ravina, tirées de la suite de la michna —, puis : « אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יַנַּאי: שָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר: תַּנָּא קַמָּא סָבַר: רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת — אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, רֶגֶל הָאֲסוּרָה — אוֹסֶרֶת. רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֲפִילּוּ רֶגֶל הַמּוּתֶּרֶת אוֹסֶרֶת. וְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי סָבְרִי: כְּשֵׁם שֶׁרֶגֶל מוּתֶּרֶת אֵינָהּ אוֹסֶרֶת — כָּךְ רֶגֶל הָאֲסוּרָה אֵינָהּ אוֹסֶרֶת » (עירובין ע״ה ע״א).

Pour l'intérieure qui a fait l'érouv quand l'extérieure ne l'a pas fait, la Michna Beroura : « שהרי יכולה לסגור פתחה ואין יכולין לעכב עליה בני החיצונה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט).

5. L'érouv commun : le lieu unique, la porte que l'on ferme et la renonciation de cour à cour (séif ג)

La michna suivante (ו:י) commence par l'oubli d'un habitant — de l'extérieure, l'intérieure est permise et l'extérieure interdite ; de l'intérieure, les deux sont interdites —, puis : quand elles ont donné leur érouv en un seul lieu et que l'un a oublié, de l'intérieure ou de l'extérieure, toutes deux sont interdites (niveau 1, section 2). La guemara demande « מַאי מָקוֹם אֶחָד » (עירובין ע״ה ע״א) ; « אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: חִיצוֹנָה, וּמַאי קָרוּ לָהּ ״מָקוֹם אֶחָד״ — מָקוֹם הַמְיוּחָד לִשְׁתֵּיהֶן » (עירובין ע״ה ע״א). Une baraïta le confirme, et distingue l'érouv déposé dans l'intérieure : « תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּחִיצוֹנָה, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה וּבֵין מִן הַפְּנִימִית, וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּפְּנִימִית, וְשָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּזוֹ, פְּנִימִית מוּתֶּרֶת וְחִיצוֹנָה אֲסוּרָה » (עירובין ע״ה ע״ב).

La guemara se demande si Chmouel et Rabbi Yo'hanan suivent ce désaccord : « לֵימָא שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבָּנַן וְרַבִּי עֲקִיבָא קָא מִיפַּלְגִי. דִּשְׁמוּאֵל אָמַר כְּרַבָּנַן, וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא » (עירובין ע״ה ע״ב). Chmouel répond : « אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָכָא, אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, דְּאָסְרָן אַהֲדָדֵי, אֲבָל הָתָם, מִי קָא אָסְרָן אַהֲדָדֵי » (עירובין ע״ה ע״ב) ; et Rabbi Yo'hanan : « וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן. עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, אֶלָּא דְּאָמְרָה לַהּ: אַדִּמְבַטְּלַתְּ לִי, קָא אָסְרַתְּ עִלַּאי. אֲבָל הָתָם, מִי קָאָסְרָה עֲלַהּ » (עירובין ע״ה ע״ב). Selon cette réponse de Rabbi Yo'hanan, les Sages ne s'appuient pas ici sur l'absence de renonciation de cour à cour : l'intérieure dit à l'extérieure en attendant que tu renonces, tu m'interdis.

Le Mehaber écrit au siman 381 : « יש ביטול רשות מחצר לחצר » (שו״ע או״ח שפ״א:ב) ; pour deux cours l'une à l'intérieur de l'autre dont seule l'extérieure a fait l'érouv (notre séif ב) : « לא שנא שתי חצירו׳ זו לפנים מזו ולא עירבו אלא החיצונה לבדה שפנימי׳ אוסרה על החיצונה יכולה לבטל לה רשות׳ שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ותהיה החיצונה מותר׳ » (שו״ע או״ח שפ״א:ב) ; et pour l'érouv commun déposé dans l'extérieure, quand un habitant de l'intérieure a oublié : « או אם עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ מהפנימי׳ ולא עירב יכול לבטל רשותו דהיינו שיבטל רשותו לכל א׳ מבני הפנימי׳ וגם לכל א׳ מבני החיצונה ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים » (שו״ע או״ח שפ״א:ב). Au séif ג de notre siman, de l'érouv déposé dans l'extérieure : « שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג), ce que la Michna Beroura lit : « ר״ל לשתי החצירות וכמבואר בסי׳ שפ״א » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט״ו). Le Rambam : « עָשׂוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד אִם הִנִּיחוּהוּ בַּחִיצוֹנָה וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב בֵּין שֶׁהָיָה מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה בֵּין מִבְּנֵי הַפְּנִימִית שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁמְּבַטְּלִין מֵחָצֵר לֶחָצֵר » (הלכות עירובין פ״ד הכ״א).

Quand l'érouv est dans l'intérieure, le Rambam écrit, pour l'oubli d'un habitant de l'extérieure puis pour celui d'un habitant de l'intérieure : « וְאִם הִנִּיחוּ עֵרוּבָן בַּפְּנִימִית וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב הַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ. שָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן » (הלכות עירובין פ״ד הכ״א) ; la Michna Beroura précise, au nom des A'haronim : « דכחדא חשיבא אם לא שיבטל רשותו לשני החצרות אבל אם יבטל רק לבני הפנימי לא מהני אפילו אם ירצו להסתלק מהחיצונה ולסגור פתחה [אחרונים] » (משנה ברורה שע״ח ס״ק ט״ז). Pour l'intérieure permise, elle reprend la parole des Sages : « דיכולה היא להסתלק מהחיצונה דאחדא לדשא ומשתמשת דהא עירובה אצלה ואע״ג דמתחלה נשתתפו יחד יכולה לחזור בה ולומר לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי כי לא היה בדעתי שיעוות אחד מבני חצרך ולא יתן חלק בעירוב » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ז).

6. Les habitants seuls : Rav Ada bar Ahava et Chmouel (séif ד)

La michna se termine : « וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים — אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב » (עירובין ע״ה ע״א). Rachi, que rapporte le Beit Yossef, lit : « ופירש״י ואם היו של יחיד שאין בפנימית אלא א׳ ובחיצונה א׳ אין צריכין לערב זה עם זה משום דריסת רגל דכיון דיחיד הוא והפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת ואם היו ב׳ אפילו בחיצונה גזרינן דילמא אתי למשרי ב׳ בפנימית וא׳ בחיצונה » (בית יוסף או״ח שע״ח).

Dans la guemara : « אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּנֵי רַבִּי: הָיוּ שְׁלֹשָׁה — אֲסוּרִין » (עירובין ע״ה ע״ב) ; « אֲמַר לְהוּ רַב בִּיבִי: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַמְרִיתַהּ נִיהֲלֵהּ, הוֹאִיל וַאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן רַבִּים בַּחִיצוֹנָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם! ״רַבִּים״ בְּ״רַבִּי״ אִיחַלַּף לִי » (עירובין ע״ה ע״ב). Rav Bivi rapporte donc ces mots à Rav Ada bar Ahava — puisque j'appelle plusieurs ceux qui sont dans l'extérieure —, et Rav Yossef reconnaît avoir pris רבים pour רבי. Chmouel : « וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְעוֹלָם מוּתָּרוֹת, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית וְאֶחָד בַּחִיצוֹנָה » (עירובין ע״ה ע״ב).

Le séif ד écrit le cas que permet Chmouel : « אם יחיד דר בפנימי׳ ויחיד בחיצונה או שנים בחיצונה ועירבו אין היחיד שבפנימי׳ אוסר על החיצונה » (שו״ע או״ח שע״ח:ד). La Michna Beroura en lit la portée : « היינו אותם השנים לבד אבל לא עם הפנימית ואשמועינן בזה דלא תימא דגזרינן משום שיסברו שיש שנים בפנימית כמו בחיצונה ונבוא להתיר גם בזה והתם בודאי אסור מדינא דהוי רגל האסורה במקומה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ח) — la crainte qu'elle écarte est celle que décrit Rachi ; et : « ר״ל אף שלא עירבו יחד דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה » (משנה ברורה שע״ח ס״ק י״ט). Le Choulhan Aroukh HaRav donne la même raison : « הוֹאִיל וְהִיא רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו » (שו״ע הרב שע״ח:ד) (niveau 4, point ד).

Le séif ne parle pas du non-Juif. La guemara : « אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְגוֹי הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים » (עירובין ע״ה ע״ב) ; le Rambam : « וְאִם הָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּפְּנִימִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֶחָד הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים וְאוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מְקוֹמוֹ » (הלכות עירובין פ״ד הכ״ב) ; le Beit Yossef renvoie : « ואם עכו״ם דר באחד מהן יתבאר משפטו בסימן שפ״ב » (בית יוסף או״ח שע״ח).

7. La glose du Rama : plusieurs qui sont comme un seul (séif ד)

Le Rama ajoute : « הגה וה״ה רבים שהם כיחיד ואינן צריכין לערב כדרך שנתבאר לעיל סימן ש״ע (המגיד פ״ד) » (שו״ע או״ח שע״ח:ד) — il nomme sa source, le Maguid [Michné], chapitre 4 ; le Beit Yossef le rapporte : « וכתב ה״ה בפ״ד אם היה יחיד דר בפנימית וכל שהוא כיחיד גם רבים הסמוכים על שולחן א׳ שאין צריכין עירוב ביניהם אינם אוסרים על החיצונה » (בית יוסף או״ח שע״ח), et précise lui-même : « ולאו דוקא אוכלין על שולחן א׳ ממש אלא כל מי שמקבל פרס כענין שנתבאר בסימן ש״ע אוכלין על שולחן א׳ מיקרו » (בית יוסף או״ח שע״ח).

Le Beit Yossef écrit que c'est ce qu'indique une question de la guemara : « בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, כְּרַבִּים דָּמוּ אוֹ כִּיחִידִים דָּמוּ » (עירובין ע״ג ע״א) ; « אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, בִּזְמַן שֶׁאֵין עִמָּהֶן דָּיוֹרִין הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים, וְאֵין צְרִיכִין לְעָרֵב, וּמָבוֹי שֶׁלָּהֶן נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה » (עירובין ע״ג ע״א).

Le Rambam écrit, plus haut dans le même chapitre (4:5) : « הָאָב וּבְנוֹ וְהָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁהֵן שְׁרוּיִין בְּחָצֵר אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּבַיִת אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וּפְעָמִים אֵינָן אוֹכְלִין הֲרֵי הֵן כְּבַיִת אֶחָד » (הלכות עירובין פ״ד ה״ה). La page ne tranche pas comment cette formule s'accorde avec la condition de Rabbénou Yehonatan.

La Michna Beroura donne l'exemple : « היינו שהיו בפנימית האב עם בניו שמקבלים ממנו פרס וכל כיוצא בהם ע״ש בסי׳ ש״ע » (משנה ברורה שע״ח ס״ק כ׳) ; le Choulhan Aroukh HaRav l'écrit dans son séif 4 : « וְהוּא הַדִּין רַבִּים שֶׁהֵם כְּיָחִיד, שֶׁאֵינָן אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה וְאֵינָן צְרִיכִים לְעָרֵב בֵּינֵיהֶן, כְּגוֹן הָאָב עִם בָּנָיו שֶׁמְּקַבְּלִים מִמֶּנּוּ פְּרָס, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶם מִמַּה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע » (שו״ע הרב שע״ח:ד) (niveau 4, point ד).

8. Trois cours l'une à l'intérieur de l'autre (séif ה)

Le séif ה suit de près la seconde partie d'une halakha du Rambam : « הָיָה בְּכָל חָצֵר מֵהֶן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים דּוֹרְסִין בַּחִיצוֹנָה אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן מֻתָּר בִּמְקוֹמוֹ. הָיוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית הוֹאִיל וְהֵן אֲסוּרִין בִּמְקוֹמָן עַד שֶׁיְּעָרְבוּ הֲרֵי הֵן אוֹסְרִין עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁנַיִם שֶׁבַּפְּנִימִית. זֶה הַכְּלָל רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ וְרֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ מִפְּנֵי שֶׁעוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן » (הלכות עירובין פ״ד הכ״ג). Le Rambam écrit ce cas à la suite de celui des trois cours ouvertes l'une sur l'autre ; le Beit Yossef lit ses mots selon le Rif, pour qui ces trois cours sont l'une à l'intérieur de l'autre (section 6). Le séif ה l'écrit : « שלשה חצרו׳ זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת אע״פ שרבים דורסים בחיצונה אינם אוסרים שכל אחת מותר׳ במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה).

Deux dans l'intérieure, qui n'ont pas fait l'érouv, interdisent à ceux qui sont seuls dans celle du milieu et dans l'extérieure ; le séif ה finit sur la règle : « זה הכלל רגל האסור׳ במקומה אוסר׳ שלא במקומה ורגל המותרת אינה אוסר׳ שלא במקומה » (שו״ע או״ח שע״ח:ה). Le Rav écrit : « וְאִם הָיוּ שְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם — אוֹסְרִים עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ה).

9. Récapitulatif des chitot et conclusion halakhique

Pour aller plus loin