מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר: זהו שולחן ערוך בפני עצמו, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן, בחלוקה ובמספור סעיפים משלו. כאן מונה שולחן ערוך הרב כ״ג סעיפים בראש הסימן, וספריא מגישה את לשונו בכ״ג קטעים, והדף מביא וממספר אותם כמות שהם (פרק 1); בשולחן ערוך של המחבר כ׳ סעיפים. שתי החלוקות אינן מקבילות אחת לאחת. לשם התמצאות: סעיף א׳ של הרב מקביל לסעיף א׳ של המחבר, וסעיפים ב׳ ו־ג׳ שלו להגהת הרמ״א על אותו סעיף; סעיפים ד׳–ז׳ לסעיפים ב׳–ה׳, וסעיף ח׳ לדברים שבאותיות קטנות, בלי המלה הגה, בסעיף ה׳; סעיפים ט׳–ט״ו לסעיפים ו׳–י״ב; סעיף ט״ז לסעיפים י״ג ו־ט״ו; סעיף י״ז לסעיף י״ד; סעיף י״ח לסעיף ט״ז; סעיף י״ט לסעיף י״ח; סעיף כ׳ לסעיף י״ז; סעיפים כ״א ו־כ״ב לסעיפים י״ט ו־כ׳; סעיף כ״ג להגהת הרמ״א על סעיף כ׳. בשאר המקומות, סעיף של המחבר נזכר כאן יחד עם הגהת הרמ״א שאחריו. נמצא שהרב מביא את סעיף ט״ו של המחבר לפני סעיף י״ד, ואת סעיף י״ח לפני סעיף י״ז. בכתובות שבסוגריים שתי הספירות באותיות, והכתובת מציינת תמיד את הספר (שו״ע או״ח למחבר, רמ״א או״ח לרמ״א, שו״ע הרב לרב).
עמוד זה מקבץ, לסימן שפ״ב, את הטקסט המלא של הרב, את מה ששונה בלשונו מדברי המחבר, ואת ההנהגה המעשית העולה מדבריו.
שלחן ערוך הרב — סימן שפ״ב
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן שפ״ב — אִם דִּירַת גּוֹי מְעַכֶּבֶת בְּעֵרוּבוֹ — וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. כ״ג סעיפים (בשולחן ערוך של המחבר כ׳ סעיפים, במספור משלו).
סעיף א אִם דִּירַת גּוֹי מְעַכֶּבֶת בְּעֵרוּבוֹ וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים: דִּירַת נָכְרִי כְּדִירַת בְּהֵמָה…
אִם דִּירַת גּוֹי מְעַכֶּבֶת בְּעֵרוּבוֹ וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים:
דִּירַת נָכְרִי כְּדִירַת בְּהֵמָה. לְפִיכָךְ הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶּחָצֵר אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, עַד שֶׁיִּהְיוּ ב' יִשְׂרְאֵלִים דָּרִים בִּשְׁנֵי בָתִּים וְאוֹסְרִים זֶה עַל זֶה, וּצְרִיכִים לְעָרֵב יַחַד — אֲזַי גַּם הַנָּכְרִי אוֹסֵר עֲלֵיהֶם, וְאֵין עֵרוּבָם מוֹעִיל עַד שֶׁהַנָּכְרִי יַשְׂכִּיר לָהֶם רְשׁוּתוֹ שֶׁבֶּחָצֵר. וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁדִּירָתוֹ דִּירָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁחָשְׁשׁוּ חֲכָמִים שֶׁמָּא יִלְמְדוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים מִמַּעֲשֵׂה הַנָּכְרִי כְּשֶׁיָּדוּרוּ בְּחָצֵר אַחַת, וּבִקְשׁוּ עִלָּה לִמְנוֹעַ דִּירַת הַיִּשְׂרָאֵל עִם הַנָּכְרִי, וְלָכֵן אָמְרוּ שֶׁאֵין עֵרוּב מוֹעִיל בִּמְקוֹם נָכְרִי וְאֵין בִּטּוּל רְשׁוּת מוֹעִיל בְּנָכְרִי עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר, וְהַנָּכְרִי לֹא יִרְצֶה לְהַשְׂכִּיר מִפְּנֵי שֶׁיָּחוּשׁ לִכְשָׁפִים, וְיִקְשֶׁה בְּעֵינֵי הַיִּשְׂרָאֵל דִּירָתוֹ עִמּוֹ מִפְּנֵי אִסּוּר טִלְטוּל, וְיֵצֵא מִשָּׁם. וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי שֶׁיָּדוּר יִשְׂרָאֵל אֶחָד עִם נָכְרִי בֶּחָצֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּחוּשׁ לְעַצְמוֹ שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ, כִּי הַנָּכְרִים חֲשׁוּדִים עַל שְׁפִיכַת דָּמִים — לָכֵן לֹא הֻצְרְכוּ לֶאֱסוֹר עָלָיו הַטִּלְטוּל מִשּׁוּם דִּירַת הַנָּכְרִי כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִשָּׁם. אֲבָל ב' יִשְׂרְאֵלִים אֵינָם יְרֵאִים מִמֶּנּוּ וְדָרִים עִמּוֹ, וְיִלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו.
וּמִכָּל מָקוֹם אִם יִשְׂרְאֵלִים רַבִּים דָּרִים בְּבַיִת אֶחָד — אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יְרֵאִים מִמֶּנּוּ, כִּי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לַחֲלוֹק בֵּין בַּיִת שֶׁדָּר בּוֹ אֶחָד לְבַיִת שֶׁדָּרִים בּוֹ הַרְבֵּה, וְהִתִּירוּ בְּבַיִת אֶחָד בְּכָל עִנְיָן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ בָּתִּים הַרְבֵּה שֶׁבֶּחָצֵר וְהֵם כְּבַיִת אֶחָד, שֶׁאֵינָם אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה, כְּגוֹן הָאַחִין שֶׁדָּרִים כָּל אֶחָד בְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמְקַבְּלִים פְּרָס מֵאֲבִיהֶם הַדָּרִים עִם הַנָּכְרִי בֶּחָצֵר, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶם מִמַּה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע שֶׁאֵין צְרִיכִים לְעָרֵב בֵּינֵיהֶם — אֵין צְרִיכִים גַּם כֵּן לִשְׂכּוֹר רְשׁוּת מִנָּכְרִי הַדָּר עִמָּהֶם בֶּחָצֵר:
סעיף ב יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל בַּיִת לְנָכְרִי בֶּחָצֵר…
יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל בַּיִת לְנָכְרִי בֶּחָצֵר — אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עוֹד יִשְׂרָאֵל דָּר עִמּוֹ בֶּחָצֵר, לְפִי שֶׁלֹּא הִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסוֹר עָלָיו (וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּמַשְׂכִּיר אוֹ מַשְׁאִיל לְיִשְׂרָאֵל אֵין אוֹמְרִים כֵּן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע — גַּבֵּי נָכְרִי הֵקֵלּוּ).
אֲבָל אִם הַבַּיִת שֶׁל נָכְרִי וּשְׂכָרוֹ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ, וְהַנָּכְרִי דָּר עִמּוֹ בְּחֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּעִנְיָן שֶׁאוֹסֵר עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — אֵין שְׂכִירַת הַבַּיִת מוֹעֶלֶת לְעִנְיַן שְׂכִירוּת לְהַתִּיר טִלְטוּל, אֶלָּא צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְהַתִּיר טִלְטוּל (שֶׁאִם לֹא כֵן לֹא יִקְשֶׁה בְּעֵינָיו דִּירָתוֹ עִמּוֹ וְלֹא יֵצֵא מִשָּׁם):
סעיף ג יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ ב' בָּתִּים בְּחָצֵר שֶׁנָּכְרִי…
יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ ב' בָּתִּים בְּחָצֵר שֶׁנָּכְרִי דָּר בָּהּ, וְהוּא דָר בְּאֶחָד מֵהֶם, וְהַשֵּׁנִי הִשְׁאִיל אוֹ הִשְׂכִּיר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְיֵשׁ לוֹ בּוֹ תְּפִיסַת יָד, דְּהַיְנוּ כֵּלִים שֶׁאֵינָם נִטָּלִים בְּשַׁבָּת — אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע, צְרִיכִים לִשְׂכּוֹר מֵהַנָּכְרִי, לְפִי שֶׁתְּפִיסַת יָד אֵין לָהּ לְהוֹעִיל יוֹתֵר מִשֶּׁאִלּוּ עֵרְבוּ בֵּינֵיהֶם, שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל לְעָרְבָם וּלְשַׁתְּפָם שֶׁיִּהְיוּ כְּיָחִיד בִּמְקוֹם נָכְרִי, שֶׁאֵין הַנָּכְרִי אוֹסֵר עָלָיו:
סעיף ד אִם בִּטְּלוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים רְשׁוּתָם לְאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי…
אִם בִּטְּלוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים רְשׁוּתָם לְאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי שֶׁיֵּחָשֵׁב כְּיָחִיד בִּמְקוֹם נָכְרִי — אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁבְּכָל שַׁבָּת יַעֲשׂוּ כָּךְ וְתִתְבַּטֵּל תּוֹרַת עֵרוּב מֵאוֹתָהּ חָצֵר. וְאִם יְעָרְבוּ, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּטְעוּ לוֹמַר עֵרוּב מוֹעִיל בִּמְקוֹם נָכְרִי:
סעיף ה אִם אֵין לַנָּכְרִי דְּרִיסַת הָרֶגֶל עַל הַיִּשְׂרְאֵלִים…
אִם אֵין לַנָּכְרִי דְּרִיסַת הָרֶגֶל עַל הַיִּשְׂרְאֵלִים — אֵינוֹ אוֹסֵר. כְּגוֹן ב' חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ וְאֵין לָהֶן דְּרִיסַת הָרֶגֶל זוֹ עַל זוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ אֶלָּא זוֹ בְּצַד זוֹ, וּשְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת לְמָבוֹי, וּבְאַחַת מֵהֶן דָּר נָכְרִי וּבַשְּׁנִיָּה דָּרִים ב' יִשְׂרְאֵלִים אוֹ יוֹתֵר — מַכְנִיסִים וּמוֹצִיאִים מִזּוֹ לְזוֹ דֶּרֶךְ פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן, וְאֵינָם צְרִיכִים לִשְׂכּוֹר מֵהַנָּכְרִי אֶלָּא אִם כֵּן רוֹצִים לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמָּבוֹי, שֶׁאָז הוּא אוֹסֵר עֲלֵיהֶם בַּמָּבוֹי, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹ דְּרִיסַת הָרֶגֶל:
סעיף ו הַשּׂוֹכֵר מִן הַנָּכְרִי סְתָם — מוֹעִיל, וְאֵינוֹ…
הַשּׂוֹכֵר מִן הַנָּכְרִי סְתָם — מוֹעִיל, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לוֹ שֶׁהוּא לְהַתִּיר הַטִּלְטוּל, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתּוֹב שׁוּם כְּתִיבָה עַל הַשְּׂכִירוּת:
סעיף ז שׂוֹכְרִים מִן הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה…
שׂוֹכְרִים מִן הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, לְפִי שֶׁלְּגַבֵּי בֶּן נֹחַ אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה נֶחְשָׁב לוֹ מָמוֹן. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ אֶלָּא לְהַשְׂכִּיר — אֵין פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה נֶחְשָׁב לוֹ מָמוֹן כְּלָל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְרַצֶּה בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם הָיָה מְבַטֵּל בְּחִנָּם הָיָה מוֹעִיל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה אֶלָּא לְהַשְׂכִּיר, וּשְׂכִירוּת אֵין כַּאן וּבִטּוּל אֵין כַּאן, שֶׁהַבִּטּוּל הוּא שֶׁמְּסַלֵּק עַצְמוֹ מֵרְשׁוּת, וְזֶה לֹא סִלֵּק עַצְמוֹ אֶלָּא לְהַשְׂכִּיר:
סעיף ח מֻתָּר לִשְׂכּוֹר מִן הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וְאֵין…
מֻתָּר לִשְׂכּוֹר מִן הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ קוֹנֶה רְשׁוּת מִן הַנָּכְרִי אֶלָּא שׂוֹכְרָהּ. וְאַף שֶׁשְּׂכִירוּת גַּם כֵּן אֲסוּרִים בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שֶׁדּוֹמֶה לְמִקָּח וּמִמְכָּר, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ דָּמִים בְּעַד הַחֵפֶץ שֶׁשּׂוֹכֵר כְּמוֹ שֶׁהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן בְּעַד הַמֶּכֶר — מִכָּל מָקוֹם כַּאן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ שׂוֹכֵר רְשׁוּתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא לְהַתִּיר הַטִּלְטוּל בִּלְבָד, אִם כֵּן הַדָּמִים שֶׁנּוֹתֵן לוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מַתָּנָה בְּעָלְמָא, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְמִקָּח וּמִמְכָּר, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ בְּעַד הַמֶּכֶר הַנִּקְנֶה לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ.
אֲבָל לִקְנוֹת רְשׁוּת בְּשַׁבָּת — אָסוּר, אַף שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לְהַתִּיר טִלְטוּל, וַאֲפִלּוּ בְּמַתְּנַת חִנָּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״פ וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקכ״ח:
סעיף ט כָּל זְמַן שֶׁאֵין הַנָּכְרִי חוֹזֵר בּוֹ…
כָּל זְמַן שֶׁאֵין הַנָּכְרִי חוֹזֵר בּוֹ — מוֹעֶלֶת הַשְּׂכִירוּת, וַאֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה. וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִשְּׂכִירוּתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַדָּמִים אִם חוֹזֵר בּוֹ קֹדֶם שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה.
וְאִם הֶחֱזִיקוּ בֶּחָצֵר קֹדֶם שֶׁחָזַר בּוֹ — שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ לְשַׁבָּת זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמַּחֲזִיר הַדָּמִים. וְהוּא שֶׁהֶחֱזִיקוּ אַחַר כְּנִיסַת שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שפ״א.
אֲבָל לְשַׁבָּת הָאַחֶרֶת יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיר הַדָּמִים, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הוֹעִילָה שְׂכִירוּתוֹ לְשַׁבָּת אַחַת.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁשָּׂכְרוּ מִמֶּנּוּ סְתָם וְלֹא פֵרְשׁוּ לוֹ זְמַן. אֲבָל אִם שָׂכְרוּ מִמֶּנּוּ לִזְמַן, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַדָּמִים לְפִי עֶרֶךְ אֹרֶךְ הַזְּמַן הַנִּשְׁאָר (וְכֵן אִם שָׂכְרוּ מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם בְּפֵרוּשׁ):
סעיף י אִם שָׂכְרוּ מֵהַנָּכְרִי לִזְמַן יָדוּעַ — כְּשֶׁיִּכְלֶה…
אִם שָׂכְרוּ מֵהַנָּכְרִי לִזְמַן יָדוּעַ — כְּשֶׁיִּכְלֶה הַזְּמַן צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ שֵׁנִית, וְצָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְעָרֵב, שֶׁאֵין עֵרוּב הָרִאשׁוֹן חוֹזֵר וְנֵעוֹר, שֶׁכְּבָר נִתְבַּטֵּל בִּכְלוֹת הַזְּמַן (וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְעֵרֵב לְשָׁנָה וְנִסְתַּם הַפֶּתַח בְּחֹל וְנִפְתַּח בְּשַׁבָּת, שֶׁהָעֵרוּב חוֹזֵר וְנֵעוֹר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ד, לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתוֹ נַעֲשָׂה אַף לְשַׁבָּת זוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹמֵד לְהִתְבַּטֵּל בִּתְחִלַּת שַׁבָּת זוֹ, שֶׁהֲרֵי הַפֶּתַח שֶׁהָיָה פָּתוּחַ אָז לֹא הָיָה עוֹמֵד לִהְיוֹת נִסְתָּם בִּתְחִלַּת שַׁבָּת זוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כַּאן, שֶׁבִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הָעֵרוּב הָיָה עוֹמֵד לְהִתְבַּטֵּל כְּשֶׁיִּכְלֶה זְמַן הַשְּׂכִירוּת עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וְיִשְׂכְּרוּ שֵׁנִית, וַהֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְבָא נָכְרִי בְּשַׁבָּת שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שפ״ג):
סעיף יא אִם שָׂכְרוּ מִן הַנָּכְרִי לִזְמַן יָדוּעַ, וּבְתוֹךְ…
אִם שָׂכְרוּ מִן הַנָּכְרִי לִזְמַן יָדוּעַ, וּבְתוֹךְ הַזְּמַן הִשְׂכִּיר הַנָּכְרִי דִּירָתוֹ לְנָכְרִי אַחֵר — דַּי בִּשְׂכִירוּת הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא נִתְבַּטְּלָה בְּמַה שֶּׁהִשְׂכִּירָהּ לְאַחֵר, לְפִי שֶׁבְּזֶה לֹא סִלֵּק נַפְשׁוֹ מִמֶּנָּה כֵּיוָן שֶׁלְּאַחַר זְמַן תַּחֲזוֹר לוֹ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ לֹא זָזָה יָדוֹ מִמֶּנָּה כְּלָל, וַהֲרֵי הִיא אַף עַכְשָׁו בִּרְשׁוּתוֹ. אֲבָל אִם מֵת, אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ לְאַחֵר בְּתוֹךְ הַזְּמַן — צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִשְׂכּוֹר מֵהַיּוֹרֵשׁ אוֹ מֵהַלּוֹקֵחַ, שֶׁכְּבָר פָּסַק רְשׁוּת הָרִאשׁוֹן וְנִתְבַּטְּלָה שְׂכִירוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל שֶׁעֵרֵב וּמֵת נִתְבַּטֵּל עֵרוּבוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״א:
סעיף יב חֲמִשָּׁה הַדָּרִים בְּחָצֵר אֶחָד אֵינָם צְרִיכִים כָּל…
חֲמִשָּׁה הַדָּרִים בְּחָצֵר אֶחָד אֵינָם צְרִיכִים כָּל אֶחָד לִשְׂכּוֹר מֵהַנָּכְרִי הַדָּר עִמָּהֶם, אֶלָּא אֶחָד שׂוֹכֵר בִּשְׁבִיל כֻּלָּם. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לוֹ גַּבֵּי שְׂכִירוּת שֶׁיַּשְׂכִּיר לְכֻלָּם, אֶלָּא שׂוֹכֵר לְעַצְמוֹ וְכֻלָּם מֻתָּרִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא עֵרֵב עִמָּהֶם — הֲרֵי כֻּלָּם כְּאִישׁ אֶחָד, וְדַי שֶׁיַּשְׂכִּיר לְאֶחָד מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁלְּעִנְיַן עֵרוּב אִם הֵם רוֹצִים לְעָרֵב עִם חָצֵר אַחֶרֶת — דַּי שֶׁאֶחָד מֵהֶם יִתֵּן הַפַּת אֲפִלּוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכֻלָּם מֻתָּרִים, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר עֵרֵב עִמָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ב:
סעיף יג אִם שָׂכְרוּ מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ — אֵינוֹ…
אִם שָׂכְרוּ מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ — אֵינוֹ מוֹעִיל, אֲפִלּוּ הָיָה רָגִיל לְהַשְׂכִּיר מִקֹּדֶם. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְעֵרוּב, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָרָגִיל לְעָרֵב נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ עֵרוּבוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ, לְפִי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל אָנוּ יְכוֹלִים לְכֻפּוֹ לְקַיֵּם דְּבַר מִצְוָה שֶׁהֻרְגַּל בָּהּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנָכְרִי:
סעיף יד אֲבָל מֵאִשְׁתּוֹ אוֹ בְּנֵי בֵיתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ…
אֲבָל מֵאִשְׁתּוֹ אוֹ בְּנֵי בֵיתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ (שֶׁבְּבֵיתוֹ) — שׂוֹכְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוֹחֶה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁדִּירַת הַנָּכְרִי אֵינָהּ אוֹסֶרֶת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו, הֵקֵלּוּ בָּהּ לִהְיוֹת אֲפִלּוּ שְׂכִירוֹ נֶחְשָׁב כָּמֹהוּ, לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים גַּם הַשָּׂכִיר לֹא יִרְצֶה לְהַשְׂכִּיר וְיֵצֵא הַיִּשְׂרָאֵל מִשָּׁם. וּמִזֶּה הַטַּעַם אֲפִלּוּ שְׂכִירוֹ שֶׁל שְׂכִירוֹ יָכוֹל לְהַשְׂכִּיר כְּמוֹ הַשָּׂכִיר עַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם הַשָּׂכִיר [וּ]בַעַל הַבַּיִת מוֹחִים:
סעיף טו אִם אֵין הַנָּכְרִי רוֹצֶה לְהַשְׂכִּיר, יִתְקָרֵב לוֹ…
אִם אֵין הַנָּכְרִי רוֹצֶה לְהַשְׂכִּיר, יִתְקָרֵב לוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר וְיֵעָשֶׂה אוֹהֲבוֹ, עַד שֶׁיַּשְׁאִיל לוֹ הַנָּכְרִי מָקוֹם בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁיְּהֵא לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחַ בּוֹ שׁוּם דָּבָר, וְאָז אָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ יִשְׂרָאֵל זֶה הוּא דָר אֵצֶל הַנָּכְרִי, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִנִּיחַ אֶצְלוֹ שׁוּם דָּבָר, רַק שֶׁקָּנָה מִמֶּנּוּ בְּאֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁקַּרְקַע נִקְנֶה בָּהֶם, וְנַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל זֶה כְּאִלּוּ הוּא שְׂכִירוֹ אוֹ לְקִיטוֹ (שֶׁבְּבֵיתוֹ) וּמַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׂכִּיר, אֶלָּא נוֹתֵן עֵרוּבוֹ עִם בְּנֵי הֶחָצֵר בִּשְׁבִיל בֵּיתוֹ, וְדַיּוֹ בְּכָךְ גַּם בִּשְׁבִיל בֵּית הַנָּכְרִי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעֵרֵב עִמָּהֶם נַעֲשׂוּ כֻלָּם כְּאִישׁ אֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה שְׂכִירוֹ, שֶׁהוּא נֶחְשָׁב כְּבַעַל הַבַּיִת בְּבֵית הַנָּכְרִי — הֲרֵי יֵשׁ לְכֻלָּם חֵלֶק בִּרְשׁוּת הַנָּכְרִי כָּמֹהוּ, כְּמוֹ שֶׁאֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר הַשּׂוֹכֵר רְשׁוּת מֵהַנָּכְרִי — יֵשׁ לְכֻלָּם חֵלֶק בִּשְׂכִירוּת זוֹ. וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לָחוּשׁ לִסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:
סעיף טז אִם הִשְׁאִיל לוֹ מָקוֹם מְיֻחָד בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא…
אִם הִשְׁאִיל לוֹ מָקוֹם מְיֻחָד בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יוּכַל (לְסַלְּקוֹ מִמָּקוֹם זֶה) וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּעַצְמוֹ, שֶׁנִּמְצָא הַנָּכְרִי מְסֻלָּק מֵהַיִּשְׂרָאֵל בְּמָקוֹם זֶה שֶׁיִּחֵד לוֹ וְהַיִּשְׂרָאֵל מְסֻלָּק מֵהַנָּכְרִי מִשְּׁאָר הַבַּיִת, שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחַ שָׁם חֲפָצָיו — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ רְשׁוּת — אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ (וַאֲפִלּוּ הוּא שְׂכִירוֹ אוֹ לְקִיטוֹ וְיִחֵד לוֹ חֶדֶר בְּבֵיתוֹ לָדוּר בּוֹ, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ מִמֶּנּוּ וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּעַצְמוֹ — אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, שֶׁהֲרֵי הַנָּכְרִי מְסֻלָּק מִמֶּנּוּ וְהוּא מֵהַנָּכְרִי).
לְפִיכָךְ אִם יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי דָּרִים בְּבַיִת אֶחָד כָּל אֶחָד בְּחֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, צָרִיךְ לִשְׂכּוֹר מֵהַנָּכְרִי וּלְעָרֵב עִם הַיִּשְׂרָאֵל. וְאֵין הַיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לְהַשְׂכִּיר רְשׁוּת הַנָּכְרִי, הוֹאִיל וְאֵין הַנָּכְרִי יָכוֹל לְסַלְּקוֹ וְהוּא אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחַ חֲפָצָיו בְּחֶדֶר הַנָּכְרִי.
וְהוּא הַדִּין בְּנָכְרִים הַדָּרִים בְּעִנְיָן זֶה בְּבַיִת אֶחָד — צָרִיךְ לִשְׂכּוֹר מִשְּׁנֵיהֶם:
סעיף יז שָׂכְרוּ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ לִזְמַן יָדוּעַ, אַף עַל…
שָׂכְרוּ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ לִזְמַן יָדוּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁסִּלְּקוֹ תּוֹךְ הַזְּמַן מִהְיוֹת שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ — מֻתָּרִים עַד תֹּם הַזְּמַן. אֲבָל אִם שָׂכְרוּ מִמֶּנּוּ סְתָם, כֵּיוָן שֶׁסִּלְּקוֹ — נִתְבַּטֵּל הַשְּׂכִירוּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא שְׂכִירוֹ יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְהַשְׂכִּיר כְּבַעַל הַבַּיִת בְּעַצְמוֹ, וְהַמַּשְׂכִּיר וְשׁוֹתֵק — כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ מוֹעֶלֶת שְׂכִירוּתוֹ אֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁאֵין כֹּחוֹ בִּשְׂכִירוּתוֹ אֶלָּא מִצַּד בַּעַל הַבַּיִת שֶׁשָּׂכַר אוֹתוֹ לְשָׁרְתוֹ, וְנֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא בַּעַל הַבַּיִת, אִם כֵּן כְּשֶׁסִּלְּקוֹ בַּעַל הַבַּיִת — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ חוֹזֵר בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת מִשְּׂכִירוּתוֹ, וְהַמַּשְׂכִּיר סְתָם יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אַחַר שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיר הַדָּמִים (מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַשְׂכִּיר לִזְמַן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה).
וְהוּא הַדִּין אִם שָׂכַר מִגִּזְבַּר הַמֶּלֶךְ וְנִסְתַּלֵּק הַגִּזְבָּר, וְהוּא שֶׁסִּלְּקוֹ לְגַמְרֵי, שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ אוֹכֵל פְּרַס הַמֶּלֶךְ. אֲבָל אִם לֹא סִלְּקוֹ אֶלָּא מֵהַגִּזְבְּרָאוּת, וַעֲדַיִן הוּא אוֹכֵל פְּרָס שֶׁלּוֹ — הֲרֵי הוּא כִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ וְשׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ לְכַתְּחִלָּה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא נִתְבַּטְּלָה שְׂכִירוּת הָרִאשׁוֹנָה. וְהוּא הַדִּין כָּל עֶבֶד מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הַקְּטַנִּים (שֶׁבְּבֵיתוֹ) — שׂוֹכְרִים מֵהֶן כְּמוֹ שֶׁשּׂוֹכְרִים מִשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת (וְהוּא הַדִּין שֶׁשּׂוֹכְרִים מֵעַבְדֵי עֲבָדָיו, כְּמוֹ שֶׁשּׂוֹכְרִים מִשְּׂכִירוֹ שֶׁל שְׂכִירוֹ):
סעיף יח נָכְרִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ ה' יִשְׂרְאֵלים שְׂכִירִים וּלְקִיטִים…
נָכְרִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ ה' יִשְׂרְאֵלים שְׂכִירִים וּלְקִיטִים דָּרִים בַּחֲצֵרוֹ, כָּל אֶחָד בְּחֶדֶר אוֹ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ — אֵינָן אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין דִּירָתָם שֶׁלָּהֶם אֶלָּא שֶׁל הַנָּכְרִי, וְהוּא יָכוֹל לְסַלְּקָם, וְאֵינוֹ מַשְׁאִיל לָהֶם רְשׁוּתָם שֶׁיַּאַסְרוּ זֶה עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע. וְאֵין דִּירָתָם חֲשׁוּבָה דִירָה אֶלָּא לְהָקֵל, שֶׁיְּכוֹלִים לְהַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אֲבָל לֹא לְהַחֲמִיר, שֶׁיַּאַסְרוּ זֶה עַל זֶה.
וְכֵן אִם שָׂכְרוּ מִן הַנָּכְרִי רְשׁוּתוֹ — אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם צָרִיךְ לִתֵּן עֵרוּב (וְכָל שֶׁכֵּן אִם הֵם הִשְׂכִּירוּ רְשׁוּת הַנָּכְרִי, שֶׁהֲרֵי גַּם דִּירָתָם בִּכְלָל):
סעיף יט נָכְרִי שֶׁהִשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְנָכְרִי אַחֵר, אִם נִשְׁאַר…
נָכְרִי שֶׁהִשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְנָכְרִי אַחֵר, אִם נִשְׁאַר לוֹ לַמַּשְׂכִּיר רְשׁוּת בְּבֵיתוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַנִּיחַ בּוֹ שׁוּם כֵּלִים — יְכוֹלִים לִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ. וְלֹא מַשְׂכִּיר בִּלְבָד אֶלָּא כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת בְּבֵית נָכְרִי לְהַנִּיחַ בּוֹ שׁוּם דָּבָר יָכוֹל לִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה כִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֶלָּא שֶׁדִּבְרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה, שֶׁסְּתָם מַשְׂכִּיר מַשְׁאִיר לוֹ רְשׁוּת בְּבֵיתוֹ לְהַנִּיחַ בּוֹ חֲפָצָיו.
אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר לוֹ רְשׁוּת בְּבֵיתוֹ, אִם יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיר לְסַלֵּק אֶת הַשּׂוֹכֵר מִבֵּיתוֹ תּוֹךְ זְמַנּוֹ — יְכוֹלִים לִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ, וְאִם לָאו — אֵינוֹ מוֹעִיל אֶלָּא אִם כֵּן יִשְׂכְּרוֹ מֵהַשּׂוֹכֵר:
סעיף כ שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד…
שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד וְנָכְרִי בַּפְּנִימִית וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בַּחִיצוֹנָה — הַפְּנִימִי מֻתָּר בַּחֲצֵרוֹ, שֶׁאֵין הַנָּכְרִי אוֹסֵר עַל יִשְׂרָאֵל יְחִידִי, אֲבָל בַּחִיצוֹנָה אוֹסֵר הוּא עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר (לָהֶם רְשׁוּת דְּרִיסַת רַגְלוֹ בָּהּ), (שֶׁהֲרֵי רַגְלֵי ב' יִשְׂרְאֵלִים וְנָכְרִי מְצוּיִים בָּהּ). וְכֵן אִם יִשְׂרָאֵל אֶחָד בַּפְּנִימִית וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד וְנָכְרִי בַּחִיצוֹנָה. וַאֲפִלּוּ אִם נָכְרִי בַּפְּנִימִית וּב' יִשְׂרְאֵלִים בַּחִיצוֹנָה וְעֵרְבוּ — אוֹסֵר הַנָּכְרִי עֲלֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאִם הָיָה יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה אוֹסֵר עֲלֵיהֶם בִּדְרִיסַת רַגְלוֹ, הוֹאִיל וְהִיא רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ה:
סעיף כא חָצֵר שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֶחָד וְנָכְרִים דָּרִים בָּהּ, וְיֵשׁ…
חָצֵר שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֶחָד וְנָכְרִים דָּרִים בָּהּ, וְיֵשׁ בַּיִת אֶחָד שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל בֵּיתוֹ שֶׁל זֶה, וְאֵינוֹ פָּתוּחַ לְחָצֵר זוֹ אֶלָּא לְבַיִת זֶה הוּא פָּתוּחַ בְּחַלּוֹנוֹת, וְלֹא בְּפֶתַח גָּמוּר — אֵינוֹ יָכוֹל לְעָרֵב עִמּוֹ עַל יְדֵי הַחַלּוֹנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם כְּדֵי לְהוֹצִיא כֵּלָיו לְחָצֵר זוֹ דֶּרֶךְ בַּיִת זֶה הַפָּתוּחַ לְחָצֵר זוֹ, לְפִי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת סִיּוּעַ לְיָחִיד שֶׁיָּדוּר עִם נָכְרִי, שֶׁלֹּא יִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו. לְפִיכָךְ אָמְרוּ שֶׁלֹּא יְעָרֵב זֶה עִמּוֹ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ עִמּוֹ בַּחֲצֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה יְחִידִי בַּחֲצֵרוֹ וְיִתְיָרֵא מֵהַנָּכְרִי שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ וְיֵצֵא מִשָּׁם. אֲבָל אִם הֵם פְּתוּחִים זֶה לְזֶה בְּפֶתַח גָּמוּר — מֻתָּר לְעָרֵב עִמּוֹ, לְפִי שֶׁאַף אִם לֹא יְעָרֵב עִמּוֹ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲצֵרוֹ לֹא יִתְיָרֵא מֵהַנָּכְרִי, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה לוֹ כְּאִלּוּ דָר עִם יִשְׂרָאֵל זֶה בְּבֵיתוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּתֵּיהֶם פְּתוּחִים זֶה לְזֶה בְּפֶתַח גָּמוּר:
סעיף כב חָצֵר שֶׁיִּשְׂרְאֵלִים וְנָכְרִי שְׁרוּיִים בָּהּ, וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים…
חָצֵר שֶׁיִּשְׂרְאֵלִים וְנָכְרִי שְׁרוּיִים בָּהּ, וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים מִבֵּית יִשְׂרָאֵל זֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל זֶה, וְעֵרְבוּ עַל יְדֵי הַחַלּוֹנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם — אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מֻתָּרִים לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת, הֲרֵי הֵם אֲסוּרִים לְהוֹצִיא דֶּרֶךְ פִּתְחֵיהֶם (הַפְּתוּחִים לֶחָצֵר) מִפְּנֵי הַנָּכְרִי (שֶׁאוֹסֵר עֲלֵיהֶם הֶחָצֵר), עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר (לָהֶם רְשׁוּתוֹ שֶׁבֶּחָצֵר):
סעיף כג סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרְאֵלִים רַבִּים, וְיֵשׁ לָהֶם…
סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרְאֵלִים רַבִּים, וְיֵשׁ לָהֶם בָּתִּים מְיֻחָדִים לְכָל אֶחָד בַּסְּפִינָה — צְרִיכִים לְעָרֵב יַחַד וְלִשְׂכּוֹר רְשׁוּת מִנָּכְרִי בַּעַל הַסְּפִינָה (אִם יֵשׁ גַּם לוֹ בַּיִת מְיֻחָד בַּסְפִינָה וְלֹא נָתַן רְשׁוּת לְיִשְׂרְאֵלִים אֵלּוּ לְהַנִּיחַ שׁוּם דָּבָר בְּבֵיתוֹ, וְגַם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחַ שׁוּם דָּבָר בְּבָתֵּיהֶם, שֶׁאָז הֵם מְסֻלָּקִים זֶה מִזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה), אוֹ יַבְלִיעוּ שְׂכִירוּת הֶתֵּר טִלְטוּל בִּשְׂכַר הַסְּפִינָה. אֲבָל אִם לֹא הִבְלִיעוּ לוֹ בְּפֵרוּשׁ — אֵין שְׂכִירוּת הַסְּפִינָה מוֹעֶלֶת לְהַתִּיר טִלְטוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:
מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים שפ״ב. בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה.
לשון הרב מול סעיף המחבר והרמ״א
במה שונה לשון הרב מסעיף המחבר והרמ״א
כל נקודה מעמידה זה לצד זה סעיף של שולחן ערוך המחבר (במספור שלו, כ׳ סעיפים, המסומנים באותיותיהם), או את הגהת הרמ״א, ואת הסעיף המקביל בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (במספור שלו, כ״ג סעיפים), לפי סדר סעיפי הרב, ואינה מציינת אלא מה שמראה השוואת שתי הלשונות. נקודה שצוינה אינה בהכרח מיוחדת לרב; בכמה נקודות הדף מביא את המשנה ברורה, שאחרי הרב, בלי למנות את מפרשי המחבר. במקום שהמפרשים חלוקים, הדף אינו מכריע: היעזר ברב שלך.
אין נמנים כאן כנקודות בפני עצמן הטעמים שהרב נותן לדיני המחבר (למשל בסעיפים א׳, ד׳, ז׳, י״ג ו־י״ד), ולא פרטים המבארים אותם. כך, בסעיף א׳ כותב הרב « וּמִכָּל מָקוֹם אִם יִשְׂרְאֵלִים רַבִּים דָּרִים בְּבַיִת אֶחָד — אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם » (שו״ע הרב שפ״ב:א), והמחבר כותב « עד שיהיו שני ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה » (שו״ע או״ח שפ״ב:א); המשנה ברורה, שאחרי הרב, כותבת על מילים אלה « אבל בחד בית אפילו יש כמה אנשים ואוכלים כל אחד בפ״ע כחד חשיבי » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ב).
נקודה א — להשתתף במבוי (שו״ע הרב שפ״ב:ה)
שתי חצרות זו בצד זו
דברי המחבר: בסוף דין שתי החצרות שזו בצד זו, « מכניסין ומוציאין מחצר זו לחצר זו בשבת דרך חלון שביניהם ואין צריך לשכור מהעכו״ם » (שו״ע או״ח שפ״ב:ג).
דברי הרב: « מַכְנִיסִים וּמוֹצִיאִים מִזּוֹ לְזוֹ דֶּרֶךְ פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן, וְאֵינָם צְרִיכִים לִשְׂכּוֹר מֵהַנָּכְרִי אֶלָּא אִם כֵּן רוֹצִים לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמָּבוֹי, שֶׁאָז הוּא אוֹסֵר עֲלֵיהֶם בַּמָּבוֹי, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹ דְּרִיסַת הָרֶגֶל » (שו״ע הרב שפ״ב:ה).
ההבדל: סעיף ג׳ של המחבר מזכיר חלון ואינו מדבר במבוי; לשון הרב מזכירה פתחים וחלונות, ומוציאה את המקרה שרוצים להשתתף במבוי: הנכרי, שיש לו בו דריסת הרגל, אוסר עליהם אז את המבוי.
אצל מפרשי המחבר: חלוקים כששתי החצרות פתוחות למבוי אחד שאוסרים בו זה על זה (שתי חצרות של ישראל); הביאור הלכה דן בזה (רמה 2, פרק 1). הדף אינו מכריע: היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, שני ישראלים או יותר שחצרם בצד חצר הנכרי, ושתיהן פתוחות למבוי, מכניסים ומוציאים מחצר לחצר דרך הפתחים והחלונות שביניהן בלי לשכור מן הנכרי, אלא אם כן רוצים להשתתף במבוי (שו״ע הרב שפ״ב:ה). ראה פרק 4, נקודה ②.
נקודה ב — לקנות רשות בשבת (שו״ע הרב שפ״ב:ח)
לשכור או לקנות בשבת
דברי סעיף ה׳ של המחבר: באותיות קטנות, בלי המלה הגה, « ומותר לשכור ממנו בשבת » (שו״ע או״ח שפ״ב:ה), בלי לתת טעם.
דברי הרב: גם הוא מתיר, ונותן טעם: השכירות אינה אלא להתיר טלטול, ו« אִם כֵּן הַדָּמִים שֶׁנּוֹתֵן לוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מַתָּנָה בְּעָלְמָא » (שו״ע הרב שפ״ב:ח); ואחר כך כותב « אֲבָל לִקְנוֹת רְשׁוּת בְּשַׁבָּת — אָסוּר, אַף שֶׁאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לְהַתִּיר טִלְטוּל, וַאֲפִלּוּ בְּמַתְּנַת חִנָּם » (שו״ע הרב שפ״ב:ח), ומפנה לסימנים ש״פ · 380 ו־תקכ״ח · 528.
ההבדל: דברים אלה מתירים לשכור בשבת ואינה מדברת בקנייה; לשון הרב נותנת את הטעם, וכותבת שלקנות רשות בשבת אסור, אף להתיר טלטול ואפילו במתנת חנם.
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, שוכרים רשות הנכרי אף בשבת, אבל אין קונים רשות בשבת (שו״ע הרב שפ״ב:ח). ראה פרק 4, נקודה ③.
נקודה ג — חזרת הנכרי מן השכירות (שו״ע הרב שפ״ב:ט)
חזרת הנכרי מן השכירות
דברי המחבר: « כל זמן שאין העכו״ם חוזר בו מועיל השכירו׳ ואפילו לזמן מרובה » (שו״ע או״ח שפ״ב:ו); ואחר כך, בסוגריים, באותיות קטנות, בלי המלה הגה, « ואינו יכול לחזור משכירתו עד שיחזור הדמים » (שו״ע או״ח שפ״ב:ו).
דברי הרב: « וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִשְּׂכִירוּתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַדָּמִים אִם חוֹזֵר בּוֹ קֹדֶם שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה » (שו״ע הרב שפ״ב:ט); « וְאִם הֶחֱזִיקוּ בֶּחָצֵר קֹדֶם שֶׁחָזַר בּוֹ — שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ לְשַׁבָּת זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמַּחֲזִיר הַדָּמִים » (שו״ע הרב שפ״ב:ט), « וְהוּא שֶׁהֶחֱזִיקוּ אַחַר כְּנִיסַת שַׁבָּת » (שו״ע הרב שפ״ב:ט); « אֲבָל לְשַׁבָּת הָאַחֶרֶת יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיר הַדָּמִים » (שו״ע הרב שפ״ב:ט). כל זה כששכרו סתם ולא קבעו זמן; « אֲבָל אִם שָׂכְרוּ מִמֶּנּוּ לִזְמַן, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַדָּמִים לְפִי עֶרֶךְ אֹרֶךְ הַזְּמַן הַנִּשְׁאָר » (שו״ע הרב שפ״ב:ט).
ההבדל: הסוגריים מתנים את החזרה בהחזרת הדמים בלי לומר לאיזו שבת; לשון הרב מגבילה זאת לחזרה קודם שבת ראשונה, מתירה לשבת אחרת לחזור בלי להחזיר הדמים, כותבת שחזקה בחצר אחר כניסת שבת מונעת חזרה לשבת זו, ומבחינה בשכירות לזמן, שאין הנכרי חוזר בתוך הזמן אלא בהחזרת הדמים לפי ערך הזמן הנשאר.
אצל מפרשי המחבר: חלוקים בשאלות אלה. הביאור הלכה כותב כן בפתח הדברים, « יש בענין הזה מבוכה רבה בין המפרשים » (ביאור הלכה שפ״ב); ראה רמה 2, פרק 3. הדף אינו מכריע: היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: ראה פרק 4, נקודה ④.
נקודה ד — מת או מכר בתוך הזמן (שו״ע הרב שפ״ב:יא)
מת או מכר בתוך הזמן
דברי המחבר: « אם שכרו מהעכו״ם לזמן ידוע ובתוך הזמן השכיר העכו״ם דירתו לאחר די בשכירו הראשון » (שו״ע או״ח שפ״ב:ח).
דברי הרב: אותו דין, עם טעמו, ואחר כך « אֲבָל אִם מֵת, אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ לְאַחֵר בְּתוֹךְ הַזְּמַן — צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִשְׂכּוֹר מֵהַיּוֹרֵשׁ אוֹ מֵהַלּוֹקֵחַ » (שו״ע הרב שפ״ב:יא), ש« שֶׁכְּבָר פָּסַק רְשׁוּת הָרִאשׁוֹן וְנִתְבַּטְּלָה שְׂכִירוּתוֹ » (שו״ע הרב שפ״ב:יא).
ההבדל: סעיף ח׳ של המחבר עוסק רק בנכרי שהשכיר דירתו לאחר בתוך הזמן; לשון הרב כותבת גם מיתת הנכרי ומכירה בתוך הזמן, שאחריהן צריך לחזור ולשכור מן היורש או מן הלוקח.
אצל מפרשי המחבר: חלוקים בשני מקרים אלה: ראה רמה 2, פרק 3. הדף אינו מכריע: היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: ראה פרק 4, נקודה ④.
נקודה ה — יתקרב לו ויעשה אוהבו (שו״ע הרב שפ״ב:טו)
אוהבו של הנכרי
דברי המחבר: אחרי הדעה הראשונה, שזה שהשאיל לו הנכרי מקום משכיר, « ויש אומרים שאינו צריך להשכיר אלא נותן עירובו ודיו » (שו״ע או״ח שפ״ב:יב), בלי להכריע ביניהן.
דברי הרב: שתי הדעות, עם טעם השנייה, ואחר כך « וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לָחוּשׁ לִסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה » (שו״ע הרב שפ״ב:טו).
ההבדל: סעיף י״ב של המחבר מביא את הדעה השנייה בלי הכרעה; לשון הרב מסיימת שלכתחלה יש לחוש לראשונה, המצריכה את זה שהשאיל לו הנכרי מקום להשכיר [את רשות הנכרי].
אצל מפרשי המחבר: גם המשנה ברורה, שאחרי הרב, כותבת « ולכתחלה נכון לחוש לסברא הראשונה » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק מ״א).
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, לכתחלה זה שהשאיל לו הנכרי מקום משכיר [את רשותו] שלא מדעתו, ואינו מסתפק בנתינת עירובו (שו״ע הרב שפ״ב:טו). ראה פרק 4, נקודה ⑤.
נקודה ו — שתי חצרות זו לפנים מזו (שו״ע הרב שפ״ב:כ)
שתי חצרות זו לפנים מזו
דברי המחבר: אחרי המקרים שבהם הוא כותב שהנכרי אוסר, « ויש מי שאומר שאפי׳ עכו״ם בפנימי׳ וישראל א׳ בחיצונה אוסר » (שו״ע או״ח שפ״ב:יז).
דברי הרב: « הַפְּנִימִי מֻתָּר בַּחֲצֵרוֹ, שֶׁאֵין הַנָּכְרִי אוֹסֵר עַל יִשְׂרָאֵל יְחִידִי, אֲבָל בַּחִיצוֹנָה אוֹסֵר הוּא עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר » (שו״ע הרב שפ״ב:כ), ואחר כך המקרה ההפוך, ו« וַאֲפִלּוּ אִם נָכְרִי בַּפְּנִימִית וּב' יִשְׂרְאֵלִים בַּחִיצוֹנָה וְעֵרְבוּ — אוֹסֵר הַנָּכְרִי עֲלֵיהֶם » (שו״ע הרב שפ״ב:כ). בסעיף זה אינו מביא את הדעה האוסרת כשהנכרי בפנימית וישראל אחד בחיצונה.
ההבדל: לשון הרב כותבת שהישראל שבפנימית מותר בחצרו ומדוע החיצונה אסורה, ואינה מביאה את הדעה שסעיף י״ז של המחבר מביא באחרונה.
אצל מפרשי המחבר: המשנה ברורה, שאחרי הרב, כותבת על דעה זו « ומ״מ להלכה לא נקטינן כן כי הרבה אחרונים דחו זה מהלכה » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק נ״ט).
השלכה מעשית: ראה פרק 4, נקודה ⑥.
נקודה ז — חלונות או פתח גמור (שו״ע הרב שפ״ב:כא)
חלונות או פתח גמור
דברי המחבר: « אבל אם פתח פתוח ביניהם מותר ויש מי שאומר דאף אם פתח פתוח ביניהם אסור » (שו״ע או״ח שפ״ב:יט).
דברי הרב: « אֲבָל אִם הֵם פְּתוּחִים זֶה לְזֶה בְּפֶתַח גָּמוּר — מֻתָּר לְעָרֵב עִמּוֹ » (שו״ע הרב שפ״ב:כא), עם הטעם: לא יתירא מן הנכרי, שנראה לו כאילו דר עם ישראל זה. בסעיף זה אינו מביא את הדעה האוסרת אף כשפתח ביניהם.
ההבדל: סעיף י״ט של המחבר מביא, אחרי ההיתר, דעה האוסרת אף בפתח; לשון הרב כותבת את ההיתר, עם טעמו, ואינה מביאה דעה זו.
אצל מפרשי המחבר: המשנה ברורה, שאחרי הרב, כותבת על דעה זו « ויש להחמיר כדעה זו ועיין ביאור הלכה » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ס״ט). הדף אינו מכריע: היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: ראה פרק 4, נקודה ⑦.
נקודה ח — ספינה (שו״ע הרב שפ״ב:כג)
ספינה
דברי הרמ״א: בהגהה על סעיף כ׳ של המחבר, « ספינה שיש בה ישראלים רבים ויש להם בתים מיוחדים צריכים לערב ולשכור רשות מן עכו״ם בעל הספינה או להבליעו בשכר הספינה » (רמ״א או״ח שפ״ב:כ).
דברי הרב: אותו דין, ובסוגריים מתי בעל הספינה אוסר עליהם: « אִם יֵשׁ גַּם לוֹ בַּיִת מְיֻחָד בַּסְפִינָה וְלֹא נָתַן רְשׁוּת לְיִשְׂרְאֵלִים אֵלּוּ לְהַנִּיחַ שׁוּם דָּבָר בְּבֵיתוֹ, וְגַם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחַ שׁוּם דָּבָר בְּבָתֵּיהֶם » (שו״ע הרב שפ״ב:כג); ואחר כך « אֲבָל אִם לֹא הִבְלִיעוּ לוֹ בְּפֵרוּשׁ — אֵין שְׂכִירוּת הַסְּפִינָה מוֹעֶלֶת לְהַתִּיר טִלְטוּל » (שו״ע הרב שפ״ב:כג).
ההבדל: הגהת הרמ״א אינה כותבת מתי בעל הספינה אוסר עליהם, ולא שההבלעה צריכה להיות בפירוש; לשון הרב כותבת את שניהם.
אצל מפרשי המחבר: המשנה ברורה, שאחרי הרב, מבארת את ההבלעה כך: « בשעה ששכרו מקומם פירשו לו שבשכירות זה שוכרים ממנו גם כן רשותו מהני » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ע״ז).
השלכה מעשית: ראה פרק 4, נקודה ⑧.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן שפ״ב
אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור). בשלב זה לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה — מוטב שלא להציג דבר מאשר הפניה לא מאומתת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה המעשית לחב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן שפ״ב, ברגישות החב״דית. כל נקודה מפנה לסעיף שלה בשולחן ערוך הרב, לפי סדר הלשון.
לחסיד חב״ד — סימן שפ״ב
- ① מתי הנכרי אוסר: הנכרי הדר בחצר אינו אוסר על ישראל יחידי; הוא אוסר כששני ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה: אז אין עירובם מועיל עד שהנכרי ישכיר להם רשותו שבחצר. ישראלים רבים בבית אחד, או בתים שאינם אוסרים זה על זה (הרב מפנה לסימן ש״ע · 370), אינם צריכים לשכור את רשותו (שו״ע הרב שפ״ב:א). ישראל שהשכיר או השאיל בית לנכרי בחצר — אין הנכרי אוסר עליו, אף אם עוד ישראל דר שם; אבל השוכר בית מנכרי, והנכרי דר עמו בחדר בפני עצמו באופן שאוסר עליו, צריך לחזור ולשכור ממנו כדי להתיר טלטול (שו״ע הרב שפ״ב:ב). תפיסת יד שיש לישראל בבית שהשאיל או השכיר לישראל אחר אינה פוטרת משכירות מן הנכרי (שו״ע הרב שפ״ב:ג). ביטול רשות לאחד מן הישראלים אינו מועיל (שו״ע הרב שפ״ב:ד). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ב:א-ד.
- ② שתי חצרות זו בצד זו: אם אין לנכרי דריסת הרגל על הישראלים — שתי חצרות זו בצד זו, ושתיהן פתוחות למבוי — מכניסים ומוציאים מחצר לחצר דרך הפתחים והחלונות שביניהן בלי לשכור ממנו, אלא אם כן רוצים להשתתף במבוי (שו״ע הרב שפ״ב:ה; פרק 2, נקודה א). מפרשי המחבר חלוקים כששתי החצרות פתוחות למבוי אחד שאוסרים בו זה על זה (שתי חצרות של ישראל) (פרק 2, נקודה א): היעזר ברב שלך. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ב:ה.
- ③ כיצד שוכרים: שכירות סתם מועילה, בלי לפרש שהיא להתיר טלטול ובלי לכתוב דבר (שו״ע הרב שפ״ב:ו). שוכרים מן הנכרי אף בפחות משוה פרוטה; ישראל הרוצה להשכיר את רשותו, ולא לבטלה, אינו משכיר בפחות משוה פרוטה (שו״ע הרב שפ״ב:ז). שוכרים מן הנכרי אף בשבת, אבל אין קונים רשות בשבת, אפילו במתנת חנם (שו״ע הרב שפ״ב:ח; פרק 2, נקודה ב). כשרבים דרים בחצר, אחד שוכר בשביל כולם, כיון שעירב עמהם, ואינו צריך לפרש זאת לנכרי (שו״ע הרב שפ״ב:יב). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ב:ו-ח, יב.
- ④ זמן השכירות וחזרת הנכרי: לפי לשון הרב, שכירות סתם מועילה כל זמן שאין הנכרי חוזר בו; קודם שבת ראשונה אינו יכול לחזור אלא בהחזרת הדמים; אם החזיקו בני החצר בחצר אחר כניסת שבת, קודם שחזר, שוב אינו יכול לחזור לשבת זו; לשבת אחרת יכול לחזור אף בלי להחזיר הדמים. משכירות לזמן אינו יכול לחזור בתוך הזמן אלא בהחזרת הדמים לפי ערך הזמן הנשאר (שו״ע הרב שפ״ב:ט). כשכלה הזמן צריך לחזור ולשכור ולחזור ולערב (שו״ע הרב שפ״ב:י). אם השכיר הנכרי דירתו לאחר בתוך הזמן, די בשכירות הראשונה; אם מת או מכרה, הרב כותב שצריך לחזור ולשכור מן היורש או מן הלוקח (שו״ע הרב שפ״ב:יא). מפרשי המחבר חלוקים בחזרת הנכרי, במיתתו ובמכירה (פרק 2, נקודות ג ו־ד): היעזר ברב שלך. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ב:ט-יא.
- ⑤ ממי שוכרים: לא מן הנכרי בעל כרחו, אף אם היה רגיל להשכיר (שו״ע הרב שפ״ב:יג); אבל מאשתו או מבני ביתו, או אפילו משכירו ולקיטו (שבביתו), אף שהוא מוחה; ואפילו משכירו של שכירו, ואפילו אם השכיר ובעל הבית מוחים (שו״ע הרב שפ״ב:יד). אם אינו רוצה להשכיר, אחד מבני החצר נעשה אוהבו עד שישאיל לו מקום ברשותו, ומשכיר שלא מדעתו; ויש אומרים שדי שיתן עירובו, ולכתחלה יש לחוש לסברא הראשונה (שו״ע הרב שפ״ב:טו; פרק 2, נקודה ה). מי שייחד לו הנכרי מקום באופן שכל אחד מסולק מחבירו אינו יכול להשכיר שלא מדעתו; ישראל ונכרי הדרים בבית אחד, כל אחד בחדר בפני עצמו: שוכרים מן הנכרי ומערבים עם הישראל; שני נכרים כך: שוכרים משניהם (שו״ע הרב שפ״ב:טז). שכירות משכירו לזמן מועילה עד תום הזמן אף אם סילקו; שכירות סתם בטלה כשסילקו; וכן בגזבר המלך שנסתלק לגמרי, ושוכרים מעבדי המלך הקטנים שבביתו (שו״ע הרב שפ״ב:יז). שכירים ישראלים הדרים בחצר הנכרי, כל אחד בחדר או בבית בפני עצמו, אינם אוסרים זה על זה; ואם שכרו מן הנכרי רשותו, אין אחד מהם צריך ליתן עירוב (שו״ע הרב שפ״ב:יח). נכרי שהשכיר ביתו לאחר: שוכרים ממנו אם נשאר לו רשות להניח שם כלים — כמו מכל מי שיש לו רשות להניח דבר בבית נכרי — או אם יכול לסלק את השוכר תוך זמנו; ואם לאו, מן השוכר (שו״ע הרב שפ״ב:יט). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ב:יג-יט.
- ⑥ שתי חצרות זו לפנים מזו: לפי לשון הרב, ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה: הפנימי מותר בחצרו, אבל הנכרי אוסר בחיצונה עד שישכיר להם דריסת רגלו; וכן ישראל בפנימית, וישראל ונכרי בחיצונה; ואפילו נכרי בפנימית ושני ישראלים בחיצונה שעירבו (שו״ע הרב שפ״ב:כ). המחבר מביא גם דעה מחמירה יותר, שסעיף הרב אינו מביא (פרק 2, נקודה ו). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ב:כ.
- ⑦ חלונות או פתח גמור: לפי לשון הרב, ישראל שביתו אינו פתוח לחצר הנכרי, אלא פתוח בחלונות לבית הישראל הדר בה, אינו יכול לערב עמו דרך החלונות כדי להוציא כליו לאותה חצר; ואם בתיהם פתוחים זה לזה בפתח גמור, מותר לערב עמו (שו״ע הרב שפ״ב:כא). המחבר מביא גם דעה האוסרת אף בפתח, והמפרשים דנים בה (פרק 2, נקודה ז): היעזר ברב שלך. ישראלים שעירבו דרך החלונות שבין בתיהם מותרים להוציא מבית לבית דרך החלונות, אבל לא דרך פתחיהם הפתוחים לחצר, עד שישכיר להם הנכרי רשותו שבחצר (שו״ע הרב שפ״ב:כב). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ב:כא-כב.
- ⑧ ספינה: ישראלים רבים שיש לכל אחד בית מיוחד בספינה מערבים יחד ושוכרים רשות מן הנכרי בעל הספינה — אם גם לו בית מיוחד וכל אחד מסולק מחבירו — או מבליעים בפירוש שכירות זו בשכר הספינה; בלי הבלעה בפירוש, שכירות הספינה אינה מתירה טלטול (שו״ע הרב שפ״ב:כג; פרק 2, נקודה ח). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ב:כג.
⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה ממשית: להיוועץ ברב שלך.