Choulhan Aroukh · Orah Haïm

Deux cours côte à côte (séif ג). Le Biour Halakha, sur « וא״צ לשכור מהעכו״ם », rapporte que le Beit Yossef cite à la fin du siman un autre avis, au nom du Mordekhi, et que le séif tient ici selon le Roch, qui permet même par une ouverture. Le Mordekhi ajoute un second point : « אבל אם פתחיהם יוצאות למבוי אחת שאוסרים זה על זה במבוי עד שישכרו רשותו [וכגון דאיכא שתי חצרות של ישראל] בזה אסורים לטלטל מחצר לחצר בכל גווני אפילו דרך כותל למעלה » (ביאור הלכה שפ״ב) — mais si leurs ouvertures donnent sur une même ruelle, où ils s'interdisent l'un à l'autre jusqu'à ce qu'ils louent son domaine [par exemple s'il y a deux cours d'Israélites], il est interdit de transporter d'une cour à l'autre de toute façon, même par le haut du mur. Sur ce point, le Biour Halakha relève que, d'après le Gaon de Vilna (ס״ק ח), le séif parle d'un cas où ils s'interdisent la ruelle, et le Mehaber permet pourtant ; puis il écrit : « ומ״מ לדינא נראה דיש להחמיר בכגון זה עכ״פ להוציא דרך חלון שהוא למטה מעשרה ומכ״ש דרך פתח מאחר שהב״ח [והעתיקו גם הא״ר] והחכ״צ נוטים לדעת המרדכי בזה אפילו בחלון שהוא למעלה מי׳ » (ביאור הלכה שפ״ב) — toutefois, pour la halakha, il semble qu'il faille être strict dans un tel cas, du moins pour sortir par une fenêtre au-dessous de dix [tefa'him], et à plus forte raison par une ouverture, puisque le Ba'h [recopié aussi par l'Eliya Rabba] et le 'Hakham Tsvi inclinent ici vers l'avis du Mordekhi, même pour une fenêtre au-dessus de dix. Le texte du Rav sur ce séif est au niveau 4, point א. Cette page ne tranche pas : consulte ton Rav.

Louer pendant Chabbat (passage en petits caractères du séif ה). Des Sages arrivés dans une auberge dont le propriétaire non-Juif vint pendant Chabbat se demandèrent s'ils pouvaient louer auprès de lui : « שׂוֹכֵר כִּמְעָרֵב דָּמֵי — מָה מְעָרֵב מִבְּעוֹד יוֹם, אַף שׂוֹכֵר מִבְּעוֹד יוֹם. אוֹ דִילְמָא שׂוֹכֵר כִּמְבַטֵּל רְשׁוּת דָּמֵי, מָה מְבַטֵּל רְשׁוּת וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, אַף שׂוֹכֵר וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת » (עירובין ס״ה ע״ב) — celui qui loue est-il comme celui qui fait l'érouv : comme l'érouv se fait de jour, la location aussi ? Ou est-il comme celui qui renonce à son domaine : comme la renonciation se fait même pendant Chabbat, la location aussi ? « רַבִּי חֲנִינָא בַּר יוֹסֵף אָמַר: נִשְׂכּוֹר, וְרַבִּי אַסִּי אָמַר: לֹא נִשְׂכּוֹר, אֲמַר לְהוּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: נִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי זָקֵן וְנִשְׂכּוֹר » (עירובין ס״ה ע״ב) — Rabbi 'Hanina bar Yossef dit : louons ; Rabbi Assi dit : ne louons pas ; Rabbi 'Hiya bar Abba leur dit : appuyons-nous sur les paroles de l'ancien, et louons. Ils allèrent interroger Rabbi Yo'hanan, qui leur dit : « יָפֶה עֲשִׂיתֶם שֶׁשְּׂכַרְתֶּם » (עירובין ס״ו ע״א) — vous avez bien fait de louer. Les Sages de Nehardéa s'en étonnèrent : « וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שׂוֹכֵר כִּמְעָרֵב דָּמֵי. מַאי לָאו: מָה מְעָרֵב מִבְּעוֹד יוֹם, אַף שׂוֹכֵר מִבְּעוֹד יוֹם! לָא, מָה מְעָרֵב וַאֲפִילּוּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, אַף שׂוֹכֵר בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה » (עירובין ס״ו ע״א) — Rabbi Yo'hanan a-t-il dit cela ? N'a-t-il pas dit : celui qui loue est comme celui qui fait l'érouv ; n'est-ce pas : comme l'érouv se fait de jour, la location aussi ? Non : comme l'érouv [sert] même pour moins que la valeur d'une perouta, la location aussi [sert] pour moins que la valeur d'une perouta ; et la guemara poursuit cette comparaison.

Sur ce passage du séif ה, le Taz : « דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת » (ט״ז או״ח שפ״ב ס״ק ז) — ce n'est pas comme une vente, ce n'est que comme un don pour permettre le transport pendant Chabbat ; et la Michna Beroura : « שאינו שכירות ודאית אלא כביטול רשות והיכר בעלמא » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ב) — ce n'est pas une location certaine, mais comme une renonciation et un simple signe ; elle ajoute que, selon les décisionnaires, on lui donne un aliment ou un objet qu'il est permis de déplacer, mais que déplacer de l'argent est interdit ; et, renvoyant au siman 383, « דהעירוב נתבטל וצריכין לבטל רשותם לגבי אחד » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ב) — l'érouv est annulé, et ils doivent renoncer à leur domaine en faveur de l'un d'eux. Le texte du Rav, qui donne cette raison et écrit qu'acquérir un domaine pendant Chabbat reste interdit, est au niveau 4, point ב.

Pour quel Chabbat ? Et pendant la durée ? Les commentateurs divergent. Le Magen Avraham : « היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיר בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן » (מגן אברהם שפ״ב ס״ק ו) — c'est quand on a loué sans précision et qu'il revient avant le premier Chabbat ; s'il החזיר בו une fois le Chabbat entré, il ne peut plus revenir [texte tel qu'imprimé ; le passage parallèle du Choulhan Aroukh HaRav, 382:9, parle ici des habitants qui ont pris possession (החזיקו) de la cour après l'entrée du Chabbat] ; et si on a loué pour une durée, il ne peut pas revenir avant la fin de la durée. Le Taz : « משמע מזה אפי׳ שכרו לזמן מצי למיהדר אפי׳ תוך הזמן אם נותן הדמים » (ט״ז או״ח שפ״ב ס״ק ח) — il en ressort que, même si on a loué pour une durée, il peut revenir même pendant la durée, s'il rend l'argent. La Michna Beroura : « מיירי ששכרו ממנו בסתם ולא פירש שום זמן דאי שכרו לזמן ידוע כשעבר הזמן צריך לשכור שנית בכל ענין כמבואר בסעיף שאח״ז וקודם שעבר הזמן אינו יכול לחזור בשום ענין » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ג) — [le séif] parle d'une location sans durée précisée ; si on a loué pour une durée fixée, quand la durée est passée il faut louer de nouveau dans tous les cas, comme au séif suivant, et avant que la durée soit passée il ne peut revenir en aucun cas ; « כיון שלא פירש זמן בשכירות מהני כ״ז שאינו חוזר העכו״ם בפירוש אבל אם רוצה הנכרי יכול לחזור בו מיד אחר שבת הראשונה ואוסר עליו דכיון שלא השכיר לו אלא בסתם יכול לומר לו לא כוונתי אלא על שבת אחת » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ד) — puisqu'il n'a pas précisé de durée, [la location] sert tant que le non-Juif ne revient pas expressément ; mais s'il le veut, il peut revenir aussitôt après le premier Chabbat et lui interdire, car, n'ayant loué que sans précision, il peut lui dire : je n'avais en vue qu'un seul Chabbat ; « ר״ל דמה שאמרנו דאחר שבת הראשונה יכול העכו״ם לחזור היינו דוקא כשמחזיר הדמים דאל״כ יכול הישראל לומר לו אנכי כונתי לשכור ממך על כמה שבתות וע״ד כן נתתי לך דמי השכירות ובכגון זה הקילו חכמים במקום עכו״ם שאינו יכול לאסור עליו והרבה חולקים ע״ז ולדבריהם יכול העכו״ם לחזור אחר שבת ראשונה אפילו בלא חזרת דמים דכיון דלא פירש לכמה שבתות יכול לומר לא כוונתי אלא על שבת אחת » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק כ״ה) — ce que nous avons dit, qu'après le premier Chabbat le non-Juif peut revenir, n'est vrai que s'il rend l'argent ; sinon, l'Israélite peut lui dire : j'avais en vue de louer de toi pour plusieurs Chabbatot, et c'est dans cette intention que je t'ai donné le loyer ; en pareil cas, les Sages ont été indulgents, là où il s'agit d'un non-Juif, [en disant] qu'il ne peut pas lui interdire ; et beaucoup contestent cela : selon eux, le non-Juif peut revenir après le premier Chabbat même sans rendre l'argent, car, n'ayant pas précisé pour combien de Chabbatot, il peut dire : je n'avais en vue qu'un seul Chabbat.

Le Biour Halakha : « יש בענין הזה מבוכה רבה בין המפרשים והמחוורת שבכולם היא שיטת הב״ח וא״ר [כי כמה אחרונים עומדים בשיטתם] דכשהשכירו לזמן קצוב אינו יכול לחזור באמצע הזמן וכדמוכח מסי״ד וכ״כ בתמים דעים דקודם הזמן שקצב אינו יכול לחזור ואפילו אם יחזיר לו הדמים » (ביאור הלכה שפ״ב) — il y a sur ce sujet une grande confusion entre les commentateurs ; la plus claire de toutes est la position du Ba'h et de l'Eliya Rabba [car plusieurs A'haronim s'y tiennent] : quand il a loué pour une durée fixée, il ne peut pas revenir au milieu de la durée, comme il ressort du séif יד ; et ainsi écrit le Tamim Déïm : avant la durée qu'il a fixée, il ne peut pas revenir, même s'il lui rend l'argent. Sur les mots de Rachi, il rapporte que des A'haronim ont déjà écrit qu'il n'y a là aucune preuve : « דאין כונת רש״י במה שכתב דנקט דמי מפני שהמעות בידו אלא הכונה שהרי לקח דמים וממילא נקנה הרשות לשוכר » (ביאור הלכה שפ״ב) — l'intention de Rachi, quand il écrit il a pris de l'argent, n'est pas que l'argent est entre ses mains, mais : puisqu'il a pris de l'argent, le domaine est par là acquis au locataire. Et il conclut : « אכן בהשכירו סתם דעת הפוסקים שאחר שבת ראשונה יכול לחזור שיכול העכו״ם לומר לא השכרתיך אלא על שבת אחת אמנם כ״ז שלא חזר עומד השכירות בתקפו ובזה מיירי השו״ע » (ביאור הלכה שפ״ב) — mais quand il a loué sans précision, l'avis des décisionnaires est qu'après le premier Chabbat il peut revenir, car le non-Juif peut dire : je ne t'ai loué que pour un seul Chabbat ; toutefois, tant qu'il n'est pas revenu, la location tient dans toute sa force, et c'est de cela que parle le Choulhan Aroukh.

Le texte du Rav sur ces questions est au niveau 4, point ג. Cette page ne tranche pas : consulte ton Rav.

Si le maître de maison proteste. Le Taz : « מו״ח ז״ל כת׳ שחילק בזה בין אשתו לשכירו ולקיטו ולא מהני בשכירו ולקיטו מוחה ואנו אין לנו אלא כמ״ש כאן ע״פ הרשב״א » (ט״ז או״ח שפ״ב ס״ק י״ג) — mon beau-père [le Ba'h] a écrit en distinguant ici entre sa femme et son salarié ou journalier : auprès de son salarié ou journalier, cela ne sert pas s'il proteste ; et nous n'avons que ce qui est écrit ici, d'après la Rachba. La Michna Beroura : « כיון דמעיקר הדין אין דירתו אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפילו שכירו נחשב לענין זה כבעה״ב וכתב הגר״א בביאורו דזהו רק לדעה הראשונה שבסימן שס״ז אבל לדעת י״א שם גם באשתו אינו יכול לשכור ממנה אם הבעל מוחה בה בפירוש שלא תשכיר » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ל״ד) — puisque, en droit strict, sa demeure n'interdit que pour qu'on n'apprenne pas de ses actes, on a été indulgent, au point que même son salarié est compté à cet égard comme le maître de maison ; et le Gaon de Vilna écrit dans son Biour que ce n'est que selon le premier avis du siman 367 ; mais selon l'avis introduit là-bas par certains disent, même auprès de sa femme on ne peut pas louer si le mari lui a expressément interdit de louer. Le Biour Halakha renvoie à l'Etsei Almogim, qui écrit : « דבעינן דוקא שיהיה לו לשכירו ולקיטו רשות להשתמש בביתו או בחצרו הא לא״ה לא » (ביאור הלכה שפ״ב) — il faut précisément que son salarié ou journalier ait le droit de se servir de sa maison ou de sa cour ; sinon, non.

Louer, ou donner son érouv ? Le Beit Yossef rapporte la lecture de Rachi : « ופירש״י עוד אפי׳ שכירו ולקיטו של כותי אם ישראל הוא נותן עירובו עם בני מבוי ודיו וכך הם דברי רבינו ורבינו ירוחם » (בית יוסף או״ח שפ״ב) — Rachi explique encore que même le salarié ou journalier du non-Juif, s'il est Israélite, donne son érouv avec les habitants de la ruelle, et cela suffit ; et ce sont les paroles de notre maître [le Tour] et de Rabbénou Yerou'ham. Le Tour : « וזה תקנתם שאחד מבני החצר יתקרב אליו עד שישאיל לו שום מקום ברשותו ליתן בו שום דבר ונמצא זה כאילו הוא שכירו או לקיטו ודר עמו בביתו ונותן עירוב בשבילו ודיו » (טור או״ח שפ״ב) — voici leur remède : l'un des habitants de la cour se rapproche de lui jusqu'à ce qu'il lui prête une place dans son domaine pour y mettre quelque chose ; il se trouve alors comme son salarié ou son journalier, habitant avec lui dans sa maison ; il donne l'érouv pour lui, et cela suffit. Et celle du Rambam : « אבל הרמב״ם כתב בפ״ב מה״ע ואפילו היה שכירו או שמשו ישראל ה״ז משכיר שלא לדעתו שאל מן הכותי מקום להניח בו חפציו והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא לדעתו » (בית יוסף או״ח שפ״ב) — mais le Rambam écrit au chapitre 2 des lois de l'érouv : même s'il était son salarié ou son serviteur israélite, il loue sans qu'il le sache ; s'il a demandé au non-Juif une place pour y déposer ses affaires et que celui-ci la lui a prêtée, il s'est associé avec lui dans son domaine, et il loue sans qu'il le sache. Le premier avis du séif יב écrit « ומשכיר שלא מדעת העכו״ם » (שו״ע או״ח שפ״ב:יב) — et il loue sans que le non-Juif le sache ; le second, « ויש אומרים שאינו צריך להשכיר אלא נותן עירובו ודיו » (שו״ע או״ח שפ״ב:יב) — et certains disent qu'il n'a pas besoin de louer, mais qu'il donne son érouv, et cela suffit.

La Michna Beroura explique le premier avis : « אבל בלא שכירות לא יועיל דלא עדיף הישראל העומד במקומו ממנו » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ל״ט) — mais sans location, cela ne servirait pas, car l'Israélite qui se tient à sa place ne vaut pas mieux que lui ; et le second : « ס״ל לדעה זו דל״ד שכירות מתיר בעכו״ם ה״ה שאלה וממילא שאילתו מועיל בעד כולם כמו בההיא דס״ט לענין שכירות וע״כ די במה שנותן בעירוב עם שאר בני החצר » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק מ) — cet avis tient que, de même que la location permet [le transport] là où il y a un non-Juif, le prêt aussi ; son prêt sert donc pour tous, comme au séif ט pour la location, et il suffit qu'il donne [sa part] à l'érouv avec les autres habitants de la cour. Puis : « ולכתחלה נכון לחוש לסברא הראשונה » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק מ״א) — a priori, il convient de tenir compte du premier avis. Le texte du Rav sur ce séif est au niveau 4, point ה.

La glose du Rama. « אם יש לכל א׳ דירה בפני עצמו וה״ה שני (עכו״ם) הדרים בכה״ג בבית אחד צריך לשכור (משניהם) » (רמ״א או״ח שפ״ב:טו) — si chacun y a une demeure à part ; et de même deux (non-Juifs) qui habitent ainsi dans une même maison : il faut louer (auprès des deux). Pour les non-Juifs, le Beit Yossef rapporte les Hagahot Acheri : « אם יש מבעלי בתים כותים אפילו י׳ ודרים כולם עמו בבית צריך למיגר מכולהו » (בית יוסף או״ח שפ״ב) — s'il y a [parmi] les maîtres de maison des non-Juifs, même dix, qui habitent tous avec lui dans la maison, il faut louer auprès de tous ; et il en tire : « ומשמע דאם ב׳ כותים דרים בבית א׳ דינם שוה לישראל וכותי הדרים בבית וצריך לשכור משניהם » (בית יוסף או״ח שפ״ב) — il en ressort que, si deux non-Juifs habitent une même maison, leur règle est celle d'un Juif et d'un non-Juif qui habitent la maison : il faut louer auprès des deux.

La Michna Beroura : « ר״ל בחדרים מיוחדים לכל א׳ הא אי דרים בשותפות בכל הבית או אפי׳ מחולקים בכל הבית רק בחדר אחד יש רשות לשניהם להשתמש בו אין צריך לשכור רק מאחד מהם וכדלעיל בסי״ג. והרבה פוסקים חולקים אדברי רמ״א ולדידהו אפי׳ משתמשים ביחד בכל החדרים לא מיקרי ישראל שכיר ולקיט וצריך לשכור מן העכו״ם דוקא וכן בסיפא בשני עכו״ם נמי צריך לשכור משניהם דוקא והטעם דלא תקנו חכמים דיהיה ידו כיד בעה״ב אלא בשכיר ולקיט דנגרר אחריו אבל לא בשותפים שכח כל אחד מהם שוה בבית ואין כל אחד טפל לחבירו » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק נ״א) — c'est-à-dire dans des chambres réservées à chacun ; mais s'ils habitent en association dans toute la maison, ou même s'ils se partagent toute la maison mais qu'une chambre est ouverte à l'usage des deux, il ne faut louer qu'auprès de l'un d'eux, comme plus haut au séif יג ; et beaucoup de décisionnaires contestent les paroles du Rama : selon eux, même s'ils se servent ensemble de toutes les chambres, l'Israélite n'est pas appelé salarié ou journalier, et il faut louer auprès du non-Juif précisément ; de même, à la fin [de la glose], pour deux non-Juifs, il faut louer auprès des deux précisément ; la raison : les Sages n'ont institué que sa main soit comme celle du maître de maison que pour le salarié ou journalier, qui est à sa suite, et non pour des associés, dont la force dans la maison est égale, aucun n'étant l'accessoire de l'autre. Le Biour Halakha : « ונראה דאין להחמיר בזה כ״א לענין בע״כ » (ביאור הלכה שפ״ב) — il semble qu'il n'y ait lieu d'être strict en cela que pour [une location faite] contre le gré [de l'autre] ; quand on loue auprès de l'un sans que l'autre le sache, il est raisonnable, écrit-il, que l'autre, dont la force est égale, consente en règle générale à ce que fait son associé.

Le Choulhan Aroukh HaRav traite de ces cas à son séif 16 : voir le niveau 4.

Un seul Israélite dans l'extérieure : le dernier avis du séif יז. Le Beit Yossef cite le Rambam au chapitre 4, puis écrit : « ואם היה כותי בפנימית הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו נראה מדבריו שאפילו ביחיד בחיצונה אוסר » (בית יוסף או״ח שפ״ב) — s'il y avait un non-Juif dans l'intérieure, il est comme plusieurs et interdit l'extérieure jusqu'à ce qu'on loue sa place ; il ressort de ses paroles que, même avec un seul [Israélite] dans l'extérieure, il interdit. Le Magen Avraham : « זה דקדק הרב״י מלשון הרמב״ם פ״ד ול״נ דא״א לו׳ כן » (מגן אברהם שפ״ב ס״ק י״ד) — c'est ce que le Beit Yossef a déduit de la formulation du Rambam au chapitre 4 ; et il me semble qu'il est impossible de le dire ; après ses preuves, il conclut : « לכן נ״ל דהרמב״ם קאי כששני׳ בחיצונ׳ אלא שסתם כמנהגו » (מגן אברהם שפ״ב ס״ק י״ד) — c'est pourquoi il me semble que le Rambam parle du cas où deux sont dans l'extérieure, mais qu'il a écrit sans préciser, selon son habitude. Le Taz : « והא דכ׳ כאן בש״ע ויש מי שאומר שאפי׳ עכו״ם בפנימית כו׳ אזיל לשיטתיה לדעת הרמב״ם ואינו כן וליכא מאן דס״ל הכי כנלע״ד פשוט » (ט״ז או״ח שפ״ב ס״ק י״ח) — ce qui est écrit ici dans le Choulhan Aroukh, et il y a quelqu'un qui dit que même un non-Juif dans l'intérieure…, suit sa propre lecture de l'avis du Rambam, et il n'en est pas ainsi ; et personne ne tient cela, me semble-t-il, c'est évident. La Michna Beroura : « דאע״ג דבכל מקום ישראל אחד עם עכו״ם אינו אסור אפילו אם דרים בחצר אחד ס״ל דהכא גרע טפי דבחצר שהוא לפנים מחצר לאו כו״ע ידעי מי ומי דר בו ויחשבו כי דרים בו גם ישראל מלבד עכו״ם וכי חזו דמטלטלי בחיצון אתו למימר דשרי בלי שכירות במקום עכו״ם ומ״מ להלכה לא נקטינן כן כי הרבה אחרונים דחו זה מהלכה » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק נ״ט) — bien que partout un seul Israélite avec un non-Juif ne soit pas interdit, même s'ils habitent une même cour, [cet avis] tient qu'ici c'est plus grave : d'une cour qui est à l'intérieur d'une autre, tout le monde ne sait pas qui y habite ; on penserait qu'y habite aussi un Israélite, outre le non-Juif, et, voyant qu'on transporte dans l'extérieure, on en viendrait à dire que c'est permis sans location là où est un non-Juif ; néanmoins, pour la halakha, nous ne retenons pas cela, car beaucoup d'A'haronim l'ont écarté de la halakha.

Sur les deux premiers cas du séif, le Biour Halakha : « עיין במג״א שהביא בשם הגהת אשר״י שמקיל בשני אופנים הראשונים לדידן דקיי״ל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה » (ביאור הלכה שפ״ב) — vois le Magen Avraham, qui rapporte au nom des Hagahot Acheri [un avis] indulgent dans les deux premiers cas, pour nous qui tenons que le passage permis à sa place n'interdit pas hors de sa place ; il rapporte ensuite des Richonim qui sont stricts, et conclut : « וע״כ קשה להקל בזה » (ביאור הלכה שפ״ב) — c'est pourquoi il est difficile d'être indulgent en cela.

Le texte du Rav sur ce séif est au niveau 4, point ו.

Et par une ouverture ? Rachi : « להכי נקט חלונות שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית » (רש״י עירובין ע״ד ע״ב) — il a mentionné les fenêtres parce que les gens n'ont pas l'habitude de faire de grandes ouvertures d'une maison à l'autre. Le Beit Yossef en tire : « ומשמע שאם היה פתח פתוח מבית לבית ה״נ דאין מערבין דרך הפתח » (בית יוסף או״ח שפ״ב) — il en ressort que, s'il y avait une ouverture d'une maison à l'autre, on ne ferait pas non plus l'érouv par l'ouverture. Il rapporte l'autre lecture : « אבל התוס׳ והרא״ש כתבו בשם ר״י דכיון דמסיק בגמרא דטעמא משום דאסור לעשות יחיד במקום כותי כלומר שאסור לעשות סיוע ליחיד וכו׳ לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא יחידי וכו׳ א״כ דוקא נקט חלונות משום דכי לא מערבי בהדי הדדי מירתת ישראל ולא דייר בהדי כותי וכי מערבין אהדדי לא מירתת אבל דרך פתחים כיון דאפילו לא מערבי שכיח דדייר ולא מירתת דכיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאילו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיה כיון דבלאו עירוב נמי שכיח דדייר » (בית יוסף או״ח שפ״ב) — mais les Tossafot et le Roch écrivent au nom du Ri : puisque la guemara conclut que la raison est qu'il est interdit de faire un [Israélite] seul là où est un non-Juif, c'est-à-dire qu'il est interdit d'aider celui qui est seul…, ceux-ci ne feront donc pas l'érouv avec lui et ne se serviront pas avec lui de la ruelle, pour qu'il reste seul… ; s'il en est ainsi, le mot fenêtres est précis : quand ils ne font pas l'érouv ensemble, l'Israélite craint et n'habite pas avec le non-Juif, et quand ils font l'érouv ensemble, il ne craint pas ; mais par des ouvertures, puisque, même sans érouv, il est fréquent qu'il habite [là] sans crainte, car, l'ouverture étant entre eux, il lui semble habiter avec lui dans sa maison, il est permis de faire l'érouv avec lui, puisque même sans érouv il est fréquent qu'il habite [là]. Le Tour : « אבל אם פתח פתוח ביניהן מותר לר״י ולרש״י אף אם פתח פתוח ביניהן אסור » (טור או״ח שפ״ב) — mais s'il y a une ouverture entre elles, c'est permis selon le Ri ; et selon Rachi, même s'il y a une ouverture entre elles, c'est interdit. Le séif יט écrit la permission, puis rapporte l'avis qui interdit même avec une ouverture.

La Michna Beroura explique la permission : « דאפי׳ בלא עירוב לא מסתפי ישראל לדור כאן יחידי שהרי הישראל מצוי תדיר כאן דרך פתחו ולהכי לא גזרו בזה שלא יהני עירובו » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ס״ח) — même sans érouv, l'Israélite ne craint pas d'habiter là seul, puisque l'[autre] Israélite y est toujours présent par son ouverture ; c'est pourquoi on n'a pas décrété ici que son érouv ne serve pas ; et sur le second avis : « ויש להחמיר כדעה זו ועיין ביאור הלכה » (משנה ברורה שפ״ב ס״ק ס״ט) — il y a lieu d'être strict selon cet avis ; et vois le Biour Halakha. Le texte du Rav sur ce séif est au niveau 4, point ז. Cette page ne tranche pas : consulte ton Rav.