מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר: זהו שולחן ערוך בפני עצמו, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן, בחלוקה ובמספור סעיפים משלו. כאן יש בשולחן ערוך הרב סעיף אחד, ובשולחן ערוך של המחבר שני סעיפים; ההפניות בעמוד זה הולכות לפי מספור הרב, אלא אם כן נזכר בפירוש השולחן ערוך של המחבר.
עמוד זה מקבץ, לסימן שפ״ד, את הטקסט המלא של הרב, במה שונה לשון הרב מסעיפי המחבר, ואת ההנהגה המעשית העולה מדבריו.
שלחן ערוך הרב — סימן שפ״ד
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן שפ״ד — נָכְרִי אַכְסְנַאי אִם מְעַכֵּב — וּבוֹ סְעִיף אֶחָד
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. סעיף אחד (בשולחן ערוך של המחבר שני סעיפים, במספור שלו).
סעיף א נָכְרִי אַכְסְנַאי אִם מְעַכֵּב וּבוֹ סְעִיף אֶחָד: נָכְרִי הַנִּכְנָס לְאֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר לְשֵׁם אַכְסְנָאוּת…
נָכְרִי אַכְסְנַאי אִם מְעַכֵּב וּבוֹ סְעִיף אֶחָד:
נָכְרִי הַנִּכְנָס לְאֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר לְשֵׁם אַכְסְנָאוּת, אִם נִכְנַס שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת — אֵינוֹ אוֹסֵר לְעוֹלָם, וְאִם נִכְנַס בִּרְשׁוּת, שֶׁהִשְׂכִּירוּ אוֹ הִשְׁאִילוּ לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד לַאֲכִילָה, אִם הוּא רָגִיל לָבֹא — אוֹסֵר מִיָּד בְּבוֹאוֹ, וְאִם אֵינוֹ רָגִיל — אֵינוֹ אוֹסֵר עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע בְּאַכְסְנַאי יִשְׂרָאֵל. וְנָכְרִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹב עַל הַבַּיִת נִקְרָא "נִכְנַס בִּרְשׁוּת".
וְאַנְשֵׁי חֵיל הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּכְנְסוּ בְּבָתֵּי הַיְּהוּדִים, מֵהֶם בְּחָזְקָה וּמֵהֶם בְּרָצוֹן, אִם יֵשׁ לְבַעֲלֵי בָתִּים בְּאוֹתָם חֲדָרִים שֶׁנִּכְנְסוּ בָּהֶם הַנָּכְרִים כֵּלִים שֶׁאֵינָם נִטָּלִים בְּשַׁבָּת — אֵינָם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם בְּכָל עִנְיָן, וְאִם לָאו — אוֹסְרִים בַּחֲצֵרוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ בָּהֶן בִּרְשׁוּת לְאַחַר ל' יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְגִילִים לָבֹא שָׁם. אֲבָל הַנִּכְנָסִים בְּחָזְקָה אֵינָם אוֹסְרִים לְעוֹלָם.
(וְכָל זֶה בְּאַכְסְנָאִים, שֶׁאֵינָם קְבוּעִים שָׁם. אֲבָל הַמַּשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְנָכְרִי לָדוּר בּוֹ בִּקְבִיעוּת שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם — אֵינוֹ אוֹסֵר בְּכָל עִנְיָן, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שפ״ב):
מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים שפ״ד. בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה.
לשון הרב מול סעיף המחבר
במה שונה לשון הרב מסעיף המחבר
סקירה זו משווה את לשון הרב לשני סעיפי המחבר, והם מובאים זה לצד זה. אין היא מציגה נקודות אלו כמיוחדות לרב: פרטים שהרב כותב בגוף ההלכה כתובים כבר במגן אברהם על סימן זה, והט״ז כבר מקשה על סעיף אנשי החיל מדין המשכיר ביתו לנכרי. כל נקודה מציינת היכן הם כתובים.
נקודה א — נכנס ברשות: חדר מיוחד, וחוב על הבית (שו״ע הרב שפ״ד:א)
מהו «נכנס ברשות»
דברי המחבר: « עכו״ם הנכנס לשם אכסנאות אם נכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם ואם נכנס ברשות אם הוא רגיל לבא אוסר מיד ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאחר שלשים יום » (שו״ע או״ח שפ״ד:א).
דברי הרב: הוא מעמיד את הדין, « נָכְרִי הַנִּכְנָס לְאֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר לְשֵׁם אַכְסְנָאוּת » (שו״ע הרב שפ״ד:א); הוא מפרש מהי כניסה ברשות, « וְאִם נִכְנַס בִּרְשׁוּת, שֶׁהִשְׂכִּירוּ אוֹ הִשְׁאִילוּ לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד לַאֲכִילָה » (שו״ע הרב שפ״ד:א); הוא מפנה לסימן ש״ע, « כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע בְּאַכְסְנַאי יִשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב שפ״ד:א); ומוסיף « וְנָכְרִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹב עַל הַבַּיִת נִקְרָא "נִכְנַס בִּרְשׁוּת" » (שו״ע הרב שפ״ד:א).
מה שכתוב כבר לפניו: המגן אברהם כותב (נ״ל) את דין החוב: « נ״ל דעכו״ם שיש לו חוב על הבית מקרי ברשות » (מגן אברהם שפ״ד ס״ק א). ואחרי הרב כותב המשנה ברורה: « ר״ל שהשאילו או השכירו חדר מיוחד להתאכסן שם » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג), ואחר כך « כתב מג״א דעכו״ם שיש לו חוב על הבית ונכנס שלא ברשות בעד חובו מיקרי ברשות ואוסר ויש מקילין בזה » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג); ועל שלושים היום הוא מפנה גם כן לסימן ש״ע, « וכמו לעיל בס״ס ש״ע » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ה).
ההבדל: סעיף המחבר כותב « ואם נכנס ברשות » (שו״ע או״ח שפ״ד:א) ואינו מפרש מהו; הרב מפרש — חדר מיוחד שהשכירו או השאילו לו, « חֶדֶר מְיֻחָד לַאֲכִילָה » (שו״ע הרב שפ״ד:א), ובמשנה ברורה, אחריו, « להתאכסן שם » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג). את דין החוב, שהמגן אברהם כותב בלשון נ״ל, הרב כותב בגוף ההלכה, בלי הסתייגות; המשנה ברורה מביא את המגן אברהם ומוסיף « ויש מקילין בזה » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג). המפרשים חלוקים בדין זה; היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, נכרי אכסנאי שנכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם; נכנס ברשות — חדר מיוחד לאכילה שהשכירו או השאילו לו, או חוב על הבית — אם רגיל לבוא אוסר מיד בבואו, ואם אינו רגיל אוסר לאחר שלושים יום (שו״ע הרב שפ״ד:א).
נקודה ב — אנשי חיל המלך (שו״ע הרב שפ״ד:א)
כשיש לבעל הבית כלים בחדר, וכשאין
דברי המחבר: « אנשי חיל המלך שנכנסו בבתי היהודים בין בחזקה בין ברצון אם יש לבעלי בתים באותם מקומות שנכנסו העכו״ם כלים שאסור לטלטלם בשבת אינם אוסרים עליהם » (שו״ע או״ח שפ״ד:ב).
דברי הרב: « וְאַנְשֵׁי חֵיל הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּכְנְסוּ בְּבָתֵּי הַיְּהוּדִים, מֵהֶם בְּחָזְקָה וּמֵהֶם בְּרָצוֹן, אִם יֵשׁ לְבַעֲלֵי בָתִּים בְּאוֹתָם חֲדָרִים שֶׁנִּכְנְסוּ בָּהֶם הַנָּכְרִים כֵּלִים שֶׁאֵינָם נִטָּלִים בְּשַׁבָּת — אֵינָם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם בְּכָל עִנְיָן » (שו״ע הרב שפ״ד:א); ואחר כך « וְאִם לָאו — אוֹסְרִים בַּחֲצֵרוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ בָּהֶן בִּרְשׁוּת לְאַחַר ל׳ יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְגִילִים לָבֹא שָׁם. אֲבָל הַנִּכְנָסִים בְּחָזְקָה אֵינָם אוֹסְרִים לְעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״ד:א).
מה שכתוב כבר לפניו: הט״ז כותב שסעיף ב של המחבר מתשובת הרשב״א, « זהו מתשו׳ הרשב״א הביאו ב״י » (ט״ז או״ח שפ״ד ס״ק א), ומקשה עליו (נקודה ג). המגן אברהם כותב: « צ״ע דבס״א כ׳ דשלא ברשות אינו אוסר ואפשר דס״ל דחיל המלך כברשות דמי דדינא דמלכותא דינא וכמ״ש רסי׳ ת״מ אבל ברשב״א משמע דחיל המלך שוה לשאר עכו״ם עבב״י וצ״ע ועכ״פ אינן אוסרים פחות מל׳ יום אם אין רגילין לבוא ואם יש לישראל רשות להניח כלים בחדרם אין אוסרים עסי׳ שפ״ב סי׳ י״ח » (מגן אברהם שפ״ד ס״ק ב). ואחרי הרב כותב המשנה ברורה « הקשו המפרשים דהא בסעיף א׳ מבואר דשלא ברשות אינו אוסר כלל ותירצו דמיירי שמתאכסנים ע״פ דינא דמלכותא » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו), « ובזה אפי׳ לא נתרצה הבעה״ב נמי אוסר דהפקיד יש לו רשות ע״ז מן המלכות וכנכנס ברשות דמי » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו), « ואם משנה הפקיד מחוק שנתן המלך והוא עושה בחזקה הרי הוא כשאר עכו״ם ואינו אוסר » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו), ו« ובספר משכנות יעקב סי׳ קי״ב חולק לגמרי על פסק המחבר ודעתו דלגבי אנשי חיל תמיד ברשות בעלים קיימא ושמן עליו ובכל גווני אינו אוסר » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו); וכשאין לבעל הבית תפיסת יד, המפרשים חלוקים (רמה 2, פרק 6). ועל הכלים שאסור לטלטלם כותב הביאור הלכה « וגם הגר״ז העתיק כהשו״ע » (ביאור הלכה שפ״ד); הוא דן אם כלים אחרים מספיקים, ומסיים, « מאחר שהמאמר מרדכי כתב להקל בזה » (ביאור הלכה שפ״ד), « וא״כ אפשר דיש להקל בשעת הדחק » (ביאור הלכה שפ״ד).
ההבדל: המחבר כותב « בין בחזקה בין ברצון » (שו״ע או״ח שפ״ד:ב), ומעמיד רק את הדין כשיש לבעלי הבתים במקומות ההם « כלים שאסור לטלטלם בשבת » (שו״ע או״ח שפ״ד:ב): אינם אוסרים. הרב כותב « מֵהֶם בְּחָזְקָה וּמֵהֶם בְּרָצוֹן » (שו״ע הרב שפ״ד:א), ובדין זה « אֵינָם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם בְּכָל עִנְיָן » (שו״ע הרב שפ״ד:א); ואחר כך כותב את הדין ההפוך, שסעיף המחבר אינו כותב: הנכנסים ברשות אוסרים לאחר שלושים יום, אף על פי שאינם רגילים לבוא, ו« אֲבָל הַנִּכְנָסִים בְּחָזְקָה אֵינָם אוֹסְרִים לְעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״ד:א), הדין שהרב כותב בתחילת הסעיף בנכרי שנכנס שלא ברשות, « אִם נִכְנַס שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת — אֵינוֹ אוֹסֵר לְעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״ד:א). בנכנסים בחזקה, ובמקרה שאין כלים כאלה, המפרשים חלוקים (לעיל; רמה 2, פרקים 5 ו־6; רמה 3, פרק 5). עמוד זה אינו אומר היכן עומד לשון הרב בין הפירושים האלה; היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, אם יש לבעלי הבתים בחדרים שנכנסו בהם החיילים כלים שאינם ניטלים בשבת — אינם אוסרים בכל עניין; ואם לאו — הנכנסים ברשות אוסרים לאחר שלושים יום, אף על פי שאינם רגילים לבוא, והנכנסים בחזקה אינם אוסרים לעולם (שו״ע הרב שפ״ד:א); בדין האחרון, ובמקרה שאין כלים כאלה, המפרשים חלוקים (לעיל; רמה 2, פרקים 5 ו־6).
נקודה ג — המשכיר ביתו לנכרי בקביעות (שו״ע הרב שפ״ד:א)
אכסנאי, ודר בקביעות
דברי המחבר: שני סעיפיו בסימן זה עוסקים רק באכסנאי ובאנשי החיל, ואינם מחלקים חילוק זה. דין ישראל שהשכיר או השאיל ביתו לנכרי כתוב בהגהת הרמ״א בסימן שפ״ב סעיף א: הנכרי אינו אוסר עליו, שלא השכיר או השאיל לו ביתו כדי שיאסור עליו.
דברי הרב: בסוגריים, בסוף הסעיף, « וְכָל זֶה בְּאַכְסְנָאִים, שֶׁאֵינָם קְבוּעִים שָׁם. אֲבָל הַמַּשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְנָכְרִי לָדוּר בּוֹ בִּקְבִיעוּת שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם — אֵינוֹ אוֹסֵר בְּכָל עִנְיָן, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שפ״ב » (שו״ע הרב שפ״ד:א).
מה שכתוב כבר לפניו: הט״ז מקשה מדין המשכיר על אנשי החיל: « דאם השאיל לו או השכיר ביתו לעכו״ם אינו אוסר דלא השאיל לו אדעתא דליאסר עליו א״כ הכא אמאי יאסרו אנשי חיל עליו כל שאין לבעלי בתים כלים שם וצ״ע רב » (ט״ז או״ח שפ״ד ס״ק א). ואחרי הרב, הביאור הלכה מביא את אותה הקושיה על האכסנאי שבסעיף א של המחבר, « והקשו האחרונים דהא לעיל בריש סי׳ שפ״ב מבואר בהג״ה דישראל שהשכיר או השאיל ביתו לעכו״ם אינו אוסר עליו » (ביאור הלכה שפ״ד), ומביא כמה תירוצים, ובהם תירוץ הרב: « והגר״ז תי׳ דלא מקילינן גבי עכו״ם אלא בשהיה השאלה או השכירות לזמן מרובה דאין סברא שיאסור עליו זמן רב חצירו בשביל העכו״ם משא״כ הכא דאינו אלא אכסנאי לחודש ימים או מעט יותר בזה לא מקילינן כלל גבי עכו״ם טפי מבאורח ישראל » (ביאור הלכה שפ״ד); ואחר כך « אבל דעת הגר״א בסי׳ שפ״ב דלא מקילינן כלל בנכרי טפי מבישראל » (ביאור הלכה שפ״ד); ומסיים « ומ״מ לדינא צ״ע אם יש להקל בלא יכול לסלוקי » (ביאור הלכה שפ״ד).
ההבדל: המחבר, בסימן זה, אינו מחלק בין אכסנאי לדר בקביעות; הרב מחלק, ונותן טעם, « שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ » (שו״ע הרב שפ״ד:א), ומפנה לסימן שפ״ב. הביאור הלכה מביא חילוק זה כתירוץ הרב לקושיית האחרונים (« והגר״ז תי׳ »), ומביא תירוצים אחרים; האחרונים חלוקים; היעזר ברב שלך.
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, המשכיר ביתו לנכרי לדור בו בקביעות שנה או שנתיים — [הנכרי] אינו אוסר בכל עניין [על המשכיר], « שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ » (שו״ע הרב שפ״ד:א); דיני האכסנאי (נקודות א ו־ב) הם במי שאינו קבוע שם (שו״ע הרב שפ״ד:א).
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן שפ״ד
אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור). בשלב זה לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה — מוטב שלא להציג דבר מאשר הפניה לא מאומתת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה המעשית לחב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן שפ״ד, ברגישות החב״דית. בסימן סעיף אחד בלבד: כל נקודה מפנה לסעיף זה, לפי סדר הלשון.
לחסיד חב״ד — סימן שפ״ד
- ① נכרי אכסנאי: נכנס שלא ברשות — אינו אוסר לעולם; נכנס ברשות — חדר מיוחד לאכילה שהשכירו או השאילו לו, או חוב על הבית — אם רגיל לבוא אוסר מיד בבואו, ואם לאו לאחר שלושים יום. בדין החוב המפרשים חלוקים: ראה פרק 2. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ד:א.
- ② אנשי חיל המלך: אם יש לבעלי הבתים בחדרים שנכנסו בהם כלים שאינם ניטלים בשבת — אינם אוסרים בכל עניין; ואם לאו — הנכנסים ברשות אוסרים לאחר שלושים יום, אף על פי שאינם רגילים לבוא, והנכנסים בחזקה אינם אוסרים לעולם. בנכנסים בחזקה, ובמקרה שאין כלים כאלה, המפרשים חלוקים: ראה פרק 2; היעזר ברב שלך. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ד:א.
- ③ המשכיר ביתו בקביעות: המשכיר ביתו לנכרי לדור בו בקביעות שנה או שנתיים — [הנכרי] אינו אוסר בכל עניין [על המשכיר], « שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ » (שו״ע הרב שפ״ד:א). בחילוק זה האחרונים חלוקים: ראה פרק 2; היעזר ברב שלך. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שפ״ד:א.
⚠ פרק זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה ממשית: להיוועץ ברב שלך.