Daat HaRav — The Shulchan Aruch HaRav on Siman 385

נקודה א — למה אין צריך לשכור מן הצדוקים (שו״ע הרב שפ״ה:א)

Point א — why one need not rent from the Tzedukim (Shulchan Aruch HaRav 385:1)

The Tzeduki

What the Mechaber writes: « צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב » (שו״ע או״ח שפ״ה:א). He gives no reason for the first clause.

What the Rav writes: the same rule, and, before the sentence on the eruv, « וְאֵין צָרִיךְ לִשְׂכּוֹר מֵהֶם כְּדֵי לְהַרְחִיק דִּירָתוֹ מֵהֶם, הוֹאִיל וְהֵם שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְאֵינָם עוֹבְדִים אֱלִילִים » (שו״ע הרב שפ״ה:א).

The difference: the Mechaber's seif א states that the Tzeduki is like a Jew and renounces his domain; the Rav's text writes explicitly that one need not rent from him, and gives the reason: the Tzedukim keep Shabbos and are not idol-worshippers.

In the Rambam: before the Rav, he already writes this reason, of the heretics « שֶׁאֵין עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת » (הלכות עירובין פ״ב הט״ז): « וְאֵין שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אֲבָל מְבַטֵּל הוּא רְשׁוּתוֹ » (הלכות עירובין פ״ב הט״ז). See Level 2, section 2.

Among the Mechaber's commentators: on the Tzeduki who desecrates prohibitions of rabbinic order in public, the commentators differ: see point ב.

Practical consequence: according to the Rav's text, the Tzeduki renounces his domain and one need not rent from him, but he cannot make the eruv with the others, since he does not acknowledge the eruv (385:1). See section 4, point ①.

נקודה ב — המומר כנכרי לכל דבריו, ובמה אינו דומה לצדוקי (שו״ע הרב שפ״ה:ג)

Point ב — the mumar is like a non-Jew in all respects, and how he differs from the Tzeduki (Shulchan Aruch HaRav 385:3)

The mumar and the Tzeduki

What the Mechaber writes: « ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן הרי הוא כעכו״ם ואם אינו מחלל אלא בצינע׳ אפילו מחללו באיסור דאוריית׳ הרי הוא כישראל ומבטל רשות » (שו״ע או״ח שפ״ה:ג). He does not say how this case differs from that of the Tzeduki in seif א.

What the Rav writes: the mumar « הֲרֵי הוּא כְּנָכְרִי לְכָל דְּבָרָיו וְצָרִיךְ לִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ » (שו״ע הרב שפ״ה:ג); then « וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִצְדוֹקִי, שֶׁהֵם מְחַלְּלִים גַּם כֵּן בְּאִסּוּרֵי דִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּפַרְהֶסְיָא, לְפִי שֶׁהַצְּדוֹקִים אֲנוּסִים הֵם, שֶׁמַּעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם » (שו״ע הרב שפ״ה:ג); and one who desecrates only in private « הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דְּבָרָיו, וּמְבַטֵּל רְשׁוּת (אוֹ מְעָרֵב) » (שו״ע הרב שפ״ה:ג).

The difference: where the Mechaber writes « הרי הוא כעכו״ם » (שו״ע או״ח שפ״ה:ג) and « הרי הוא כישראל ומבטל רשות » (שו״ע או״ח שפ״ה:ג), the Rav's text writes « לְכָל דְּבָרָיו » (שו״ע הרב שפ״ה:ג) in both cases, writes explicitly that one must rent from the mumar and, in parentheses, that one who desecrates only in private may also make an eruv; and it writes in the seif why the Tzeduki is not like the mumar: the Tzedukim are coerced, for they hold to the conduct of their fathers. For the public mumar, the Rambam, before the Rav, already writes « הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְכָל דְּבָרָיו » (הלכות עירובין פ״ב הט״ז) (see Level 2, section 4). This page does not decide the scope of these words beyond the laws of eruv (question for the Rav).

In the Beis Yosef: he writes that, according to the answer of Tosafos, « ולפי דבריהם הני צדוקים דשכיחי גבן כיון דעברי אמילי דרבנן בפרהסיא הרי הם כעו״ג ושוכרין ואין מבטלים » (בית יוסף או״ח שפ״ה); then, for the view of the Rambam, « נראה דהני צדוקים לדידיה לא חשיבי מומרים אע״פ שעוברין בפרהסיא אמילי דרבנן » (בית יוסף או״ח שפ״ה), because « מזיד דידהו כאונס הוי דמעשה אבותיהן בידיהם » (בית יוסף או״ח שפ״ה). It is this second reading that the Rav's text writes.

Among the Mechaber's commentators: the Magen Avraham, before the Rav, writes on the Tzeduki « ואף על פי שמחלל שבת במילי דרבנן מ״מ אנוסים הם דמנהג אבותיהם בידיהם » (מגן אברהם שפ״ה ס״ק א); the Taz, before the Rav, writes « צדוקים דהאידנא לא חשיבי מומרים אף על פי שעוברים בפרהסיא אמילי דרבנן דמזיד דידהו כאונס דמי » (ט״ז או״ח שפ״ה ס״ק א), and refers to the Beis Yosef. The Mishnah Berurah, later than the Rav, writes « צדוקי שאני שמוחזק כך מימי אבותיו ומנהג אבותיו בידו כ״כ ב״י » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק א), and then « ודעת כמה פוסקים שאף צדוקי כשמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק א). On the mumar for a desecration of rabbinic order, he writes « ר״ל לענין זה שאינו מועיל שוב ביטול רשות אלא דוקא שכירות » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ה), and « ולענין שארי דברים יש מן האחרונים שסוברין שאינו חשוב כמומר ע״י חילול שבת באיסור דרבנן » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ה).

Practical consequence: according to the Rav's text, one must rent from a Jewish apostate to desecrating Shabbosos in public — one who is habituated to it, not one who desecrated it once by chance (point ג) — even through prohibitions of rabbinic order; one who desecrates it only in private renounces his domain, or makes an eruv (385:3). The Tzeduki is not in this category: the Rav's text holds him to be coerced (385:3); the Mishnah Berurah reports a contrary view (above): consult your Rav. See section 4, points ① and ③.

נקודה ג — מי נקרא מומר לחלל שבתות בפרהסיא (שו״ע הרב שפ״ה:ג)

Point ג — who is called an apostate to desecrating Shabbosos in public (Shulchan Aruch HaRav 385:3)

Who is called a public mumar

What the Mechaber writes: seif ג (cited in point ב) does not say what makes someone an apostate to desecrating Shabbosos in public.

What the Rav writes: he is called so only « אֶלָּא כְּשֶׁרָגִיל בְּכָךְ וְאֵינוֹ נִזְהָר כְּלָל, אֲבָל לֹא כְּשֶׁחִלְּלוֹ פַּעַם בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא, כְּשֶׁהָיָה דָחוּק לְפִי שָׁעָה » (שו״ע הרב שפ״ה:ג).

The difference: the Mechaber's seif ג gives no definition; the Rav's text gives one: one who is accustomed to it and does not guard against it at all, and not one who desecrated it once, by chance, when pressed at the moment.

Among the Mechaber's commentators: the Magen Avraham, before the Rav, writes « ואם חילל שבת בחד זימנא לא מקרי מומר » (מגן אברהם שפ״ה ס״ק ב). The Mishnah Berurah, later than the Rav, writes « ודוקא בשרגיל בעון זה אבל אם חילל שבת בחד זימנא בפרהסיא לא מיקרי מומר וי״א דאפילו בחד זימנא מקרי מומר » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ד); he adds « ודע דכל זה כשהוא עובר לתיאבון אבל להכעיס אפילו בשאר עבירות ואפילו שלא בפרהסיא דינו כעכו״ם » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק ד). The Biur Halachah writes « היינו כשעושה זה בפריקת עול אבל אם הוא מוטעה בדבר שחשב שמותר לו לעשות כן מסתברא שאין זה בכלל מומר » (ביאור הלכה שפ״ה).

Practical consequence: according to the Rav's text, one who desecrated Shabbos once, by chance, when pressed at the moment, is not called an apostate to desecrating Shabbosos in public (385:3). The Mishnah Berurah reports a contrary view on a single desecration, and writes that all this applies to one who transgresses out of appetite (l'teiavon), not to one who does so out of spite (l'hachis); the Biur Halachah adds the case of one who errs (above): consult your Rav. See section 4, point ③.

נקודה ד — פתח או חלון לשכונת הנכרים (שו״ע הרב שפ״ה:ד)

Point ד — the opening or window onto the quarter of the non-Jews (Shulchan Aruch HaRav 385:4)

The opening onto the non-Jewish quarter

What the Mechaber writes: « אבל אם יש לו פתח אחר לשכונת העכו״ם אפילו הוא פתח קטן שלא היה רגיל בו מתחיל׳ דוחין אותו אצל פתח הפתוח לשכונת העכו״ם » (שו״ע או״ח שפ״ה:ד). He does not mention a window, and gives no reason.

What the Rav writes: even a small and narrow opening, « וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ פֶּתַח גָּמוּר אֶלָּא חַלּוֹן ד׳ עַל ד׳ » (שו״ע הרב שפ״ה:ד); then, in parentheses, the reason: « לְפִי שֶׁבְּאוֹתוֹ פֶּתַח אוֹ חַלּוֹן הַפְּתוּחִים לִשְׁכוּנַת הַנָּכְרִים הוּא חָפֵץ בָּהֶם יוֹתֵר מִבְּפֶתַח הַגָּדוֹל שֶׁלִּשְׁכוּנַת הַיְּהוּדִים, כֵּיוָן שֶׁהֵמִיר לְדָתָם » (שו״ע הרב שפ״ה:ד); he adds that he does not prohibit even if he brings camels and wagons in and out all day long, and refers to Siman 389.

The difference: where the Mechaber writes « דוחין אותו » (שו״ע או״ח שפ״ה:ד), without a reason, the Rav's text extends the case to a window of four by four and gives a reason: it is through the opening onto the non-Jewish quarter that the convert prefers to pass. The Rav's seif 4 does not use this word.

In the Beis Yosef: he reports a responsum of the Rashba: « אפילו אין לו אלא פתח אחד צר כד׳ על ד׳ לצד הכותי דוחין אותו אצל אותה פתח » (בית יוסף או״ח שפ״ה), and two reasons, « וכל שכן שאין צריך עירוב ודוחין אותו אצל שכונת הכותי כדי שלא יאסור ועוד שזה דעתו מעורבת עם הכותי ורגיל אצלם » (בית יוסף או״ח שפ״ה).

Among the Mechaber's commentators: the Mishnah Berurah, later than the Rav, writes « ועכ״פ בעינן שיהיה בו ד״ט על ד״ט דבפחות מזה לא חשיב פתח » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק י), and gives both reasons: « דכופין אותו על מדת סדום כדי שלא יאסור עליהן » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק י״א), « וגם דבודאי כיון שנתנכר ורגיל עם העכו״ם ניחא ליה בההוא פתחא טפי » (משנה ברורה שפ״ה ס״ק י״א). The Rav's text, in seif 4, writes the second.

Practical consequence: according to the Rav's text, the Jew who converted, has a house in the Jewish quarter and had made the eruv with them prohibits them every Shabbos after his conversion if he has an opening only onto their quarter; if he also has an opening, even a window of four by four, onto the non-Jewish quarter, he does not prohibit them (385:4). See section 4, point ④.