✦ ❖ ✦ D A A T · ר מ ה 3 — ס י כ ו ם / ח ז ר ה ✦ ❖ ✦

סימן ק״ל — דִּינֵי חֲתִימַת הַיַּיִן

דיני חתימת היין

היין יוצא לדרך ואין מי שילווהו. מה שבא במקום עין ישראל הוא חפץ: החותם. חותם אחד או שניים, לפי מה שחוששים לו; מה נחשב חותם ומה אינו; הכלי המרוקן את החותם מתוכנו; החותם שנמצא סתור; ובשני הסעיפים האחרונים — היין שאינו נוסע עוד, ששם בא המקום במקום החותם
חזרה מובנית, טבלאות פסק, שינון מהיר

מקור: שולחן ערוך, יורה דעה ק״ל — 10 סעיפים
נושאי כלים: ש״ך · ט״ז · באר הגולה · ביאור הגר״א · פתחי תשובה · באר היטב
עריכה: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
למתלמדים ששלטו ברמות 1 ו־2
daattorah.com

📑 מתכונת הסיכום

היסוד: החותם במקום השמירה
שלוש שאלות היסוד: איזה משקה · איזה כלי · איזה מקום
טבלה־אב א — חותם אחד או שניים (סעיפים א, ב, ג)
טבלה־אב ב — מה נחשב חותם (סעיפים ד עד ז)
הכלי: חרס, עץ, נוד — ומנהגו של הרמ״א (סעיף א)
החותם שנמצא סתור או שלא הוכר (סעיף ח)
בית ששכר או קנה בחצרו של עובד כוכבים (סעיף ט)
חצרו של ישראל: הגנב, היום והלילה (סעיף י)
המרתת — היסוד הנסתר של סימנים קכ״ח · 128, קכ״ט · 129 וק״ל · 130
ההפניה לסימן קי״ח · 118: החותם שמעבר ליין
מקרים מעשיים
שבעה כללי זהב
סימן זיכרון — ״חותם״
חמש מלכודות שכיחות
סיכום עשרת הסעיפים — שורה לכל סעיף
כרטיס־הבזק אחרון

1. היסוד: החותם במקום השמירה

נקודת המוצא:

סימנים קכ״ח · 128 וקכ״ט · 129 עסקו בנוכחות: העובד כוכבים נשאר לבדו במקום שיש בו יין, הישראל יוצא ונכנס, והכל תלוי במה שהעובד כוכבים חושש לו. סימן ק״ל · 130 מחליף את הכלי. כאן היין יוצא לדרך: מפקידים אותו, שולחים אותו, והוא נוסע ימים שלמים בלא עין ישראל שתלווהו.

מה שבא במקום השמירה אינו עוד אדם אלא חפץ: החותם. ושאלת הסימן כולו נעשית שאלה של מניין — חותם אחד או שניים? — ולאחריה שאלה של הגדרה: מה בכלל נחשב חותם?

מרן פותח בהיתר ובמחירו: « מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם » (שו״ע יו״ד ק״ל:א).

שני חששות נפרדים עומדים מאחורי המניין הזה, והבחנתם היא המפתח לכל התעריף.

החשש	ממה הוא ירא	המחיר
ניסוך / נגיעה — שמא יגע ביין	יין גמור, שמגע עובד כוכבים אוסרו	שני חותמות: חותם בתוך חותם או מפתח וחותם
איחלופי — שמא יחליף בשלו	כל דבר שיש לו בו הנאה, ואין המגע אוסרו	חותם אחד די בו

הש״ך מציג את החלוקה בשורה אחת, בבארו את החותם היחיד של יין מבושל: « דאי משום איסוכי לא מנסכי ליה אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז).

והט״ז אומר את הדבר עצמו על אותו סעיף: « דבזה אין שייך ניסוך רק שמא יחליף עם יין שלו וכיון שיש חותם אחד לא טרח ומזייף » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ו).

💡 הסימן שלא לשכוח: חותם אינו מונע דבר מבחינה מעשית. אדם שגמר בדעתו שוברו כהרף עין. מה שהוא עושה הוא להפוך את הזיוף לטרחה — לא טרח ומזייף — או לסיכון — מרתת. הש״ך מונה את שני המנועים כאחד: « דמאי דסמכינן אקשר משונה או חותם היינו משום דלא טרח ומזייף א״נ מרתת » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ח). מכאן נקרא הסימן כולו: כל מקום שהתקנה אינה עולה בטרחה, או שאין לעובד כוכבים ממה לירא — אין זה חותם.

2. שלוש שאלות היסוד

■ א. איזה משקה? יין גמור — צריך שני חותמות. יין מבושל, יין שנתערב בדבש או בשמן, חומץ — חותם אחד די בו, שהמגע שוב אינו אוסרם ולא נשאר אלא חשש ההחלפה (סעיף ג).

↓ המניין נקבע: באיזה כלי נוסע היין?

■ ב. איזה כלי? בחרס החותם עומד, שאין נכנסים אלא דרך הפה. בעץ או בנוד אפשר להוציא יין מבין הנסרים או מבין התפירות בלא לנגוע בחותם — מרן אוסר, הרמ״א מתיר, והמנהג כרמ״א בתנאים (סעיף א).

↓ אלא שאין היין מופקד תמיד: פעמים הוא מונח סתם במקומו

■ ג. איזה מקום, ומה זכותו של העובד כוכבים בו? משהיין נתון בבית או בחצר, שוב אין החותם מכריע אלא מי דר שם ולמי המקום. האם יש לעובד כוכבים שייכות? האם יהיה נתפס עליו כגנב? יום הוא או לילה? (סעיפים ט ו־י).

⚠ סדר השאלות אינו שרירותי: טעויות רבות באות מהחלת תעריף החותמות על שאלה של מקום, או להפך. סעיפים א עד ח עוסקים ביין מופקד או משולח; סעיפים ט ו־י ביין מונח. המשטר הראשון נחתך במניין חותמות, השני במידת הזיקה למקום.

3. טבלה־אב א — חותם אחד או שניים

היסוד: סעיפים א, ב ו־ג עם הש״ך והט״ז. המיון הוא לפי מה שהופקד ולפי מה שנעשה בפועל, ולא לפי מידת אמונו של המוליך.

המקרה	לשון המקור	ההכרעה	המקור
יין גמור מופקד או משולח ביד עובד כוכבים	« מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם »	מותר בשני חותמות	שו״ע יו״ד ק״ל:א
חותם אחד בפועל	« אם הפקיד ביד עובד כוכבים בחותם א׳ אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית »	אסור בשתיה, מותר בהנאה	שו״ע יו״ד ק״ל:ב
מדוע ההנאה נשארת מותרת	« דאז הוה כחצרו של ישראל משום הכי מותר בהנאה »	קרן הזוית עושה את המקום כחצר ישראל	ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ד
המעשה נעשה — בדיעבד	« ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד »	יש מקום להתיר	רמ״א יו״ד ק״ל:ב
אך חותם ממש, ולא מגופה בעלמא	« דוקא בחותם אבל סתומות במגופה לא הוי בדיעבד כחותם אחד אלא במקום הפסד מרובה »	מגופה אינה חותם, אלא בהפסד מרובה	ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ד
האם צריך להכיר את חותמו?	« ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן רואה שחותמו מקולקל אז אסור »	אינו צריך — אלא אם החותם מקולקל לעין	רמ״א יו״ד ק״ל:ב
ומה המנהג?	« אבל אין צריך לבדוק אחר זה וכן נוהגין להקל ועיין לעיל סימן קי״ח »	אין בודקים, והמנהג להקל	רמ״א יו״ד ק״ל:ב
יין מבושל, יין מעורב, חומץ	« יין מבושל שלנו וכן יין שלנו שעירבו עם דברים אחרים כגון דבש ושמן וכן חומץ שלנו מותר להפקיד ביד עובד כוכבים בחותם אחד »	חותם אחד	שו״ע יו״ד ק״ל:ג

⚖ שלושה דיוקים המזיזים את קריאת סעיף ב

״מותר בהנאה״ אינו פרס ניחומים. סעיף ב מציג את דין סתם יינם במצבו הרגיל: איסור שתיה בלא איסור הנאה. ועדיין צריך, אומר מרן, שיוחדה למפקיד קרן זוית, והט״ז מבאר שקרן זוית זו כחצרו של ישראל היא.
הרמ״א הופך את המנהג. במקום שמרן אוסר בשתיה בחותם אחד, מביא הרמ״א שבדיעבד מתירים אף כך, שאין צריך להכיר את חותמו ואין פותחים בבדיקה — וחותם בהפניה לסימן קי״ח · 118.
והש״ך מצמצם מיד. קולה זו מניחה חותם. חבית סתומה במגופה בלבד אינה נכנסת למניין אלא במקום הפסד מרובה.

4. טבלה־אב ב — מה נחשב חותם

סעיפים ד עד ז הם לבו הטכני של הסימן: אין הם אומרים עוד כמה חותמות צריך, אלא מה הוא חותם. סעיף ד מעמיד את ההגדרה, וסעיפים ה, ו ו־ז מוציאים ממנה שלושה יישומים.

התקנה	לשון מרן	כמה חותמות	המקור
כיסוי שאינו מהודק, כדרך שסותמין כל אדם, ועליו טיט	« כיצד הוא חותם בתוך חותם סתם החבי׳ בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם א׳ »	אחד	שו״ע יו״ד ק״ל:ד
כיסוי מהודק, וטיט על גביו מלמעלה	« היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם »	שניים	שו״ע יו״ד ק״ל:ד
צר פי הנוד; ואחר כך הפך את פיו לתוכו וצר עליו	« וכן אם צר פי הנאד הרי זה חותם אחד הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו הרי זה חותם בתוך חותם »	אחד, ואחר כך שניים	שו״ע יו״ד ק״ל:ד
הכלל הגדול: כל היוצא מן המנהג	« וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם א׳ והטיחה או הקשירה חותם שני »	אחד — והטיחה או הקשירה השני	שו״ע יו״ד ק״ל:ד
שני קשרים משונים	« שני קשרים משונים הוי כשני חותמות »	שניים	שו״ע יו״ד ק״ל:ה
שתי אותיות כתובות	« שתי אותיות הוי כשני חותמות »	שניים	שו״ע יו״ד ק״ל:ו
חותמת דפוס, ואפילו מלאה אותיות	« והדפוסים אף על פי שיש בהם כמה אותיות לא חשיבי אלא כחותם אחד כיון שקובעין אותם בבת אחת »	אחד — שהוא נקבע בבת אחת	שו״ע יו״ד ק״ל:ו
במקום שהכתיבה אינה נדירה	« ובמקום שמצויים מומרים ועובדי כוכבים שיודעים לכתוב אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב »	הכתב סימן רק למכיר את הכתב	שו״ע יו״ד ק״ל:ו
מפתח וחותם	« מפתח וחותם אחד הוי כשני חותמות »	שניים	שו״ע יו״ד ק״ל:ז

💡 אמת מידה אחת מתחת לשמונת המקרים: חותם הוא מה שאינו נעשה מחדש בלא טרחה. הט״ז אומר זאת על הקשר: « דקשר שעושין בעלמא ודאי אין טורח כלל להתירה אלא ודאי קשר משונה בעינן » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ח). קשר רגיל מתירים אותו וקושרים אותו מחדש כמות שהיה, ואינו מוכיח כלום. קשר משונה אין הרואה יודע לשחזרו — וזה לבדו עושה את החותם. אותו היגיון מסביר מדוע חותמת דפוס, מעוטרת ככל שתהיה, אינה נמנית אלא לאחת: היא נקבעת בתנועה אחת.

⚖ הקשר שמוכרחים להתירו בכל יום

הש״ך מביא בשם המשאת בנימין שאלת הובלה שנשארה מופת: יריעות העגלות קשורות בקשר מסובך שאין משונה ממנו — ואף על פי כן אינו חותם. הטעם: תמצית : מה שאנו סומכים על קשר משונה או על חותם הוא מפני שאין הוא טורח ומזייף, או מפני שהוא מרתת; וכאן מוכרח המוליך להתיר את הקשרים ולפתוח את העגלות בכל יום כדי ליטול את מאכלו שבתוכן (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ח).

תקנה שממילא פותחים אותה במהלך הרגיל של הדרך אינה חותם, מסובכת ככל שתהיה. זו אמת המידה של הסימן, מיושמת כלשונה.

5. הכלי: חרס, עץ, נוד

סעיף א אינו קובע רק את המניין: הוא מוסיף שאין המניין מועיל אלא בכלים מסוימים. חותם סוגר פה; אין הוא סוגר דופן שאפשר לנקבה.

« והני מילי בחבית של חרס אבל לא בחבית של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו » (שו״ע יו״ד ק״ל:א).

« וכל שכן בנודות שבקל יכולים להוציא יין מבין התפירות » (שו״ע יו״ד ק״ל:א).

ואין מרן רואה אלא תקנה אחת: « ואין להם תקנה אלא שיכניס כל החבית של עץ או כל הנאד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק » (שו״ע יו״ד ק״ל:א).

■ מרן — חבית של עץ והנוד יצאו מדין החותמות; צריך להכניסם כולם לשק ולחתום את פי השק.

↓ הרמ״א מביא את הצד השני, ואת המנהג

■ הרמ״א — « ויש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שמא יוציא בין הנסרים » (רמ״א יו״ד ק״ל:א), וכן המנהג: « וכן נוהגים ובלבד שיזהר שיהא המגופה נסתם כראוי » (רמ״א יו״ד ק״ל:א).

↓ אלא שהמנהג בא בשני תנאים מעשיים

■ שני התנאים — המגופה סתומה כראוי, ושלא תהיה שם ברזא: « וכן שלא יהיה שם ברזא רק יחתוך כל הברזות » (רמ״א יו״ד ק״ל:א); ואחר כך עור על המגופה, ואותיות כתובות חציין על העור וחציין על העץ.

ותחבולתו של הרמ״א ראויה לעיון: « ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות שאם יגביה העובד כוכבים העור לא ידע לחזור ולכוון העור כבתחילה » (רמ״א יו״ד ק״ל:א).

💡 מדוע חותכים את הברזות: ברזא היא פתח קבוע שאינו מותיר עקבות. זהו היפוכו של חותם. הש״ך עושה תנאי זה לתנאי היחיד המעכב באמת: תמצית : שאר התקנה אינה לעיכובא אלא לרווחא דמילתא, ובדיעבד די בחותם אחד אף בחבית של עץ (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב); אבל אם לא חתך את הברזות אסור אף בדיעבד, שהרי בקל יוציא את הברזא וימשיך את היין (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב).

⚖ המנהג המחמיר שמביאים הש״ך והט״ז

שניהם מביאים בשם הב״ח מנהג החורג הרבה מלשון השולחן ערוך: « עכשיו נוהגים שלא להתיר לשלוח יין כלל בחבית של עץ מעיר לעיר אם לא ע״י נאמן ישראל שומר ביום ובלילה » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק א).

הטעם ניסיוני: מנקבים את החביות במקדח או בסכין בין הנסרים, והגניבה אינה ניכרת. והש״ך מדייק מיד שמנהג זה לכתחלה, ובדיעבד מתירים כדברי הרמ״א.

והט״ז מוציא מכאן מסקנה שראוי לרשמה: « ומשמע מכאן דאם היה ברור שהוציא יין מבין הנסרים דאסור » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק א). היתרו של הרמ״א נאמר על החשש, ולעולם לא על מעשה שנתברר.

ואם נמצא סכין תחוב בחבית, אין הרמ״א חותך את הדין כאן אלא מפנה לסימן קכ״ד · 124.

6. החותם שנמצא סתור או שלא הוכר (סעיף ח)

סעיף ח הוא סעיף החזרה: היין הגיע, מביטים בחותם, ומה שרואים מכריע.

« חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור אסור » (שו״ע יו״ד ק״ל:ח).

מה שמוצאים בהגיע היין	לשון המקור	ההכרעה	המקור
חותמות שלא הוכרו, או שנמצאו סתורים	« חתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו או שמצאו סתור אסור »	אסור	שו״ע יו״ד ק״ל:ח
נסתר שלא בכוונה — מעצמו, בידי בהמה, בידי תינוקת	« ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע״י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע״י בהמה או תינוקת שלא בכוונה מותר בדיעבד »	מותר בדיעבד	רמ״א יו״ד ק״ל:ח
נסתר בכוונה, אך ישראל היה יוצא ונכנס תמיד	« ואפילו אם נתקלקל בכוונה יש להתיר אם ישראל יוצא ונכנס תמיד »	יש להתיר	רמ״א יו״ד ק״ל:ח
האם חייבים בכלל לחזור ולבדוק?	« אבל אינו צריך לחזור עליו אלא אם כן הודיע לישראל שנשתלח לו שהוא חתום בשני חותמות »	אינו צריך, אלא אם הודיעו	שו״ע יו״ד ק״ל:ח
ועצת מרן על כל פנים	« ומכל מקום נכון הדבר להודיעו צורת החותם כדי שיחזור אחריו »	נכון לתאר לו את צורת החותם	שו״ע יו״ד ק״ל:ח
אלא אם כתב עליו אותיות	« מיהו אם כתב עליו אותיות אין צריך להודיעו דסתם עובד כוכבים אינו בקי לכתוב אותיות »	אין צריך להודיעו	רמ״א יו״ד ק״ל:ח
העובד כוכבים מודה שנגע ביין בהדקו את החבית	« ואם העובד כוכבים אומר שהחבית היה מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו »	אינו נאמן לאסור	רמ״א יו״ד ק״ל:ח

⚠ הגבול שמעמיד הפתחי תשובה: קולת הרמ״א בחותם שנסתר באונס אינה גורפת. בהביאו הוראה של הנודע ביהודה במעשה בעגלה שנפלה בדרך, הוא מדייק: « היינו במקום שיש לתלות שהעובד כוכבים לא הרגיש ולא ידע כלל שנסתר החותם » (פתחי תשובה יו״ד ק״ל ס״ק ב). כלומר: אם ידע העובד כוכבים שהחותם נסתר, אף שנסתר באונס, הרי היין נשאר מדעת בלא חותם ברשותו — וחוזרים לדין מפקיד בלא חותם כלל.

ואותה תביעה עולה כבר בסעיף ב, ששם דוחה הש״ך את החותם שנתקלקל שלא בכוונה: « ודוקא כשנראה שנסתר בכוונה ע״י אדם » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ה).

7. בית ששכר או קנה בחצרו של עובד כוכבים (סעיף ט)

מסעיף ט ואילך שוב אין היין נוסע: הוא מונח אצל מישהו. והסימן מחליף אמת מידה. שוב אין החותם מכריע אלא זיקתו של העובד כוכבים למקום.

« ישראל ששכר או קנה בית בחצרו של עובד כוכבים ומילאו יין אם ישראל דר שם ואף על פי שהניח היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח מותר » (שו״ע יו״ד ק״ל:ט).

המצב	ההכרעה	הטעם	המקור
הישראל דר בבית ששכר — אף בלא חותם ומפתח, ואף שהעובד כוכבים דר באותה חצר	מותר	נוכחותו באה במקום כל תקנה	שו״ע יו״ד ק״ל:ט
מה שמוסיף הש״ך על מקרה זה	היין בחזקת משתמר	« ואין לעובד כוכבים שייכות ביין אע״פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא »	ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י
הישראל אינו דר שם, אך המפתח והחותם בידו	מותר	« אם היה ביד ישראל המפתח וחותם מותר וא״צ לומר שני חותמות »	שו״ע יו״ד ק״ל:ט
ומה שנוהגים אנו	חותם לבדו די בו בדיעבד	« ולדידן בחותם לבד מותר בדיעבד »	ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״א
לא דר, ואין מפתח ולא חותם — והעובד כוכבים דר בחצר	אסור	המקום שלו, ואין דבר המעכבו	שו״ע יו״ד ק״ל:ט
העובד כוכבים אינו דר בחצר	מותר	« ואם אינו דר בחצר מותר אא״כ נמצא עומד בצד היין »	שו״ע יו״ד ק״ל:ט
אלא שנמצא עומד בצד היין	אסור כאן — שלא כסימן קכ״ח · 128	« הטעם שאין נתפס כגנב שאדם עשוי לראות מה ששכר או מכר ואין השוכר או הלוקח מקפיד עליו »	ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ט

💡 ציר סעיף ט: מפני שהישראל שכר או קנה מאותו עובד כוכבים, נשארה לו לזה זכות מבט במה שמכר או השכיר. אין הוא אפוא נכרי גמור למקום, ואי אפשר עוד לתלות את עמידתו אצל היין בפריצה בלבד. הט״ז מנסח זאת בדיוק כך, וזה המבדיל את סעיפנו מסימן קכ״ח · 128, שם העובד כוכבים שאין לו זיקה כלל למקום מותר אף שנמצא עומד בצד היין.

8. חצרו של ישראל: הגנב, היום והלילה (סעיף י)

סעיף י פותח בבמה דברים אמורים המצמצם את כל סעיף ט: אין הקודם אמור אלא בבית שנלקח מעובד כוכבים.

« אבל בחצרו של ישראל ממש שלא לקחו ולא שכרו מעובד כוכבים אפי׳ היה עובד כוכבים דר באותו חצר ואין ישראל דר בו מותר » (שו״ע יו״ד ק״ל:י).

והטעם חזק במיוחד: « לפי שאין לו בה שום שייכות ואפילו נמצא עומד בצד היין שהרי מכ״מ נתפס עליו כגנב » (שו״ע יו״ד ק״ל:י).

⚖ ההיפוך, והחריג היחיד שבו

בחצר שהיא באמת של הישראל, העובד כוכבים המתקרב אל היין אין לו שום רשות לעמוד שם: נתפס הוא כגנב. ודי בכך — בלא מפתח, בלא חותם, ואף שנמצא עומד בצד היין. והש״ך מפנה בזה לסימן קכ״ח · 128: תמצית : ומותר כמו שנתבאר לעיל בסימן קכ״ח · 128 סעיף ד (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ט״ו).

אלא שמרן סוגר מיד: « וה״מ ביום אבל בלילה אסור » (שו״ע יו״ד ק״ל:י). בלילה אין מי שיבוא, ופחד ההיתפסות בטל.

הרמ״א מגדיר אז את חומרת הלילה בדיוק שיש לקראו לאט: « אבל בשאר מקומות דאמרינן לעיל סימן קכ״ח וקכ״ט דהעובד כוכבים מרתת אין חילוק בין יום ללילה » (רמ״א יו״ד ק״ל:י).

ונותן את הטעם המיוחד לסעיפנו: « הואיל והעובד כוכבים יש לו שייכות בחצר ומסתמא נועלו בלילה הואיל ואין ישראל דר שם ואינו מרתת כולי האי » (רמ״א יו״ד ק״ל:י).

המצב בחצר הישראל	ביום	בלילה	המקור
אין החצר נעולה	מותר	אסור	שו״ע יו״ד ק״ל:י
נעולה, ואין חור וסדק שרואים בו את היין	אסור	אסור	רמ״א יו״ד ק״ל:י
נעולה, אך חור או סדק מגלים את היין	מותר	אסור	רמ״א יו״ד ק״ל:י
הדלת פתוחה לגמרי	מותר	מותר — שהוא מרתת שמא יבוא	ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק י

לשון הרמ״א על שתי השורות האמצעיות: « ולכן אפילו ביום אם נעל ואין חור או סדק שיכולין לראות היין אסור אבל ע״י חור וסדק מותר ביום אפילו נעלו בודאי » (רמ״א יו״ד ק״ל:י).

והט״ז מציל את הלילה במקרה אחד: « אבל בפתוח הדלת לגמרי מותר אפילו בלילה דמרתת דילמא השתא מדכיר ליה לחמרא ויבוא » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק י).

💡 מה שמוסיף הש״ך ונוטים לשכחו: אף בחצרו של ישראל מניח הסעיף שהישראל מצוי שם. תמצית : ומכל מקום הישראל יוצא ונכנס שם; שאילו לא היה יוצא ונכנס כלל, או אפילו הודיעו שהוא מפליג, אין זה עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו, שהוא אסור (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ד). דין הגנב אינו פוטר אפוא מכל: הוא פוטר מן החותם, לא מעצם היציאה והכניסה.

9. המרתת — היסוד הנסתר של סימנים קכ״ח, קכ״ט וק״ל

מילה אחת חוצה את שלושת הסימנים, והיא המסבירה מדוע אינם דומים זה לזה. העובד כוכבים נמנע מפני שהוא ירא שמא ייתפס. וכל השאלה היא מה מוליד את היראה הזאת בכל מצב ומצב.

הסימן	מה מעכב את העובד כוכבים	מה מבטלו
קכ״ח · 128 — עובד כוכבים שנתייחד במקום שיש בו יין	שהישראל עשוי להיכנס בכל רגע	שהודיעוהו שהוא מפליג לזמן מרובה
קכ״ט · 129 — היין המופקד, וישראל יוצא ונכנס	היציאה והכניסה שאין להן קבע	שתיפסק אי־הקביעות שבהן
ק״ל · 130 — היין החתום, סעיפים א עד ח	לא היראה אלא הטרחה: חידוש החותם עולה ביוקר	תקנה שממילא הוא מוכרח לפותחה
ק״ל · 130 — היין המונח, סעיפים ט ו־י	הזיקה למקום: היה נתפס כגנב	הלילה, והמפתח המצוי בידו שלו

הש״ך מונה את שני המנועים זה בצד זה, וזו השורה שיש לזכור מכל הסימן: « דמאי דסמכינן אקשר משונה או חותם היינו משום דלא טרח ומזייף א״נ מרתת » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ח).

⚠ החלוקה שעושה הרמ״א בסעיף י: במקום שהמרתת היא הפועלת — סימנים קכ״ח · 128 וקכ״ט · 129 — אין חילוק בין יום ללילה, שהיראה אינה ישנה. כאן, שיש לעובד כוכבים זיקה בחצר והוא הנועל אותה, הלילה מחזיר לו את שלוותו: שוב אינו מרתת כולי האי. עירוב שני המשטרים מוליך היישר להחלת קולה שאינה שייכת אלא לשני הסימנים הקודמים.

10. ההפניה לסימן קי״ח · 118: החותם שמעבר ליין

הרמ״א חותם את סעיף ב בהפניה שאין להניחה — « ועיין לעיל סימן קי״ח » — והש״ך אומר על סעיף ג כולו שכבר נתבאר בראש אותו סימן: תמצית : כל הסעיף נתבאר לעיל בריש סימן קי״ח · 118 (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ו).

סימן קי״ח · 118 הוא אכן סימן הפיקדון החתום הכללי, ושלנו אינו אלא יישומו ביין. שם מונחת הרשימה: « יין ובשר וחתיכת דג שאין בו סימן שהפקיד או שלח ביד עובד כוכבים צריך שני חותמות » (שו״ע יו״ד קי״ח:א).

ומיד הרשימה שכנגד: « אבל יין מבושל ושכר או יין שעירבו בו דברים אחרים כגון דבש וכן החומץ וחלב ומורייס ופת וגבינה וכל שאיסורו מדברי סופרים שהפקידו ביד עובד כוכבים מותר בחותם אחד » (שו״ע יו״ד קי״ח:א).

מה שמעמיד סימן קי״ח · 118	מה שעושה בו סימן ק״ל · 130
רשימת המאכלים הצריכים שני חותמות — יין, בשר, חתיכת דג שאין בה סימן	סעיף א מיישם את הדין ביין, ומוסיף את שאלת הכלי
רשימת המאכלים שדי להם בחותם אחד — יין מבושל, שכר, יין מעורב, חומץ, חלב, פת, גבינה, וכל איסור דרבנן	סעיף ג נוטל את החצי הנוגע ליין: מבושל, מעורב, חומץ
« כיון שהחתימו כראוי שני חותמות בדברים שצריך שנים ואחד בדברים שדי באחד אין צריך לחזור אחריו לראותו » (שו״ע יו״ד קי״ח:ב)	סעיף ח הוא אותה הוראה עצמה, וסימן קי״ח · 118 אומר זאת בעצמו בהערה
ההבחנה בין מפקיד לשולח — מי שעתיד לראות את חותמו ומי שאינו עתיד	היא המבארת את קולת הרמ״א בסעיף ב בחותם היחיד

💡 הדרך הנכונה להחזיק את שני הסימנים יחד: סימן קי״ח · 118 מעמיד את דין החותם לכל הכשרות; סימן ק״ל · 130 מייחדו ליין, שבו נוספים שני דברים שאין סימן קי״ח · 118 נזקק להם — חשש הניסוך, המחייב שני חותמות במקום שחשש ההחלפה לבדו מסתפק באחד, ורפיפות הכלי שהיין נתון בו. הלומד את ק״ל · 130 בלא קי״ח · 118 לומד את היוצא מן הכלל לפני הכלל.

11. מקרים מעשיים

השאלות שלהלן נשאלות היום בדיוק בלשונו של הסימן. הטבלה מציינת מה שהסימן מעמיד לבירורן — ואין היא חותכת אותן.

השאלה	מה שהסימן מעמיד	הסעיף
משטח יין כשר המובל בידי נהג שאינו יהודי, בלא מלווה	זהו לבו של סעיף א: שני חותמות, ושאלת הכלי. והש״ך והט״ז מוסיפים את המנהג המחמיר שלא לשלוח יין מעיר לעיר אלא בשומר ישראל ביום ובלילה	א
האם פקק מודפס או מכסה תעשייתי הם חותם אחד או שניים?	סעיף ו עוסק בדיוק בחפץ הנקבע בתנועה אחת, מרובה אותיות ככל שיהיה — ומונה אותו לחותם אחד בלבד	ו
אטם שממילא מוכרחים לשוברו בכל תחנה בדרך	הש״ך, בשם המשאת בנימין, דוחה את הקשר שמוכרחים להתירו בכל יום: אין זה חותם	ד
יין מבושל — מבושל או מפוסטר — המונח אצל מחסנאי שאינו יהודי	סעיף ג מונה אותו עם מה שדי לו בחותם אחד, ומפנה במשתמע לסימן קי״ח · 118 לכלל הגדול	ג
בהגיע המשלוח האטם שבור, והמוביל אומר שהמשטח נפל	הרמ״א מתיר בדיעבד מה שנסתר שלא בכוונה; והפתחי תשובה מצמצם קולה זו למקום שהעובד כוכבים לא הרגיש בדבר	ח
מרתף שכור בבניין של בעלים שאינו יהודי, שבידו עותק מן המפתחות	סעיף ט עוסק במקום הנלקח מעובד כוכבים: המפתח והחותם ביד ישראל, הדירה במקום, והמקרה שנמצא אצל היין	ט
מקום שהוא של הישראל עצמו, שנכנס אליו פועל או שליח שאינו יהודי	סעיף י: אין לו שום שייכות במקום, ונתפס עליו כגנב — אלא שהש״ך מניח שהישראל יוצא ונכנס	י

⚠ אין טבלה זו פסק. הגדרת אטם תעשייתי כחותם אחד או כשניים, מעמדו של יין מפוסטר, ודין העובד כוכבים בפוסקים האחרונים — לכל אחד מאלה ספרות משלו, שאין רמה זו מתיימרת לפרשה. מה שהסיכום נותן הן הקטגוריות שבתוכן נשאלות השאלות.

להלכה למעשה — שאל את רבך.

12. שבעה כללי זהב

יין גמור: שני חותמות. זהו דין סעיף א, והוא תלוי בחשש המגע ולא בחשש הגניבה (שו״ע יו״ד ק״ל:א).
מה שאין המגע אוסרו: חותם אחד. יין מבושל, יין מעורב בדבש או בשמן, חומץ — לא נשאר אלא חשש ההחלפה (שו״ע יו״ד ק״ל:ג).
חותם אחד על יין גמור: אסור בשתיה ומותר בהנאה — והרמ״א מביא שבדיעבד מתירים אף בשתיה (שו״ע יו״ד ק״ל:ב ; רמ״א יו״ד ק״ל:ב).
חותם הוא מה שאינו נעשה מחדש בלא טרחה. הקשר הרגיל אינו חותם, הקשר המשונה חותם, וחותמת הדפוס אינה נמנית אלא לאחת (שו״ע יו״ד ק״ל:ד ; שו״ע יו״ד ק״ל:ו).
הכלי שוקל כמו החותם. דופן שאפשר לנקבה בלא לנגוע בחותם מרוקנת את החותם מתוכנו (שו״ע יו״ד ק״ל:א).
חותם שנסתר באונס אינו אוסר — אלא אם ידע העובד כוכבים בדבר (רמ״א יו״ד ק״ל:ח ; פתחי תשובה יו״ד ק״ל ס״ק ב).
משהיין מונח במקומו, פוסקים למנות חותמות ומודדים זיקה למקום: שייכות, נתפס עליו כגנב, יום ולילה (שו״ע יו״ד ק״ל:ט ; שו״ע יו״ד ק״ל:י).

13. סימן זיכרון — ״חותם״

ח־ו־ת־ם — ארבע אותיות המילה חותם

ח — חבית: הכלי תחילה. חרס, עץ, נוד — אין מניין החותמות אומר דבר עד שיוגדר הכלי (שו״ע יו״ד ק״ל:א).
ו — ויין מבושל: מה שאין המגע אוסרו מסתפק בחותם אחד (שו״ע יו״ד ק״ל:ג).
ת — תרי חותמות: שני חותמות ליין גמור, וסעיף ד אומר אילו נמנים (שו״ע יו״ד ק״ל:א ; שו״ע יו״ד ק״ל:ד).
ם — מקום: בסעיפים ט ו־י בא המקום במקום החותם — מי דר, למי החצר, ויום הוא (שו״ע יו״ד ק״ל:ט ; שו״ע יו״ד ק״ל:י).

סולם התקנות — מן החזק אל החלש

מפתח וחותם → שני חותמות (סעיף ז)
שני קשרים משונים → שני חותמות (סעיף ה)
שתי אותיות → שני חותמות (סעיף ו)
כלי מהודק וטח עליו מלמעלה → שני חותמות (סעיף ד)
כל שינוי שאין דרך כל אדם → חותם אחד — והשני מן הטיחה או הקשירה (סעיף ד)
דפוס → חותם אחד בלבד, ויהיו בו אותיות כמה שיהיו (סעיף ו)
מגופה לבד → אינה חותם, אלא בהפסד מרובה (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ד)
קשר שעושין בעלמא → אינו כלום (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ח)

14. חמש מלכודות שכיחות

❌ מלכודת א — למנות חותמות בלא להביט בכלי: סעיף א כורך את השניים בנשימה אחת. חבית של עץ או נוד מניחים להוציא את היין מבין הנסרים או מבין התפירות בלא שיזוז החותם. הרמ״א מתיר והמנהג אחריו — אך במגופה סתומה כראוי ובכל הברזות חתוכות, והש״ך עושה את התנאי השני לתנאי היחיד המעכב אף בדיעבד.

❌ מלכודת ב — לחשוב שחותם הוא מנעול: אין הוא מונע דבר. הוא עושה את הזיוף יקר מדי — לא טרח ומזייף — או מסוכן מדי — מרתת. מכאן המסקנה המפתיעה: קשר מסובך מאוד שמוכרחים להתירו בכל יום אינו שווה כלום, ואילו קשר משונה פשוט, שאין יודעים לשחזרו, הריהו חותם.

❌ מלכודת ג — לקרוא ״מותר בהנאה״ כהיתר שתיה: סעיף ב מתיר בהנאה ואוסר בשתיה. קולה היא, אך היא נסבה על דבר אחר. הקולה בשתיה באה אחר כך, מן הרמ״א, ורק בדיעבד — « ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד » (רמ״א יו״ד ק״ל:ב) — והש״ך עדיין תובע שיהיה שם חותם ממש.

❌ מלכודת ד — להחיל על סימן ק״ל · 130 את השוואת היום והלילה: הרמ״א מייחד אותה במפורש לסימנים קכ״ח · 128 וקכ״ט · 129, שבהם המרתת היא הפועלת. בחצר שבסעיף י, שיש לעובד כוכבים זיקה בה והוא הנועל, הלילה משנה הכל — ואף היום, אם נעל ולא הניח סדק שיראו בו.

❌ מלכודת ה — לשכוח שסעיף י מניח יציאה וכניסה: נוטים לזכור את הביטוי נתפס עליו כגנב כאילו פוטר מן הכל. הש״ך מזהיר שהסעיף עדיין מניח שהישראל יוצא ונכנס; ובלעדי זה חוזרים לדין המניח עובד כוכבים בחנותו, שהוא אסור (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ד).

להלכה למעשה — שאל את רבך.

15. סיכום עשרת הסעיפים — שורה לכל סעיף

סעיף	הנושא	העיקר
א	להפקיד ולשלוח יין	מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או במפתח וחותם. וזה בחבית של חרס, ולא בחבית של עץ, מפני שיכולים להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו — וכל שכן בנודות, שבקל מוציאים מבין התפירות. ואין להם תקנה אלא שיכניס את כל החבית של עץ או את כל הנוד לשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום את פי השק. הגה: יש מתירים אף בחבית של עץ ואין חוששים שמא יוציא מבין הנסרים, וכן נוהגים — ובלבד שייזהר שתהא המגופה סתומה כראוי ושלא תהיה שם ברזא: יחתוך את כל הברזות, ישים עור על המגופה ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על העץ, שאם יגביה את העור לא ידע לכוונו כבתחילה. ואם מצא סכין בחבית — עיין סימן קכ״ד · 124.
ב	החותם היחיד	הפקיד ביד עובד כוכבים בחותם אחד: אסור בשתיה ומותר בהנאה — והוא שייחד לו קרן זוית. הגה: יש שכתבו שבדיעבד מתירים אפילו בחותם אחד; ואין צריך להכיר את חותמו, אלא אם כן רואה שחותמו מקולקל ואז אסור; אבל אין צריך לבדוק אחר זה, וכן נוהגים להקל — ועיין לעיל סימן קי״ח · 118.
ג	מה שדי לו בחותם אחד	יין מבושל שלנו, וכן יין שלנו שעירבו עם דברים אחרים כגון דבש ושמן, וכן חומץ שלנו: מותר להפקידם ביד עובד כוכבים בחותם אחד.
ד	כיצד הוא חותם בתוך חותם	סתם את החבית בכלי שאינו מהודק, כדרך שסותמים כל אדם, וטח בטיט: הרי זה חותם אחד. היה הכלי מהודק וטח עליו מלמעלה: הרי זה חותם בתוך חותם. וכן אם צר את פי הנוד: חותם אחד; הפך את פי הנוד לתוכו וצר עליו: חותם בתוך חותם. וכן כל שינוי מדברים שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם אחד — והטיחה או הקשירה חותם שני.
ה	הקשרים	שני קשרים משונים הוי כשני חותמות.
ו	הכתב והדפוס	שתי אותיות הוי כשני חותמות. והדפוסים, אף על פי שיש בהם כמה אותיות, אינם חשובים אלא כחותם אחד, כיון שקובעים אותם בבת אחת. ובמקום שמצויים מומרים ועובדי כוכבים היודעים לכתוב, אין הכתב סימן אלא למי שמכיר את הכתב.
ז	המפתח	מפתח וחותם אחד הוי כשני חותמות.
ח	החותם בחזרה	חתמו בשני חותמות, וחזר עליו ולא הכירו, או שמצאו סתור: אסור. הגה: ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה על ידי אדם; אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו, או על ידי בהמה או תינוקת שלא בכוונה — מותר בדיעבד; ואפילו נתקלקל בכוונה יש להתיר אם ישראל יוצא ונכנס תמיד. אבל אינו צריך לחזור עליו אלא אם כן הודיע לישראל שנשתלח לו שהוא חתום בשני חותמות — ואף על פי שלא הודיעו את ענין חתימותיו, כיון שמצאו הישראל השני חתום בשני חותמות מותר; ומכל מקום נכון להודיעו את צורת החותם כדי שיחזור אחריו. הגה: מיהו אם כתב עליו אותיות אין צריך להודיעו, שסתם עובד כוכבים אינו בקי לכתוב אותיות. ואם העובד כוכבים אומר שהחבית היתה מטפטפת והוא הידקהּ ונגע ביין — אינו נאמן לאסרו, ואפילו ניכר עדיין מעט יין מבחוץ ויש אומדנות בדבריו.
ט	בית שנלקח מעובד כוכבים	ישראל ששכר או קנה בית בחצרו של עובד כוכבים ומילאו יין: אם הישראל דר שם — אף על פי שהניח את היין בחצר ואין עליו לא חותם ולא מפתח — מותר, ואפילו העובד כוכבים דר באותה חצר. אבל אם אין הישראל דר שם: אם המפתח והחותם בידו — מותר, ואין צריך לומר שני חותמות; ואם לאו, אף שהיין באותו בית ששכר או קנה, אסור אם העובד כוכבים דר בחצר; ואם אינו דר בחצר — מותר, אלא אם כן נמצא עומד בצד היין.
י	חצר הישראל, היום והלילה	במה דברים אמורים? בשוכר או לוקח בית בחצרו של עובד כוכבים; אבל בחצרו של ישראל ממש, שלא לקחו ולא שכרו מעובד כוכבים, אפילו היה עובד כוכבים דר באותה חצר ואין ישראל דר בו — מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם ביד ישראל, לפי שאין לו בה שום שייכות; ואפילו נמצא עומד בצד היין, שהרי מכל מקום נתפס עליו כגנב. והני מילי ביום; אבל בלילה אסור. הגה: ודוקא בכהאי גוונא יש לאסור בלילה, אבל בשאר מקומות שאמרנו לעיל בסימנים קכ״ח · 128 וקכ״ט · 129 שהעובד כוכבים מרתת — אין חילוק בין יום ללילה; ושאני הכא, הואיל ויש לעובד כוכבים שייכות בחצר ומסתמא נועלה בלילה, הואיל ואין ישראל דר שם, ואינו מרתת כולי האי. ולכן אפילו ביום, אם נעל ואין חור או סדק שיכולים לראות בו את היין — אסור; אבל על ידי חור וסדק — מותר ביום, ואפילו נעל בודאי; ובלילה אסור בכהאי גוונא אפילו מסתמא — וזהו החילוק שבין יום ללילה.

16. כרטיס־הבזק אחרון

השאלה	התשובה המיידית	המקור
כמה חותמות ליין גמור המופקד ביד עובד כוכבים?	שניים — חותם בתוך חותם, או מפתח וחותם	שו״ע יו״ד ק״ל:א
ולְיין מבושל, יין מעורב, חומץ?	אחד	שו״ע יו״ד ק״ל:ג
חותם אחד על יין גמור?	אסור בשתיה, מותר בהנאה; והרמ״א מתיר בדיעבד	שו״ע יו״ד ק״ל:ב ; רמ״א יו״ד ק״ל:ב
האם מגופה בעלמא נמנית לחותם היחיד?	לא — אלא בהפסד מרובה	ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ד
חבית של עץ, נוד?	מרן מוציאם; הרמ״א מתיר והמנהג אחריו — מגופה סתומה, ברזות חתוכות	שו״ע יו״ד ק״ל:א ; רמ״א יו״ד ק״ל:א
האם קשר עושה חותם?	רק אם הוא משונה; ושני קשרים משונים כשני חותמות	שו״ע יו״ד ק״ל:ה ; ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ח
חותמת דפוס מלאה אותיות?	חותם אחד — נקבעת בבת אחת	שו״ע יו״ד ק״ל:ו
מפתח ועוד חותם?	שני חותמות	שו״ע יו״ד ק״ל:ז
נמצא החותם סתור בהגיע היין?	אסור אם נסתר בכוונה בידי אדם; מותר בדיעבד אם נסתר באונס	שו״ע יו״ד ק״ל:ח ; רמ״א יו״ד ק״ל:ח
ואם ידע העובד כוכבים שהחותם נסתר?	הקולה בטלה	פתחי תשובה יו״ד ק״ל ס״ק ב
העובד כוכבים טוען שנגע ביין בתקנו את הנזילה?	אינו נאמן לאסור	רמ״א יו״ד ק״ל:ח
בית שכור אצל עובד כוכבים, והישראל דר שם?	מותר, אף בלא חותם ומפתח	שו״ע יו״ד ק״ל:ט
אינו דר שם, אך המפתח והחותם בידו?	מותר — ולדידן חותם לבדו די בו בדיעבד	שו״ע יו״ד ק״ל:ט ; ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״א
חצר שהיא של הישראל ממש, ועובד כוכבים דר בה?	מותר ביום, ואף שנמצא עומד בצד היין — שנתפס עליו כגנב	שו״ע יו״ד ק״ל:י
ובלילה?	אסור — זהו המקום היחיד בכל הבלוק שבו נחלקים היום והלילה	שו״ע יו״ד ק״ל:י ; רמ״א יו״ד ק״ל:י
הדלת פתוחה לגמרי, בלילה?	מותר — שהוא מרתת שמא יבוא מישהו	ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק י

⚖ שלוש שאלות לתגובה מיידית

היין נוסע או מונח? נוסע — מונים חותמות. מונח — מגדירים את המקום.
האם התקנה נעשית מחדש בלא טרחה? אם כן, אין זה חותם, ותהא צורתו אשר תהא.
מה מעכב את העובד כוכבים? טרחת החידוש, יראת ההיתפסות, או היותו נתפס כגנב. לפי התשובה, הלילה משנה הכל או אינו משנה כלום.

להלכה למעשה — שאל את רבך.

🎓 סיכום מסלול הלימוד

רמה	התוכן	הרכישה
🌱 רמה 1 — יסוד	לשון עשרת הסעיפים, תרגום וביאור צעד אחר צעד	הבנה כללית
⚡ רמה 2 — למדן	גדר החותם — לא טרח ומזייף או מרתת, הגדרת השינוי, והיחס שבין החותם לשייכות שבמקום	לימוד מעמיק
✨ רמה 3 — סיכום	שתי טבלאות־אב, משטר המקום, המרתת, מקרים מעשיים, כללי זהב, סימן זיכרון, מלכודות וסיכום הסעיפים	שליטה מעשית וחזרה
📜 רמה 4 — הלכה למעשה	הפסיקה המעשית לפי הש״ך, הט״ז, הפתחי תשובה והפוסקים	יישום בן זמננו

💡 המשך מוצע:

לחזור על סימן ק״ל · 130 בשולחן ערוך עצמו עם הש״ך והט״ז
ללמוד את הסימנים הסמוכים: סימן קכ״ט · 129 (היין המופקד וישראל יוצא ונכנס) וסימן קל״א · 131 (יין כשר שנעשה ברשות עובד כוכבים)
לשוב אל סימן קי״ח · 118, שסימננו הוא יישומו ביין, ושהרמ״א מפנה אליו במפורש בסעיף ב
לעיין בסימן קכ״ח · 128 לענין המרתת, ובסימן קכ״ד · 124 לענין הסכין שנמצא בחבית
לשאול רב במקרים אישיים — הלכה למעשה נחתכת עם רב

📖 מקורות הסימן בספריא:

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן ק״ל · רמה 3 — סיכום / חזרה · דיני חתימת היין
daattorah.com