סימן קכ״ט — דִּין הַמַּנִּיחַ יַיִן בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס

אין הסימן מונה שעות. מרן מתיר במפורש שהות ארוכה, ונותן את הטעם: « מפני שהוא ירא בכל שעה עתה יבא ויראני » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א). כל עוד אין העובד כוכבים יודע להיכן הלך הבעל ומתי ישוב, אינו מעז ליגע. ואם כן לא השהות אוסרת אלא הידיעה: « והוא שלא נודע שסגר העובד כוכבים החנות או שהרחיק הקרון והספינה בענין שאין יכולים לראותו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א). להלכה למעשה — שאל את רבך.

היא הדרך העקומה שבה יכול הבעל לשוב ולהופיע בלא שראוהו בא: « בד״א שיש דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א). בלעדיה משגיח העובד כוכבים על הדרך הישרה ויש לו כל השהות. וסעיף ב מוסיף שאין היתר זה אלא כנגד יחיד: « הא דשרי כשיש דרך עקלתון דוקא כשהעובד כוכבים לבדו אבל אם הם שנים או יותר אסור שאפשר לאחד מהם לשמור הדרך עקלתון והאחר יגע » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ב). והש״ך מביא את הר״ן המצמצם את הדרישה למעביר החבית בלבד: « אבל בהניח וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דכל שעה מתירא ממנו דילמא השתא אתי ישראל ויראהו מתקרב לחבית » (ש״ך יו״ד קכ״ט ס״ק ח). להלכה למעשה — שאל את רבך.

ארבע לשונות חוזרות בסימן, וכולן אומרות לעובד כוכבים שלא יפריעוהו. הראשונה היא בקשת השמירה: « וכן אם אמר לעובד כוכבים שהניח בחנות שמור לי יודע שנסתלק משמירתו » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א). ואחריה ״לך ואני אבא אחריך״ הנאמר למעביר, וההודעה שהוא מפליג. והרביעית חורגת מן השולחן שישבו עליו: « ואם אמר לו הוי מוזג ושותה כל החביות הפתוחות שבבית אסורות והסתומות מותרות » (שו״ע יו״ד קכ״ט:ז). הן־הן עילות האיסור האמיתיות של הסימן, ולא אורך השהות. להלכה למעשה — שאל את רבך.

אין מרן אומר אסור בסתם: הוא מודד. « ואם הם סתומות אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופות החבית כולה בין שהיא של טיט בין שהיא של סיד ולהחזירה ותנגב אסור » (שו״ע יו״ד קכ״ט:א). ואם כן אין השיעור זמן המעשה אלא זמן מחיקת העקבות — ובכללו הניגוב. והרמ״א מוסיף דעה מקילה: « וי״א דאם הם סתומות שרי בכל ענין דיין סגי ליה חותם א׳ » (רמ״א יו״ד קכ״ט:א), ומתיר לסמוך עליה בהפסד מרובה, ומראה מקום לסימן ק״ל. להלכה למעשה — שאל את רבך.

כאן מחליף הסימן את כליו ועובר אל הרוב: « גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות יין אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אסור ואם רובן ישראל מותר ואם רובן ישמעאלים אסור בשתיה ומותר בהנאה » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״א). אלא שהרמ״א מצמצם מיד את תחומו של כלל זה למה שנראה בעין ממש: « אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא הכל שרי » (רמ״א יו״ד קכ״ט:י״א). וסעיפים י״ז—י״ט מיישמים את היסוד עצמו בחבית הצפה, בנמצאת בכרם ובנודות המושלכים בדרך, וסעיף י״ח נותן את נוסחו: « החבית אסורה דאזלינן בתר רובא אף ע״ג דאיכא קורבא דמוכח דשל ישראל היתה » (שו״ע יו״ד קכ״ט:י״ח). להלכה למעשה — שאל את רבך.