סעיף אחד, ושני מנגנונים שרגילים לערבבם. הראשון: אדם לא נדר כלום — חבירו הדירו — והוא לא אמר אלא אמן. והשולחן ערוך מחזיקו אסור בדרגת הנודר, שתשובתו קבלת דברים היא; ומכאן ההרחבה לכל לשון שעניינה כמותה, בכל לשון שהיא. והשני: כשהדבר הנאסר של המדבר הוא, אין צריך קבלה כלל — ופסקה זו, הקצרה שבסימן, נקראת בשלוש דרכים אצל הבית יוסף, הט״ז ונקודות הכסף. (שולחן ערוך יורה דעה ר״ט — סעיף אחד)
השומע שחבירו נודר ואמר אמן. ובו סעיף אחד: אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו:
אחד הנודר מעצמו ואחד שהדירו חבירו וענה אמן — דין אחד להם… אבל כשחבירו מדירו משלו, אין צריך לקבל את דבריו. הסעיף שונה תחילה את שוויון שני האנשים, נותן את הטעם — קבלת דברים היא — ואחר כך הופך את התמונה.
שולחן ערוך יורה דעה ר״ט:ארמה א׳
הסעיף בלשון המקור, עם ביאור ופירוק פסקה אחר פסקה: הכותרת, שוויון הנודר והעונה אמן, הטעם (קבלת דברים), ההרחבה לכל לשון שווה, והפסקה באוסר את נכסי עצמו. שש כניסות נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף — כל אחת בפני עצמה.
📖 ללמודרמה ב׳
עיון: מקור עניית אמן בדברי שמואל וכתוב הסוטה; חקירה במה פועלת עניית אמן; מפני מה המתפיס פטור והעונה אמן אסור; גדרו של ״דבר שעניינו כענית אמן״; שלוש הקריאות במדירו משלו — הבית יוסף והש״ך, הט״ז, ונקודות הכסף; והגבול שמעמיד הפתחי תשובה.
📖 ללמודרמה ג׳
אקסיומת הסימן, שלוש שאלות הרפלקס, טבלת הסעיף פסקה אחר פסקה, טבלת מי צריך לקבל, המחלוקת הפתוחה במדירו משלו, אוצר המילים, כללי הזהב והמכשולים הרגילים.
📖 ללמודרמה ד׳
ההלכה למעשה לפי הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה ונקודות הכסף, ואחר כך מקרים בני זמננו. הערה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה — רמה של פסק, ולא ״דעת הרב״.
📖 ללמודכן, ובדרגה אחת עם הנודר מעצמו. הסעיף מעמיד את שניהם זה בצד זה:
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״ » (שבועות כ״ט ע״ב)והגמרא למדה את הכלל מכתוב הסוטה, שתשובתה מעמידה אותה תחת שבועת הכהן. ליישום במצבך — שאל את רבך.
לא. הסעיף כותב זאת מעצמו, ונותן את הטעם: הקבלה היא הפועלת.
« או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
« כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה א)ומוסיף הרמב״ם בכל לשון. ליישום במצבך — שאל את רבך.
מתפיס הוא, והרמב״ם פוטרו — ומיד הוא מדגיש שהאיסור קיים:
« שָׁמַע חֲבֵרוֹ נִשְׁבָּע וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ח)
« וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת אוֹ מִן הַקָּרְבָּן אָסוּר לוֹ לֶאֱכל אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁהִתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ט)ופטור ממלקות ומקרבן אינו מותר. ליישום במצבך — שאל את רבך.
זו בדיוק הנקודה שהאחרונים נחלקו בה, והיא נשארה פתוחה.
« אין צריך לקבל דבריו. שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע״כ ואם כן מה צורך שיקבל עליו דבריו » (ש״ך יו״ד ר״ט ס״ק ב)
« ונראה דהכי פירושו דאם ראובן מדיר את שמעון שלא יהנה מנכסי עצמו אין צריך לקבל שמעון את דבריו » (ט״ז יו״ד ר״ט ס״ק א)
« לק״מ דכיון דנקט ברישא שהוא קבלת דברי כו׳ נקט בסיפא כן ואה״נ דאפילו בע״כ יכול לאסור » (נקודות הכסף יו״ד ר״ט)הבית יוסף, הש״ך ונקודות הכסף אומרים שכן; והט״ז קורא את הפסקה אחרת. מחלוקת פתוחה: שאל את רבך.
כן, וגבול של דיני קניין הוא: צריך שיהיה הדבר עדיין שלו.
« אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו שהרי חטף אדעתא למיגזל והגבהה קונה בכ״מ אינו יכול לאסרו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)
« מיהו אי אסרינהו עליו קודם שהגביהו אם אכל אף שרוצה לשלם אח״כ מ״מ צריך סליחה וכפרה כמי שאכל דבר איסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ט ס״ק א)באיחור אין הדיבור תופס. בזמנו הוא אוסר — ואין התשלום מוחק את האיסור. ליישום במצבך — שאל את רבך.