ארבעה סעיפים במצב אחד: אדם מכריז שמה שהוא עומד לידור לא יהא נדר, ונודר. והשולחן ערוך משיב בשני שלבים. נאמר באותה נשימה — הביטול גובר, ובלבד שיצא מן השפתיים, שאין שיור שבלב מבטל כלום. הוקדם זמן רב — אינו מועיל אלא בשכחה: הנודר בזכרו שנזהר מסלק את זהירותו. סעיף ג דן בזכירה חלקית ובלשון המצילה אותה, וסעיף ד מעמיד את הגבול: אין בכל זה כלום במה שהשביעו אחר. וכאן תולה הגהת הרמ״א את כל נדרי, בשתי שורות שהשנייה מצמצמת את הראשונה. (שולחן ערוך יורה דעה רי״א — ד׳ סעיפים)
האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב: הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳):
האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר, ונדר — אינו נדר. הסעיף פותח במקרה הפשוט שבהם, וכל הסימן אינו אלא אמירה מה מחליש אותו: המחשבה במקום הדיבור, המרחק שבזמן, והנדר שאחר מטילו.
שולחן ערוך יורה דעה רי״א:ארמה א׳
ארבעת הסעיפים בלשון המקור, עם ביאור ופירוק פסקה אחר פסקה: הביטול שבאותה נשימה ותנאי צורתו, הדעה בבלחש, הגהת הרמ״א בכל נדרי, התנאי הישן והזכירה, לשון על דעת ראשונה, וגבולו של סעיף ד. שמונה עשרה כניסות נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף — כל אחת בפני עצמה.
📖 ללמודרמה ב׳
עיון: משנת רבי אליעזר בן יעקב ושתי הקריאות של אביי ורבא; תירוץ הר״ן בהבדל שבין סעיף א לסעיף ב, ואמת המידה של הפרישה שהט״ז דוחה ונקודות הכסף מגנים; מחלוקת בלחש והכרעת הלבושי שרד; מה קובעת הגהת כל נדרי ומה היא מסייגת; עיונו של הט״ז בשיעור ודחייתו.
📖 ללמודרמה ג׳
אקסיומת הביטול המוקדם, שלוש שאלות הרפלקס, טבלת ארבעת הסעיפים פסקה אחר פסקה, טבלת הזכירה, מה קובע הסימן בדיוק בכל נדרי, שלוש המחלוקות הפתוחות, אוצר המילים, כללי הזהב והמכשולים הרגילים.
📖 ללמודרמה ד׳
ההלכה למעשה לפי הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה ונקודות הכסף, ואחר כך מקרים בני זמננו. הערה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה — רמה של פסק, ולא ״דעת הרב״.
📖 ללמודכן, והסעיף כותבו בלא סייג — אלא בתנאי אחד של צורה:
« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א)הביטול צריך לצאת מן השפתיים. נחשב בלבד — אינו מבטל כלום. ליישום במצבך — שאל את רבך.
אינו פועל אלא בשכחה, והסעיף נותן את הטעם:
« אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)הנודר בזכרו את תנאו מסלקו. וה״יש אומרים״ מוסיף שצריך להיזכר מיד ולסמוך עליו. ליישום במצבך — שאל את רבך.
זה סעיף ג, והוא נותן את הלשון המדויקת:
« התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)והט״ז מדייק שבמקרה זה זוכר הוא שהתנה: ורק על מה אינו יודע. ליישום במצבך — שאל את רבך.
שני דברים, וצריך להחזיקם יחד:
« הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« והא דאמרינן כו׳. הג״ה זו שייכא בסעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אלא בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי. מהרי״ו סי״ב » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ה)ההכרזה כתנאי מפורש; אבל אין מסתפקים בה להתיר בלא שאלה לחכם, כי אם לצורך גדול. והש״ך מוסיף שההגהה שייכת לסעיף ב, ושבשבועה בנקיטת חפץ לא נתברר שמועילה. ליישום במצבך — שאל את רבך.
לא, וסעיף ד אומרו בלא סייג:
« אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« כתב הר״ן בשם התוס׳ על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (ב״י יו״ד רי״א)והטעם, שנתנו הבית יוסף בשם הר״ן והתוספות: על דעת חבירו הוא נשבע. ליישום במצבך — שאל את רבך.