Four seifim on one situation: a man declares that what he is about to vow shall not be a vow, and then vows. The Shulchan Arukh answers in two stages. Said in the same breath, the disavowal prevails — provided it left the lips, since an inward reservation undoes nothing. Laid down long before, it works only in forgetfulness: a man who vows while remembering that he protected himself withdraws his protection. Seif 3 deals with incomplete remembrance and the formula that saves it, and seif 4 sets the limit: none of this reaches what another man made him swear. It is here that the Rama’s gloss attaches כל נדרי, in two lines of which the second narrows the first. (Shulchan Arukh, Yoreh De’ah 211 — 4 seifim)
האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב: הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳):
One who says: the vow I wish to vow shall not be a vow — and he vowed — it is not a vow. The seif opens with the simplest case, and the whole siman consists in saying what weakens it: thought instead of speech, distance in time, and a vow another man imposes.
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 211:1LEVEL 01
The four seifim in Hebrew, with a flowing English rendering and a clause-by-clause breakdown: the simultaneous disavowal and its formal condition, the view on בלחש, the Rama’s gloss on כל נדרי, the old condition and remembrance, the formula על דעת ראשונה, and the limit of seif 4. All eighteen entries of the apparatus — Shach, Taz, Ba’er Hetev, Pitchei Teshuva, Nekudot HaKesef — quoted one by one.
📖 StudyLEVEL 02
Analysis in depth: the mishnah of Rabbi Eliezer ben Yaakov and the two readings of Abaye and Rava; the Ran’s answer on the difference between seifim 1 and 2, and the Prisha’s criterion which the Taz rejects and the Nekudot HaKesef defend; the dispute over בלחש and the Levushei Serad’s ruling; what the gloss on כל נדרי establishes and what it reserves; the Taz’s study of the interval, and its refutation.
📖 StudyLEVEL 03
The axiom of prior annulment, the three reflex questions, the table of the four seifim clause by clause, the grid of remembrance, what the siman establishes exactly about כל נדרי, the three open disputes, the vocabulary, the rules of thumb and the standard pitfalls.
📖 StudyLEVEL 04
Practical halakha according to the ש״ך, the ט״ז, the באר היטב, the פתחי תשובה and the נקודות הכסף, then contemporary cases. Note: the Admour HaZaken wrote no Shulchan Arukh on Yoreh De’ah — this is a level of psak, not “Daat HaRav”.
📖 StudyYes, and the seif says so without reservation — but on one formal condition:
« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א)The disavowal must leave the lips. Merely thought, it undoes nothing. For your own situation, ask your Rav.
It operates only in forgetfulness, and the seif gives the reason:
« אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)To vow while remembering one’s condition is to withdraw it. And the יש אומרים adds that one must recall it at once and rely on it. For your own situation, ask your Rav.
That is seif 3, and it gives the exact formula:
« התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)The Taz makes clear that in this case the man does remember making a condition: it is only its object he does not know. For your own situation, ask your Rav.
Two things, and they must be held together:
« הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« והא דאמרינן כו׳. הג״ה זו שייכא בסעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אלא בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי. מהרי״ו סי״ב » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ה)The declaration counts as an express stipulation; but we do not rest on it to permit without a request to a sage, save for a great need. The Shach adds that the gloss belongs to seif 2, and that for an oath taken while holding an object it is not established that it avails. For your own situation, ask your Rav.
No, and seif 4 says so without qualification:
« אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« כתב הר״ן בשם התוס׳ על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (ב״י יו״ד רי״א)The reason, given by the Beit Yosef in the name of the Ran and the Tosafot: it is on the other man’s intention that he swears. For your own situation, ask your Rav.