סעיף אחד, והיפוך אחד. אדם מצביע על ספר תורה ואומר: פירות אלו עלי כזו. משיב השולחן ערוך שלא אמר כלום, שדעתו עומדת על הגויל, ואין הגויל דבר הנדור. ומיד באותו משפט הוא מסרב להוציא מזה היתר: עם הארץ צריך התרה בכל זאת; מי שנקב בכתוב, או אחז את הספר, נדר לכל דבר; ומי שנשבע בתורה אינו נפטר לעולם בלא התרה. (שולחן ערוך יורה דעה רי״ב — סעיף אחד)
הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום
הנודר בתורה, כגון שאמר פירות אלו עלי כזו — לא אמר כלום. הסימן נפתח במקרה האב שלו, וטעמו בחפץ הנקוב ולא בתיבות שנאמרו.
שולחן ערוך יורה דעה רי״ב:ארמה 01
הסעיף היחיד בלשון המקור, עם ביאור ופירוק פסקה אחר פסקה: הדין שהסימן נקרא על שמו וטעמו, התלמיד חכם ועם הארץ, שני המעשים העושים נדר, והסוגר שבענין השבועה. תשע כניסות נושאי הכלים — ש״ך (ג׳), ט״ז (ב׳), באר היטב (ג׳), פתחי תשובה (א׳) — כל אחת בפני עצמה.
📖 ללמודרמה 02
פלפול: הגויל והאזכרות; שני מצבי הספר לדברי רב נחמן; שני טעמי האיסור של במה שכתוב בה ושתי הנפקא מינות של הש״ך; טעם החילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ וסגירתו; הרמב״ם בשני מקומות, השגת הראב״ד ו״ושניהם אמת״ של הר״ן; הבית יוסף לענין מעשה ודין הט״ז לדיינים; וספר התורה הפסול.
📖 ללמודרמה 03
הכלל, שלוש שאלות הרפלקס, טבלת הסעיף פסקה אחר פסקה, טבלת המקרים, העמדת שני טעמי האיסור זה מול זה, אוצר המילים, כללי הזהב ושלושת המכשולים.
📖 ללמודרמה 04
ההלכה למעשה לפי הש״ך, הט״ז, הבאר היטב והפתחי תשובה, ולאחריהם מקרים בני זמננו: התחייבות בהנחת יד על הספר, שבועה בפני ערכאה, חרטה לאחר מעשה, וספר קדוש שאינו ספר תורה. הערה: האדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה — רמת פסק היא, ולא ״דעת הרב״.
📖 ללמודמפני שאין נדר ההתפסה חל אלא על דבר הנדור, ואין גויל הספר דבר הנדור. הסעיף אומר זאת, והש״ך נותן את הטעם:
« הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« לא אמר כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק א)ואין זו קולא אלא קביעה בחפץ הנדר. ליישום למעשה במקרה שלך — שאל את רבך.
אדרבה. הסעיף מצריך מיד התרה ממי שאינו תלמיד חכם, ונותן טעמה:
« אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ע״ה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזמן הזה לכ״ע כע״ה דיינינן להו: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ב)והש״ך מוסיף שבזמן הזה כולם נידונים כעם הארץ. למעשה, אפוא: באים לפני חכם. ליישום למעשה במקרה שלך — שאל את רבך.
שני דברים, וכל אחד מהם די בו: לנקוב בכתוב, או ליטול את הספר.
« ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במה שכתוב בה דמי » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)והש״ך בס״ק ג מרחיב עוד את הטעם השני: הנודר באזכרות, או ביריעות שיש בהן, נדר. ליישום למעשה במקרה שלך — שאל את רבך.
הסוגר שבסעיף אינו מניח פתח, והוא לקוח מן הבית יוסף:
« אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה ועיין לקמן סימן רל״ז » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ולענין מעשה נראה שבזמן הזה אין להקל בנשבע בתורה דבין נקיט לה בידיה בין לא נקיט לה ובין אמר בה בין אמר במ״ש בה בין ת״ח בין עם הארץ לעולם צריך התרה » (ב״י יו״ד רי״ב)השבועה אוסרת את הגברא ולא את החפץ: אין טענת הגויל מצילתו. והסעיף אף מפנה לסימן רל״ז לענין זה. ליישום למעשה במקרה שלך — שאל את רבך.
כן, והוא מן הט״ז בס״ק ב:
« ונ״ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה כמו שראיתי למקצת דיינים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« אא״כ שמניח ידו עליה ואז הוה דינו כאוחזה בידו שזכר כאן כן נראה לי » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)והפתחי תשובה, בשם הנודע ביהודה, מוסיף שהנשבע לשקר אסור בכל ענין אף בלא אחיזת ספר כלל. ליישום למעשה במקרה שלך — שאל את רבך.