סימן רל״ג — עונת נדרים לזכר ולנקבה (יורה דעה רל״ג)

שלוש תקופות יש כאן ולא שתיים. משתים עשרה שנה ויום אחד לזכר ומאחת עשרה שנה ויום אחד לנקבה, הנדר חל אם יודעים לשם מי נדרו: « קטן בן י״ב שנה ויום אחד וקטנה בת י״א שנה ויום אחד אם יודעים לשם מי נדרו ונשבעו נדריהם נדר ושבועתם שבועה » (שו״ע יו״ד רל״ג:א). ומשלוש עשרה ושתים עשרה — חל בלא תנאי.

הסעיף שולל זאת בפירוש, ותיבת ״אפילו״ מכרעת: « וקודם שיש י״ב לזכר וי״א לנקיבה אפילו יודעים לשם מי נודרים אינו נדר » (שו״ע יו״ד רל״ג:א). ולמטה מן הגבול אין הבגרות ממלאת את מקום השנים.

דבר אחד: היודע הוא לשם מי נדר. והרמב״ם עושה מזה מעשה ולא התרשמות: « קָטָן בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וּקְטַנָּה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אוֹ נָדְרוּ בֵּין נִדְרֵי אִסָּר בֵּין נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ בּוֹדְקִין אוֹתָן וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י״א הלכה א׳). ומעשה זה נעשה לפני רב, ואינו אומד של הורה.

לא, וזו תרומתו של הש״ך: « שאפילו בדקם בתחלת השנה ונמצאו שיודעים לשם מי נדרו אם נדרו אחר כך בסוף שנה אינו נדר עד שיבדקם פעם אחרת טור ועב״י » (ש״ך יו״ד רל״ג ס״ק א). אין הנבדק כוח שנקנה אלא ידיעתו של אותו נדר.

לא, לא קודם ולא לאחר. הסעיף אומרו בתקופה הראשונה — « אע״פ שלא הביאו ב׳ שערות » (שו״ע יו״ד רל״ג:א) — והש״ך מרחיבו לאחרונה: « ומי״ג ויום א׳ ואילך כו׳. אע״פ שלא הביאו ב׳ שערות » (ש״ך יו״ד רל״ג ס״ק ב).

נדרו אינו מחייבו. אבל הרמ״א דן בדיוק בשאלה זו, ותשובתו חינוכית: « ואם הוא דבר קטן וקל ואין בו עינוי נפש אומרים להם שיעמדו בנדרם ושבועתם כדי שלא ירגילו עצמם בזה » (רמ״א יו״ד רל״ג:א). ושים לב לגבול: שלא יהא בו צער לקטן. והתכלית, אצל הרמב״ם שממנו הגהת הרמ״א, רחבה יותר: « צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּקְּטַנִּים הַרְבֵּה וּלְלַמֵּד לְשׁוֹנָם דִּבְרֵי אֱמֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְגִילִים לְהִשָּׁבַע תָּמִיד » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ח׳).

הסימן קצר והש״ך אומר בו את הכול. ואין ללמוד מזה כלום לענין ההלכה. והט״ז מצוי בכוח מסביב: שבע עשרה כניסות בסימן רכ״ט, שלושים וארבע בסימן רל״ב, שישים ושש בסימן רל״ד. ונקודות הכסף, שהן תשובת הש״ך לט״ז, אין להן מטבען מה לכתוב במקום שהט״ז שותק. ולא נתחדשה כאן כניסה אחת למלא טור של טבלה.