דעת הרב — שיטת אדמו״ר הזקן על סימן י״ב (דברים הפוסלים בציצית)

אַף־עַל־פִּי שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁבִּשְׁעַת הֲטָלַת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד יִהְיֶה אֹרֶךְ כָּל חוּט מֵהַח׳ חוּטִין י״ב גּוּדָלִין, מִכָּל מָקוֹם אִם לְאַחַר שֶׁהֵטִיל הַצִּיצִית נִפְסְקוּ כָּל הַח׳ חוּטִין, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט וְחוּט מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּין אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בּוֹ עֲנִיבָה עַל כָּל חוּט וְחוּט מִשְּׁאָר חוּטִין הַפְּסוּקִין מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ — דְּהַיְנוּ, אִם נִפְסְקוּ כָּל הַח׳ חוּטִין, צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּט הַנִּפְסָק מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים ג׳ פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה עַל חוּט אֶחָד. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ז׳ חוּטִין — צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּט הַנִּפְסָק מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים ג׳ פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה עַל חוּט [אֶחָד], וְאִם יֵשׁ בּוֹ כְּשִׁעוּר הַזֶּה — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל חוּטִים הַפְּסוּקִים מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת מִכָּל חוּטִין הַפְּסוּקִים מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים עֲנִיבָה אַחַת מִכֻּלָּם יַחַד — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.

השיעור המזערי: כְּדֵי עֲנִיבָה בכל חוט. אף שבשעת הטלה כל חוט מהח׳ צריך י״ב גּוּדָלִין, מכל מקום אם לאחר ההטלה נפסקו כל הח׳ חוטין ולא נשתייר מכל אחד מד׳ הָאֲרֻכִּים אלא כְּדֵי עֲנִיבָה על כל אחד ואחד משאר החוטין הפסוקין בפני עצמו — דהיינו, אם נפסקו כל הח׳ חוטין, צריך שיהיה בחוט הנפסק מד׳ הארוכים ג׳ פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה על חוט אחד. ואפילו לא נפסקו אלא ז׳ חוטין — צריך שיהיה בחוט הנפסק מד׳ הארוכים ג׳ פְּעָמִים כְּדֵי עֲנִיבָה על חוט [אחד], ואם יש בו שיעור זה — כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שאפילו לא נשתייר בכל החוטין הפסוקים מד׳ הארוכים אלא כדי לעשות מכל החוטין הפסוקים מד׳ הארוכים עֲנִיבָה אַחַת מִכֻּלָּם יַחַד — כָּשֵׁר; וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. חידוש הרב: הוא קובע את השיעור הנשאר בכל חוט ארוך (ולא עֲנִיבָה אחת לכולם), ומכריע לחומרא כסברא הראשונה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בַּחוּטִין הַפְּסוּקִין כְּדֵי עֲנִיבָה, כְּשֶׁנִּפְסְקוּ ה׳ חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה אוֹ יוֹתֵר, אֲבָל אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ד׳ חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם כְּלוּם, אִם כָּל הַד׳ חוּטִין שֶׁנִּפְסְקוּ הֵם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וְדִקְדֵּק בְּעֵת הֲטָלַת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד לָתֵת סִימָן בְּד׳ רָאשֵׁי הַחוּטִין בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם ד׳ [רָאשִׁים] הַלָּלוּ הֵם מֻנָּחִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר וְהַד׳ רָאשִׁים הָאֲחֵרִים הֵם מֻנָּחִים מִצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקֶּשֶׁר — כָּשֵׁר, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט וְחוּט שֶׁנִּפְסַק הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם נִפְסְקוּ כָּל הַח׳ חוּטִין, וְד׳ מֵהֶם נִפְסְקוּ לְגַמְרֵי וְד׳ חוּטִין אֲחֵרִים שֶׁמִּצַּד הַב׳ שֶׁל הַקֶּשֶׁר לֹא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִכָּל חוּט מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים כְּדֵי עֲנִיבָה — אֵין צָרִיךְ יוֹתֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָיוּ כָּל הַחוּטִים הַפְּסוּקִין מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אֲבָל אִם הָיוּ מִב׳ הַצְּדָדִים, אֲפִלּוּ לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ב׳ חוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה אֶחָד מִצַּד זֶה וְאֶחָד מִצַּד זֶה וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם הָיוּ הַב׳ חוּטִין הַפְּסוּקִין מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אֶלָּא שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית שֶׁיִּהְיוּ הַד׳ רָאשִׁים מֻנָּחִים בְּיַחַד לְעוֹלָם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אִם כֵּן יֵשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵלּוּ ב׳ חוּטִין הַפְּסוּקִים הֵם חוּט אֶחָד מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים, אִם כֵּן הֲרֵי נִפְסַק חוּט אֶחָד מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים לְגַמְרֵי וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כְּדֵי עֲנִיבָה — לָכֵן הַצִּיצִית פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁחָסֵר אֶחָד מֵהַד׳ חוּטִין הַצְּרִיכִים לִהְיוֹת בַּצִּיצִית מִן הַתּוֹרָה. וְאִם אֵין בְּכָל אֶחָד מִב׳ הַחוּטִין מֵהַשְּׁמוֹנָה הַנִּפְסָקִים לְבַדָּם כְּדֵי עֲנִיבָה, אֲבָל אִם נְצָרֵף מִב׳ הַשִּׁיּוּרִים שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ בָּהֶם יִהְיֶה כְּדֵי עֲנִיבָה — אֲפִלּוּ הָכֵי יֵשׁ לִפְסֹל, אַף־עַל־פִּי שֶׁמִּחוּט הָאָרֹךְ שֶׁנִּפְסַק הֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵרָאשֵׁי חוּט זֶה שֶׁנִּפְסַק הַיּוֹצֵא חוּץ לַקֶּשֶׁר אֵין בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה בְּכָל אֶחָד לְבַדּוֹ — אִם כֵּן הֲרֵי הֵם כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ כְּלָל, דְּכָל פָּחוֹת מִכְּדֵי עֲנִיבָה — הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ, וְאִם כֵּן הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר כְּלוּם מִן הַחוּט הָאָרֹךְ:

הסִימָן בְּד׳ רָאשִׁים והספק שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק. דין כְּדֵי עֲנִיבָה בחוטין הפסוקין הוא כְּשֶׁנִּפְסְקוּ ה׳ חוּטִין מהשמונה או יותר; אבל אם נפסקו רק ד׳ מהשמונה — אף בלא שיור כלל — אם כל הד׳ שנפסקו מִצַּד אֶחָד של הקשר, וְדִקְדֵּק בעת הטלת הציצית בבגד לָתֵת סִימָן בְּד׳ רָאשֵׁי הַחוּטִין, שלעולם יהיו ד׳ ראשים אלו מונחים מצד אחד של הקשר והד׳ ראשים האחרים מצד השני — כָּשֵׁר, שהרי נשתייר מכל חוט וחוט שנפסק הרֹאשׁ השני, שיש בו אף יותר מכדי עניבה. ולא עוד, אלא אף אם נפסקו כל הח׳ חוטין — ד׳ מהם לגמרי, וד׳ האחרים שבצד השני של הקשר לא נשתייר בהם אלא כדי עניבה — כָּשֵׁר: כיון שנשתייר מכל חוט מד׳ הארוכים כדי עניבה, אין צריך יותר. במה דברים אמורים? כשהיו כל הפסוקין מצד אחד של הקשר. אבל אם היו מִב׳ הצדדים — אף לא נפסקו אלא ב׳ חוטין מהשמונה, אחד מצד זה ואחד מצד זה, ולא נשתייר בהם כדי עניבה — או אף אם היו הב׳ הפסוקין מצד אחד של הקשר אלא שלא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו הד׳ ראשים מונחים יחד לעולם מצד אחד — יֵשׁ לָחֹשׁ שֶׁמָּא הן חוט אחד מד׳ הָאֲרֻכִּים, ונמצא שנפסק חוט אחד מד׳ הארוכים לגמרי ולא נשתייר ממנו כדי עניבה, ולכן הציצית פסולים, שֶׁחָסֵר אֶחָד מד׳ החוטין הַצְּרִיכִים להיות בציצית מִן הַתּוֹרָה. ואם אין בכל אחד מב׳ הנפסקים לבדו כדי עניבה, אף שבצירוף ב׳ השיורים יש כדי עניבה — אף על פי כן יש לפסול: אף שמן החוט הארוך שנפסק נשתייר כדי עניבה, מכל מקום כיון שבכל אחד מראשי חוט זה היוצאים חוץ לקשר אין כדי עניבה לבדו, הרי הם כאילו לא היו כלל, שֶׁהַפָּחוֹת מִכְּדֵי עֲנִיבָה — כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ, ונמצא כאילו לא נשתייר כלום מן החוט הארוך. חידוש הרב: הוא מייסד את הסִימָן (בד׳ ראשים מצד אחד) המסיר את החשש שֶׁמָּא חוּט אֶחָד נִפְסַק, ומחלק בין ד׳ לה׳ חוטין.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם אֵין מַכְשִׁירִין אֲפִלּוּ אִם נִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּיְּרוּ ב׳ חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים, דְּהַיְנוּ ד׳ רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ בּוֹ י״ב גּוּדָלִין, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר וּמִנְיַן חוּטֵי לָבָן בִּזְמַן שֶׁהָיָה תְּכֵלֶת, וְלָכֵן אַף עַכְשָׁו שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לְהַשְׁלִים ב׳ חוּטֵי לָבָן בִּמְקוֹם ב׳ חוּטֵי תְּכֵלֶת, מִכָּל מָקוֹם לְהַשְׁלָמָה זוֹ דַּי בְּחוּטִין הַפְּסוּקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת הֲטָלַת צִיצִית לַבֶּגֶד הָיוּ כָּל הַחוּטִין שְׁלֵמִים, אֲבָל ב׳ חוּטִין שֶׁהֵם עִקַּר הַמִּצְוָה וְהָיוּ צְרִיכִין לִהְיוֹת אַף בִּזְמַן שֶׁהָיָה הַתְּכֵלֶת, אֵלּוּ הַחוּטִין צְרִיכִין לִהְיוֹת לְעוֹלָם בִּשְׁלֵמוּת, וְאָז מַכְשִׁירִים בִּשְׁאָר הַחוּטִין אִם נִפְסְקוּ וְנִשְׁתַּיְּרוּ כְּדֵי עֲנִיבָה בְּכָל אֶחָד מִב׳ הַחוּטִין הָאֲרֻכִּים הַנִּפְסָקִים. לְפִיכָךְ, אִם נִפְסְקוּ ג׳ רָאשִׁים מֵהַשְּׁמוֹנָה רָאשִׁים, אֲפִלּוּ נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל אֶחָד מֵהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — פָּסוּל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵין ב׳ רָאשִׁים שֶׁנִּפְסְקוּ יוֹצְאִים מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא יוֹצֵא מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, וְאִם כֵּן הֲרֵי לֹא נִשְׁתַּיְּרוּ ב׳ חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים. אֲבָל אִם לֹא נִפְסְקוּ אֶלָּא ב׳ רָאשִׁים, אִם נִשְׁתַּיֵּר בְּאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת עֲנִיבָה קְטַנָּה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיס תּוֹךְ הָעֲנִיבָה חוּטִין אֲחֵרִים אֶלָּא אוֹתוֹ הַחוּט לְבַדּוֹ שֶׁבּוֹ עוֹשֶׂה הָעֲנִיבָה — כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ אִם אֵלּוּ הַב׳ חוּטִין שֶׁנִּפְסְקוּ הֵם יוֹצְאִין מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא נִפְסַק חוּט הָאָרֹךְ לְגַמְרֵי, שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּדֵי עֲנִיבָה. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּשׁוּם אֶחָד מֵהַב׳ רָאשִׁים שֶׁנִּפְסְקוּ כְּדֵי עֲנִיבָה קְטַנָּה, אִם אֵלּוּ ב׳ רָאשִׁים אֵינָם יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם מִצַּד זֶה וְאֶחָד מֵהֶם מִצַּד זֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִים מִצַּד זֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית שֶׁיִּהְיֶה ד׳ רָאשִׁים מֻנָּחִים תָּמִיד בְּיַחַד מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר — פָּסוּל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחֹש שֶׁמָּא אֵלּוּ ב׳ הָרָאשִׁים אֵינָן יוֹצְאִין מִשְּׁנֵי חוּטִין אֲרֻכִּים אֶלָּא שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִים מִחוּט אֶחָד אָרֹךְ, וְאִם כֵּן הֲרֵי נִפְסַק חוּט אֶחָד מִן הַד׳ אֲרֻכִּים וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ כְּדֵי עֲנִיבָה, וְאֵין כָּאן אֶלָּא ג׳ חוּטִין אֲרֻכִּים, וְאֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד׳ חוּטִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן יא. אֲבָל אִם אֵלּוּ ב׳ הָרָאשִׁים יוֹצְאִים מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וּבְעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית דִּקְדֵּק לָתֵת סִימָן בְּד׳ רָאשִׁים, בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם ד׳ רָאשִׁים הַלָּלוּ הֵם מֻנָּחִים תָּמִיד בְּיַחַד בְּצַד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, אֲפִלּוּ נִפְסְקוּ ב׳ הָרָאשִׁים לְגַמְרֵי וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּשׁוּם אֶחָד מֵהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, מִשּׁוּם דִּבְוַדַּאי אֵלּוּ הַב׳ רָאשִׁים הֵם יוֹצְאִים מִב׳ חוּטִין אֲרֻכִּים, וְאִם כֵּן הֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר בְּכָל אֶחָד מִב׳ חוּטִין אֲרֻכִּים יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה, דְּהַיְנוּ הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי הַשָּׁלֵם:

שיטת הב׳ חוּטִין שְׁלֵמִים (עִקַּר הַמִּצְוָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שלעולם אין מכשירין — אף בכְּדֵי עֲנִיבָה — אלא אם נשתיירו ב׳ חוּטִין אֲרֻכִּין שְׁלֵמִים (ד׳ רָאשִׁים, בכל אחד י״ב גּוּדָלִין), שֶׁזֶּהוּ שיעור ומִנְיַן חוּטֵי לָבָן בזמן שהיה תכלת. ולכן אף עכשיו שצריכים להַשְׁלִים ב׳ חוטי לבן במקום ב׳ חוטי תכלת — מכל מקום להשלמה זו דַּי בחוטין פסוקים שיש בהם כְּדֵי עֲנִיבָה, שבשעת הטלת הציצית לבגד היו כל החוטין שלמים; אבל ב׳ חוּטִין שהם עִקַּר הַמִּצְוָה, שהיו צריכים להיות אף בזמן שהיה התכלת — צריכין לעולם בִּשְׁלֵמוּת, ואז מכשירים בשאר החוטין אם נפסקו ונשתייר כדי עניבה בכל אחד מב׳ הארוכים הנפסקים. לפיכך: ג׳ רָאשִׁים מהשמונה נפסקו — אף נשתייר בכל אחד כְּדֵי עֲנִיבָה, פָּסוּל, שיש לחוש שמא אין ב׳ מהראשים שנפסקו יוצאים מחוט ארוך אחד, אלא כל אחד יוצא מחוט ארוך אחר, ולא נשתיירו ב׳ ארוכים שלמים. ב׳ רָאשִׁים בלבד, ונשתייר באחד מהם כדי לעשות עֲנִיבָה קְטַנָּה — אף שאינו יכול להכניס בתוכה חוטין אחרים אלא אותו החוט לבדו — כָּשֵׁר, שאף אם שניהם מחוט ארוך אחד, לא נפסק לגמרי, שהרי נשתייר בו כדי עניבה. ואם לא נשתייר באף אחד מהם כדי עניבה קטנה: אם אינם מצד אחד של הקשר אלא אחד מכל צד, או אף ששניהם מצד אחד אלא שלא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו הד׳ ראשים מונחים תמיד יחד מצד אחד — פָּסוּל, שיש לחוש שמא שניהם יוצאים מחוט ארוך אחד, ונפסק חוט אחד מהד׳ הארוכים ולא נשתייר ממנו אף כדי עניבה, וְאֵין כָּאן אֶלָּא ג׳ חוטין ארוכים, ואֵין צִיצִית פָּחוֹת מִד׳ חוטין, כמו שנתבאר בסימן יא. אבל אם שניהם מצד אחד של הקשר, ודקדק בעת עשיית הציצית לתת סִימָן בד׳ ראשים שיהיו תמיד יחד בצד אחד — אף נפסקו ב׳ הראשים לגמרי ולא נשתייר באף אחד מהם כדי עניבה — כָּשֵׁר, שבוודאי יוצאים מב׳ חוטין ארוכים, ונשתייר בכל אחד מהם יותר מכדי עניבה, דהיינו הראש השני השלם. חידוש הרב: הוא מבאר את שיטת ב׳ החוטין השלמים (עיקר המצוה) ומגביל את הכְּדֵי עֲנִיבָה להַשְׁלָמַת ב׳ חוטי לבן במקום תכלת.

מִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. אֲבָל בִּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין צִיצִית מְצוּיִים לְתַקֵּן — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כִּי כֵּן עִקָּר.

ההכרעה: מנהג להחמיר ושעת הדחק. מִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה (המצריכה ב׳ חוטין שלמים, סעיף ג). אבל בִּשְׁעַת הַדְּחָק — כגון במקום שאין ציצית מצויים לְתַקֵּן — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, כִּי כֵּן עִקָּר (עיקר הדין כדֵי עֲנִיבָה). חידוש הרב: הוא מכריע בשני מדרגים — מנהג לחומרא לכתחילה (ב׳ שלמים), ובשעת הדחק על עיקר הדין (כדי עניבה), שהסברא הראשונה היא היסוד.

כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה, וּמֵחֲמַת שֶׁהַחוּטִין עָבִים אֵין יָכוֹל לְעָנְבָן, וְאִלּוּ הָיוּ בֵּינוֹנִים הָיָה בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, כֵּיוָן דְּאִלּוּ לֹא הָיוּ עָבִים כָּל כָּךְ הָיוּ כְּשֵׁרִים מֵחֲמַת שֶׁאָז הָיָה בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה; כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לְפָסְלָם עַכְשָׁו כְּשֶׁהֵם גַּם כֵּן עָבִים וְנִכָּרִים יוֹתֵר.

חוטים עבים — מודדין בבינונים. כל מקום שצריך כְּדֵי עֲנִיבָה, ואם מֵחֲמַת שֶׁהַחוּטִין עָבִים אֵין יָכוֹל לְעָנְבָן, ואילו היו בֵּינוֹנִים היה בהם כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר: שאילו לא היו עבים כל כך היו כשרים (שאז היה בהם כְּדֵי עֲנִיבָה), כָּל שֶׁכֵּן שאין לפוסלם עכשיו כשהם עבים וְנִכָּרִים יוֹתֵר. חידוש הרב: הוא קובע את דרך המדידה (השיעור נמדד בחוטים בֵּינוֹנִים) ומיסדו בקל וחומר — העובי לא יחמיר במקום שהדקות הייתה מכשירה.

כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּיֵּר כָּל הַגָּדִיל שָׁלֵם וּמִן הֶעָנָף יִשְׁתַּיֵּר כְּדֵי עֲנִיבָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם נִפְסְקוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֵם כְּרוּכִים בַּגָּדִיל וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם מִמָּקוֹם שֶׁנִּפְסְקוּ עַד מָקוֹם שֶׁיּוֹצְאִים מִן הַכָּנָף דְּהַיְנוּ הַתְחָלַת הַגְּדִיל אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר. וְלַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבְּרֹאשׁ סָעִיף ב, אֲפִלּוּ נִפְסְקוּ כָּל הַחוּטִין הַכְּרוּכִין בַּגְּדִיל וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר. וּמִכָּל מָקוֹם בְּאוֹתוֹ מִקְצָת גְּדִיל שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר — יַתִּיר מִמֶּנּוּ קְצָת כְּרִיכוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ גַּם כֵּן עָנָף מְעַט: כְּגוֹן אִם נִשְׁתַּיֵּר מִן הַגְּדִיל ג׳ חֻלְיוֹת — יַתִּיר מִמֶּנּוּ ב׳ חֻלְיוֹת וְיָנִיחַ חוּלְיָא אַחַת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שְׁלִישׁ גְּדִיל וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי עָנָף. וּמִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר לְהַצְרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה מִן הֶעָנָף הַיּוֹצֵא מִן הַגְּדִיל כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבְּסָעִיף זֶה. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, כְּגוֹן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צִיצִית מְצוּיִים — יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יְבָרֵךְ עַל צִיצִית אֵלּוּ, דִּסְפֵק בְּרָכָה לְהָקֵל, וְגַם לֹא יֵצֵא בָּהֶם בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

מִן הַגָּדִיל / מִן הֶעָנָף — מהיכן מודדין את הכְּדֵי עֲנִיבָה. כל מקום שצריך כְּדֵי עֲנִיבָה — יֵשׁ אוֹמְרִים שכל הַגָּדִיל צריך להישאר שלם, ומן הֶעָנָף יישאר כְּדֵי עֲנִיבָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שאף אם נפסקו במקום הכריכה בַּגָּדִיל, ולא נשתייר בהם ממקום הפסיקה עד מקום שיוצאים מן הכנף, דהיינו תחילת הגָּדִיל, אלא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר. ולסברא הראשונה (ראש סעיף ב) אף אם נפסקו כל הכרוכים בַּגָּדִיל ולא נשתייר אלא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר. ומכל מקום באותו מקצת גָּדִיל שנשאר — יַתִּיר קצת כְּרִיכוֹת כדי שיהיה בו גם עָנָף מעט (כגון אם נשתיירו מן הגדיל ג׳ חֻלְיוֹת — יתיר מהן ב׳ חוליות ויניח חוליא אחת, כדי שיהיה שליש גדיל ושני שלישי ענף). וּמִנְהַג הָעוֹלָם לְהַחֲמִיר לְהַצְרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה מִן הֶעָנָף (כסברא הראשונה שבסעיף זה); ובאי אפשר בענין אחר (כגון במקום שאין ציצית מצויים) — יש לסמוך על האחרונה, ומכל מקום לֹא יְבָרֵךְ על ציצית אלו (ספק ברכה להקל) ולא יֵצֵא בהם בְּשַׁבָּת לרשות הרבים. חידוש הרב: הוא מקשר את המן הגָּדִיל / הֶעָנָף לסברות סעיף ב, מוסיף הנהגה מעשית (התרת כריכות ליצירת ענף) וקובע את דין בדיעבד (בלא ברכה, בלא יציאה בשבת).

כָּל חוּט מִח׳ חוּטִין שֶׁנִּתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר הֵטִיל אֶת הַצִּיצִית בַּבֶּגֶד, בֵּין שֶׁנִּתְפָּרֵק כָּל אֹרֶךְ הַחוּט וְנַעֲשָׂה ב׳ חוּטִין, בֵּין שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵק אֶלָּא מִקְצָת הַחוּט וּמִקְצָתוֹ עוֹמֵד עֲדַיִן בִּשְׁזִירָתוֹ — כֵּיוָן שֶׁהַצִּיצִית פְּסוּלִים אִם אֵינָם שְׁזוּרִים, לָכֵן אָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ הַחוּט אוֹ מִקְצָתוֹ שֶׁנִּתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ כְּאִלּוּ הָיָה אוֹתוֹ הַחוּט אוֹ מִקְצָתוֹ נִפְסָק לְגַמְרֵי מִן הַצִּיצִית, וְדִינוֹ כְּדִין נִפְסְקוּ מִקְצָת הַחוּטִין שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל. אֶלָּא שֶׁבְּכָאן יֵשׁ לְהָקֵל יוֹתֵר, וְיֵשׁ לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה דִּלְעֵיל סָעִיף ב, שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר שָׁזוּר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִד׳ חוּטִין הָאֲרֻכִּים אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחוּטֵי הַצִּיצִית אֵין צְרִיכִים שְׁזִירָה כְּלָל; לָכֵן יֵשׁ לְהָקֵל כָּאן יוֹתֵר מִשֶּׁאִלּוּ הָיוּ פְּסוּקִים מַמָּשׁ.

הנִתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ — כדין נפסק. כל חוט מהח׳ שנִתְפָּרֵק מִשְּׁזִירָתוֹ לאחר ההטלה — בין כל אורכו (ונעשה ב׳ חוטין) בין מקצתו בלבד ומקצתו עומד עדיין בשזירתו — כיון שהציצית פסולים אם אינם שְׁזוּרִים, רואים אותו החוט או מקצתו שנתפרק משזירתו כְּאִלּוּ נִפְסָק לְגַמְרֵי, ודינו כדין נִפְסְקוּ מקצת החוטין דלעיל. אלא שכאן יֵשׁ לְהָקֵל יוֹתֵר, ויש לנהוג כסברא הראשונה (סעיף ב): אף אם לא נשתייר שָׁזוּר מכל אחד ואחד מד׳ חוטין הָאֲרֻכִּים אלא כְּדֵי עֲנִיבָה — כָּשֵׁר, מפני שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שחוטי הציצית אֵין צְרִיכִים שְׁזִירָה כְּלָל; לכן יש להקל כאן יותר מאילו היו פְּסוּקִים ממש. חידוש הרב: הוא משווה את הנתפרק לנפסק, ומוסיף קולא (הסברא הראשונה) מטעם הספק — שלדעת יש מי שאומר אין השזירה נצרכת.