Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman מ״ב · דִּין אִם מֻתָּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ

אִם מֻתָּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:אָסוּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לַעֲשׂוֹתָהּ שֶׁל יָד, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ תְּפִלִּין שֶׁל יָד וְיֵשׁ לוֹ שְׁנַיִם שֶׁל רֹאשׁ. וַאֲפִלּוּ לִקַּח רְצוּעָה מִשֶּׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד — אָסוּר. מִפְּנֵי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, וְשֶׁל רֹאשׁ קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה, שֶׁרֻבּוֹ שֶׁל שֵׁם שד"י הוּא בְּשֶׁל רֹאשׁ — הַשִּׁי"ן בַּבָּתִּים וְהַד׳ בַּקֶּשֶׁר, אֲבָל בְּשֶׁל יָד אֵין בּוֹ — כִּי אִם הַיּוּ"ד. אֲבָל מִשֶּׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ — מֻתָּר לְשַׁנּוֹת, שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ אַרְבָּעָה בָּתִּים בְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיוּ חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא הֱנִיחָן עֲדַיִן עָלָיו — מֻתָּר לְשַׁנּוֹת אֲפִלּוּ מִשֶּׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד, שֶׁטּוֹלֶה עֲלֵיהֶם מִכְסֵה עוֹר אֶחָד וְנִרְאֵית כְּבַיִת אֶחָד בַּחוּץ, וְאַף שֶׁהֵם אַרְבָּעָה מִבִּפְנִים — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם בְּדִיעֲבַד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לב, וְאֵין בָּזֶה הוֹרָדָה מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה הֵימֶנָּה אַף עַל פִּי שֶׁזִּמְּנָם וֶהֱכִינָם לְצֹרֶךְ הָרֹאשׁ, לְפִי שֶׁהַהַזְמָנָה אֵינָהּ כְּלוּם:

אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. Il est interdit de transformer un תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ pour en faire un שֶׁל יָד — même s'il n'a pas de שֶׁל יָד et possède deux שֶׁל רֹאשׁ, et même de prendre une רְצוּעָה du שֶׁל רֹאשׁ pour le שֶׁל יָד — car on ne rétrograde pas d'une קְדֻשָּׁה lourde à une קְדֻשָּׁה légère ; et le שֶׁל רֹאשׁ a la קְדֻשָּׁה la plus lourde, car l'essentiel du Nom שד״י s'y trouve (le שִׁי״ן dans les בָּתִּים et le דָּלֶת dans le קֶשֶׁר), tandis que le שֶׁל יָד n'a que le יוּ״ד. Mais du שֶׁל יָד au שֶׁל רֹאשׁ — permis de transformer, en lui faisant quatre בָּתִּים en son sein. Et s'ils étaient חֲדָשִׁים, qu'il n'a pas encore posés — il est permis de transformer même du שֶׁל רֹאשׁ au שֶׁל יָד, en étalant sur eux un unique מִכְסֵה עוֹר de sorte qu'il paraisse un seul בַּיִת de l'extérieur (בְּדִיעֲבַד, comme au סימן לב) ; et il n'y a là nulle rétrogradation, car la הַזְמָנָה n'est rien (הַהַזְמָנָה אֵינָהּ כְּלוּם).

אִם הִתְנָה עֲלֵיהֶם מִתְּחִלָּה שֶׁיּוּכַל לְשַׁנּוֹתָהּ לְשֶׁל יָד — יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לְבָשָׁן אָדָם עַל רֹאשׁוֹ אַחַר־כָּךְ:

התנה מתחילה. S'il a posé une condition (הִתְנָה) sur eux dès le départ — qu'il pourra les transformer en שֶׁל יָד — il peut les transformer même si un homme les a portés sur sa tête par la suite.

אִם נִפְסְקָה הָרְצוּעָה שֶׁל יָד סָמוּךְ לַקֶּשֶׁר וְהוֹפֵךְ רֹאשׁ הַשֵּׁנִי לְמַעְלָה וְעוֹשֶׂה בּוֹ הַקֶּשֶׁר וְרֹאשׁ הָרִאשׁוֹן יִהְיֶה לְמַטָּה — לֹא יִקְשֹׁר שָׁם לְמַטָּה חֲתִיכַת הָרְצוּעָה שֶׁהָיָה הַקֶּשֶׁר בָּהּ שֶׁנִּפְסְקָה שָׁם, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹרִידָהּ מִקְּדֻשָּׁתָהּ, כֵּיוָן שֶׁהָיָה בָּהּ הַקֶּשֶׁר וְהַיּוּ"ד וְעַתָּה יַעֲשֶׂה בָּהּ כְּרִיכוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, אֶלָּא צְרִיכָה גְּנִיזָה. וְאִם אֵין הָרְצוּעָה אֲרֻכָּה כָּל־כָּךְ — אֲזַי לֹא יַעֲשֶׂה כָּל־כָּךְ כְּרִיכוֹת סְבִיב הַיָּד:

נפסקה הרצועה של יד. Si la רְצוּעָה du שֶׁל יָד s'est rompue près du קֶשֶׁר, et qu'il retourne l'autre extrémité vers le haut pour y refaire le קֶשֶׁר, la première extrémité se retrouvant en bas — qu'il n'attache pas là, en bas, le morceau de רְצוּעָה où était le קֶשֶׁר et qui s'y est rompu, car il le rétrograderait de sa קְדֻשָּׁה : puisqu'il portait le קֶשֶׁר et le יוּ״ד, et qu'il en ferait désormais les enroulements des doigts (כְּרִיכוֹת) — elle requiert la גְּנִיזָה. Et si la רְצוּעָה n'est pas assez longue — qu'il ne fasse pas autant d'enroulements autour de la main.

סוּדָר שֶׁהִזְמִינוֹ לִצְרֹר בּוֹ תְּפִלִּין לְעוֹלָם וְלֹא לְפִי שָׁעָה בִּלְבַד וְאַחַר־כָּךְ צָרַר בּוֹ תְּפִלִּין פַּעַם אַחַת, אֲפִלּוּ צְרָרָן בּוֹ לְפִי שָׁעָה בִּסְתָם וְלֹא עַל דַּעַת שֶׁיְּהֵא מְיֻחָד לְכָךְ לְעוֹלָם — נֶאֱסַר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ דְּבַר חֹל כְּגוֹן לִצְרֹר בּוֹ מָעוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עָלָיו בַּתְּחִלָּה שֶׁיּוּכַל לִצְרֹר בּוֹ מָעוֹת כְּשֶׁיִּרְצֶה, אוֹ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁצָּרַר בּוֹ הַתְּפִלִּין הִתְנָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁצּוֹרְרָן בּוֹ עַל דַּעַת לְפַנּוֹתָן לְאַחַר זְמַן וְיַחֲזֹר לִהְיוֹת חֹל כְּמוֹ שֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁצָּרַר בּוֹ. וְאִם עָשָׂה כִּיס לְשֵׁם תְּפִלִּין אֲפִלּוּ צָרַר בּוֹ עַל דַּעַת לְפַנּוֹתָן — אָסוּר. וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה כִּיס וְהוֹסִיף בּוֹ אֵיזֶה דָּבָר לְשֵׁם תְּפִלִּין וְאַחַר־כָּךְ צְרָרָן בּוֹ אֲפִלּוּ עַל דַּעַת לְפַנּוֹתָן — אָסוּר עַד שֶׁיִּטֹּל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ. אֲבָל אִם לֹא צְרָרָן בּוֹ מֵעוֹלָם — אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּהַזְמָנָה, אֲפִלּוּ עָשָׂה כִּיס מֵחָדָשׁ לְשֵׁם תְּפִלִּין. וְכֵן אִם צְרָרָן בּוֹ אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת לְפִי שָׁעָה וְלֹא הִזְמִינוֹ מֵעוֹלָם לְשֵׁם תְּפִלִּין קֹדֶם שֶׁצְּרָרָן בּוֹ, וְגַם כְּשֶׁצְּרָרָן בּוֹ לֹא הָיָה אָז בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּצְרֹר בּוֹ תְּפִלִּין לְעוֹלָם — מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ חֹל אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קֹדֶשׁ, כְּגוֹן לִצְרֹר בּוֹ תְּפִלִּין וּמָעוֹת יַחַד. אֲבָל אִם צְרָרָן בּוֹ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת עַל דַּעַת לְצָרְרָן בּוֹ לְעוֹלָם — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִזְמִינוֹ וּצְרָרָן בּוֹ וְנֶאֱסַר. וְכָל זֶה בְּסוּדָר אוֹ כִּיס שֶׁלּוֹ, אֲבָל אָדָם אֵינוֹ אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּנַב בֶּגֶד וַעֲשָׂאוֹ כִּיס, שֶׁאָז קְנָאוֹ בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה וַאֲסָרוֹ:

סודר שהזמינו וצרר בו. Un סוּדָר qu'on a désigné (הִזְמִינוֹ) pour y enrouler des tefilin à demeure — et non pour l'instant seulement — puis dans lequel on a effectivement enroulé des tefilin une fois (même sans intention qu'il reste réservé pour toujours) — il devient interdit d'y faire un usage profane, comme y enrouler des pièces (מָעוֹת), à moins d'avoir posé une condition (הִתְנָה) au départ, ou d'avoir, au moment où il y enroulait les tefilin, eu à l'esprit de les en retirer plus tard afin qu'il redevienne profane. S'il a fait un כִּיס לְשֵׁם תְּפִלִּין, même en pensant les en retirer — interdit ; de même s'il a ajouté quelque chose לְשֵׁם תְּפִלִּין à un כִּיס existant — interdit jusqu'à ce qu'il ôte l'ajout. Mais s'il n'y a jamais enroulé de tefilin — il n'est pas interdit par la seule הַזְמָנָה, même s'il a fait un כִּיס neuf לְשֵׁם תְּפִלִּין. De même s'il y a enroulé maintes fois de façon temporaire sans jamais l'avoir désigné auparavant — permis d'y faire un usage profane, même simultané (tefilin et מָעוֹת ensemble). Mais s'il y a enroulé ne serait-ce qu'une fois avec l'intention de les y enrouler à demeure — c'est comme s'il l'avait désigné puis y avait enroulé, et c'est interdit. Et tout cela pour un סוּדָר ou כִּיס qui lui appartient ; car on ne rend pas interdit ce qui n'est pas à soi (אָדָם אֵינוֹ אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ), sauf s'il a volé un tissu et en a fait un כִּיס — l'ayant alors acquis par שִׁנּוּי מַעֲשֶׂה.

קָטָן שֶׁצָּרַר תְּפִלִּין בְּסוּדָר שֶׁהִזְמִינוֹ לְכָךְ — נֶאֱסַר, אֲבָל דָּבָר הַנֶּאֱסָר בְּהַזְמָנָה לְבַדָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּהַזְמָנַת קָטָן, מִפְּנֵי שֶׁחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ לָהֶם מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶם מַחֲשָׁבָה, אֲפִלּוּ גִּלּוּ מַחֲשַׁבְתָּם בְּדִבּוּרָם:

קטן שצרר. Un קָטָן qui a enroulé des tefilin dans un סוּדָר qu'on avait désigné à cela — il le rend interdit ; mais une chose qui n'est interdite que par la הַזְמָנָה seule — elle n'est pas interdite par la הַזְמָנָה d'un קָטָן, car un חֵרֵשׁ, un שׁוֹטֶה et un קָטָן ont un acte (מַעֲשֶׂה) mais n'ont pas de pensée (מַחֲשָׁבָה), même s'ils ont révélé leur pensée par leur parole.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָמְרוּ שֶׁהַזְמָנָה בִּלְבַדָּהּ אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לֶאֱסֹר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חֹל אֶלָּא כְּשֶׁהִזְמִינוֹ לִהְיוֹת תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, כְּגוֹן כִּיס שֶׁל תְּפִלִּין. וְכֵן רְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין — תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן, וְלֹא גּוּף הַקְּדֻשָּׁה. אֲבָל אִם הִזְמִינוֹ לִהְיוֹת גּוּף הַקְּדֻשָּׁה, כְּגוֹן קְלָף הַמְעֻבָּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת — אָסוּר לִכְתֹּב עָלָיו דִּבְרֵי חֹל, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עָלָיו. אֲבָל מֻתָּר לְהוֹרִידוֹ לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, שֶׁהֲרֵי תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ שֶׁל יָד אִם הֵם חֲדָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם גּוּף הַקְּדֻשָּׁה. וְכֵן קְלָף הַמְעֻבָּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה — מֻתָּר לִכְתֹּב עָלָיו תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לב, אַף עַל פִּי שֶׁקְּדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה גְּדוֹלָה מִקְּדֻשָּׁתָן. וְגֵט לֹא נִקְרָא דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּלָל, וְאָסוּר לְכָתְבוֹ עַל קְלָף הַמְעֻבָּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בְּגוּף הַקְּדֻשָּׁה — הַזְמָנָה אֵינָהּ כְּלוּם, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁל גּוּף הַקְּדֻשָּׁה, כְּגוֹן שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב עַל הַקְּלָף סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וְהוּא הַדִּין שְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֲפִלּוּ עַל הַנְּיָר. וְאָז אָסוּר לִכְתֹּב עָלָיו דִּבְרֵי חֹל אֲפִלּוּ הִתְנָה עָלָיו בַּתְּחִלָּה, לְפִי שֶׁלְּדִבְרֵי הַכֹּל אֵין תְּנַאי מוֹעִיל בְּגוּף הַקְּדֻשָּׁה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חֹל כְּשֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ. אֲבָל לְתַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה מוֹעִיל תְּנַאי לְדִבְרֵי הַכֹּל אֲפִלּוּ בְּעוֹדָן בִּקְדֻשָּׁתָן (רַק שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מִצְוָתָן, כְּגוֹן עֲטָרוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה לִטֹּל מֵהֶן וּלְהַנִּיחָן בְּרֹאשׁ חֲתָנִים), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא תַּשְׁמִישׁ מְגֻנֶּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנא. אֲבָל תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, כְּגוֹן: צִיצִית, שׁוֹפָר, לוּלָב, נֵר חֲנֻכָּה — אֵין צָרִיךְ לִתְנַאי כְּלָל לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁאֲפִלּוּ עֲשָׂאָן לְשֵׁם כָּךְ בְּלִי שׁוּם תְּנַאי וְנַעֲשֵׂית בָּהֶם מִצְוָתָן פְּעָמִים רַבּוֹת — מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חֹל. רַק שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מִצְוָתָן, כְּגוֹן לִקְשֹׁר אֵיזֶה דָּבָר בְּחוּטֵי צִיצִית הַתְּלוּיִים בַּבֶּגֶד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כא (וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּתַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, כְּגוֹן לִכְרֹךְ אֵיזֶה דָּבָר בָּרְצוּעָה הַקָּבוּעַ בִּתְפִלִּין שֶׁעָלָיו, שֶׁאֲפִלּוּ תְּנַאי אֵינוֹ מוֹעִיל בָּזֶה מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה). וּלְעִנְיַן הֲלָכָה — יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הַשְּׁנִיָּה. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁו לִכְתֹּב גִּטִּין וּקְמֵיעוֹת עַל קְלָף הַמְעֻבָּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהַסּוֹפְרִים מְתַקְּנִים אוֹתָן — מְתַקְּנִים אוֹתָן עַל דַּעַת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֵן לִדְבַר קְדֻשָּׁה הֵן לִדְבַר הָרְשׁוּת, כֵּיוָן שֶׁמִּנְהָגָם בְּכָךְ. (וְכֵן מַה שֶּׁנָּהֲגוּ הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בַּשַּׂק שֶׁל תְּפִלִּין כְּשֶׁהֵם בַּדֶּרֶךְ הוּא מִטַּעַם זֶה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִתְנוּ עָלָיו כְּשֶׁעֲשָׂאוּהוּ אוֹ כְּשֶׁקְּנָאוּהוּ שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ בַּדֶּרֶךְ כְּמִנְהָגָם):

תשמישי קדושה וגוף הקדושה. יֵשׁ אוֹמְרִים que la הַזְמָנָה seule n'interdit un usage profane que lorsqu'on a désigné l'objet comme תַּשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה (par ex. un כִּיס de tefilin ; de même les רְצוּעוֹת — qui sont תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה et non le corps de la קְדֻשָּׁה). Mais si on l'a désigné pour être le גּוּף הַקְּדֻשָּׁה — comme un קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ pour un ספר תורה, des tefilin ou des מזוזות — il est interdit d'y écrire des choses profanes, sauf s'il a posé une condition ; toutefois il est permis de le rétrograder à une קְדֻשָּׁה plus légère — car le שֶׁל רֹאשׁ neuf peut être fait שֶׁל יָד bien qu'il soit גּוּף הַקְּדֻשָּׁה, et un קְלָף מְעֻבָּד לְשֵׁם ספר תורה peut recevoir des tefilin et מזוזות (סימן לב), bien que la קְדֻשַּׁת ספר תורה soit plus grande. Un גֵּט n'est pas un דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, et il est interdit de l'écrire sur un tel קְלָף sauf condition. וְיֵשׁ אוֹמְרִים que même dans le גּוּף הַקְּדֻשָּׁה la הַזְמָנָה n'est rien tant qu'on n'a pas fait un מַעֲשֶׂה (commencer à écrire) ; c'est alors interdit même s'il avait posé une condition, car nul תְּנַאי ne vaut dans le גּוּף הַקְּדֻשָּׁה. En revanche, pour les תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, un תְּנַאי vaut de l'avis de tous (pourvu que l'usage ne soit pas dégradant, et hors du temps de leur mitsva) ; et les תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה (ציצית, שופר, לולב, נר חנוכה) n'ont besoin d'aucune condition. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה — יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, אַף שֶׁהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הַשְּׁנִיָּה. Néanmoins l'usage s'est répandu d'écrire גיטין et קמיעות sur un קְלָף מְעֻבָּד לְשֵׁם ספר תורה, car le מנהג équivaut à une condition posée d'avance ; de même l'usage d'utiliser le שַׂק des tefilin en voyage.