Why a Level 4 dedicated to the Alter Rebbe? The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe is not a commentary on the Mechaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Chabad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its distinctiveness: it fuses halacha (הלכה) + the reasons of the mitzvot + the inner dimension in a single work, and rules with a unique Talmudic rigour.
For Chabad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the decisive authority. The Rebbe explicitly instructed to study the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe (שולחן ערוך הרב) seriously. This page gathers the Rav's way on siman מ״ב — דִּין אִם מֻתָּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ (whether one may change a tefilin). In the Rav, the siman has six seifim (ו׳ סְעִיפִים), in which the Alter Rebbe unfolds: the prohibition of lowering the שֶׁל רֹאשׁ into a שֶׁל יָד (אֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לְקַלָּה) and the reverse permission ; the role of the הַזְמָנָה and the תְּנַאי ; the torn רְצוּעָה and its גְּנִיזָה ; the designated סוּדָר / כִּיס (הַזְמָנָה מִילְתָא), the קָטָן, and the distinction between תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה and גּוּף הַקְּדֻשָּׁה (the קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ).
שולחן ערוך הרב — סימן מ״ב — אִם מֻתָּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ
The full text of the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe
שולחן ערוך הרב, סימן מ״ב — אִם מֻתָּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ — וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים
The Alter Rebbe's own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.42), followed by our English translation. The siman contains six seifim (ו׳ סְעִיפִים).
סעיף א אָסוּר לְשַׁנּוֹת שֶׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד (אֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לְקַלָּה, רֻבּוֹ שֶׁל שד״י) ; מִשֶּׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ מֻתָּר, וּבַחֲדָשִׁים אַף לְהֵפֶךְ.
אִם מֻתָּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:אָסוּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לַעֲשׂוֹתָהּ שֶׁל יָד, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ תְּפִלִּין שֶׁל יָד וְיֵשׁ לוֹ שְׁנַיִם שֶׁל רֹאשׁ. וַאֲפִלּוּ לִקַּח רְצוּעָה מִשֶּׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד — אָסוּר. מִפְּנֵי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, וְשֶׁל רֹאשׁ קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה, שֶׁרֻבּוֹ שֶׁל שֵׁם שד"י הוּא בְּשֶׁל רֹאשׁ — הַשִּׁי"ן בַּבָּתִּים וְהַד׳ בַּקֶּשֶׁר, אֲבָל בְּשֶׁל יָד אֵין בּוֹ — כִּי אִם הַיּוּ"ד. אֲבָל מִשֶּׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ — מֻתָּר לְשַׁנּוֹת, שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ אַרְבָּעָה בָּתִּים בְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיוּ חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא הֱנִיחָן עֲדַיִן עָלָיו — מֻתָּר לְשַׁנּוֹת אֲפִלּוּ מִשֶּׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד, שֶׁטּוֹלֶה עֲלֵיהֶם מִכְסֵה עוֹר אֶחָד וְנִרְאֵית כְּבַיִת אֶחָד בַּחוּץ, וְאַף שֶׁהֵם אַרְבָּעָה מִבִּפְנִים — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם בְּדִיעֲבַד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לב, וְאֵין בָּזֶה הוֹרָדָה מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה הֵימֶנָּה אַף עַל פִּי שֶׁזִּמְּנָם וֶהֱכִינָם לְצֹרֶךְ הָרֹאשׁ, לְפִי שֶׁהַהַזְמָנָה אֵינָהּ כְּלוּם:
One does not lower from a heavier sanctity to a lighter one. It is forbidden to change a תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ into a שֶׁל יָד — even if he has no שֶׁל יָד and owns two שֶׁל רֹאשׁ, and even to take a רְצוּעָה from the שֶׁל רֹאשׁ for the שֶׁל יָד — for one does not lower from a heavier sanctity to a lighter one ; and the שֶׁל רֹאשׁ has the heavier sanctity, since most of the Name שד״י is in it (the שִׁי״ן in the בָּתִּים and the דָּלֶת in the קֶשֶׁר), whereas the שֶׁל יָד has only the יוּ״ד. But from שֶׁל יָד to שֶׁל רֹאשׁ — permitted to change, by making four בָּתִּים within it. And if they were חֲדָשִׁים, not yet worn — it is permitted even from שֶׁל רֹאשׁ to שֶׁל יָד, by spreading over them a single leather cover (מִכְסֵה עוֹר) so that it appears as one בַּיִת from the outside (בְּדִיעֲבַד, as at סימן לב) ; and there is no lowering here, for the הַזְמָנָה is nothing (הַהַזְמָנָה אֵינָהּ כְּלוּם).
סעיף ב הִתְנָה עֲלֵיהֶם מִתְּחִלָּה — יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָן אֲפִלּוּ לְבָשָׁן אָדָם עַל רֹאשׁוֹ אַחַר כָּךְ.
אִם הִתְנָה עֲלֵיהֶם מִתְּחִלָּה שֶׁיּוּכַל לְשַׁנּוֹתָהּ לְשֶׁל יָד — יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לְבָשָׁן אָדָם עַל רֹאשׁוֹ אַחַר־כָּךְ:
A condition from the outset. If he made a condition (הִתְנָה) upon them from the outset — that he may change them into a שֶׁל יָד — he may change them even if a person afterwards wore them on his head.
סעיף ג נִפְסְקָה רְצוּעָה שֶׁל יָד סָמוּךְ לַקֶּשֶׁר — לֹא יַעֲשֶׂנָּה כְּרִיכוֹת, שֶׁמּוֹרִידָהּ מִקְּדֻשָּׁתָהּ, אֶלָּא צְרִיכָה גְּנִיזָה.
אִם נִפְסְקָה הָרְצוּעָה שֶׁל יָד סָמוּךְ לַקֶּשֶׁר וְהוֹפֵךְ רֹאשׁ הַשֵּׁנִי לְמַעְלָה וְעוֹשֶׂה בּוֹ הַקֶּשֶׁר וְרֹאשׁ הָרִאשׁוֹן יִהְיֶה לְמַטָּה — לֹא יִקְשֹׁר שָׁם לְמַטָּה חֲתִיכַת הָרְצוּעָה שֶׁהָיָה הַקֶּשֶׁר בָּהּ שֶׁנִּפְסְקָה שָׁם, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹרִידָהּ מִקְּדֻשָּׁתָהּ, כֵּיוָן שֶׁהָיָה בָּהּ הַקֶּשֶׁר וְהַיּוּ"ד וְעַתָּה יַעֲשֶׂה בָּהּ כְּרִיכוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, אֶלָּא צְרִיכָה גְּנִיזָה. וְאִם אֵין הָרְצוּעָה אֲרֻכָּה כָּל־כָּךְ — אֲזַי לֹא יַעֲשֶׂה כָּל־כָּךְ כְּרִיכוֹת סְבִיב הַיָּד:
The strap of the שֶׁל יָד that tore. If the רְצוּעָה of the שֶׁל יָד tore near the קֶשֶׁר and he turns the other end upward to make the קֶשֶׁר there, the first end coming to be below — he shall not tie below the piece of רְצוּעָה that held the קֶשֶׁר and tore there, for he would lower it from its sanctity: since it held the קֶשֶׁר and the יוּ״ד, and he would now make of it the finger-windings (כְּרִיכוֹת) — rather it requires גְּנִיזָה. And if the רְצוּעָה is not long enough — let him not make so many windings around the hand.
סעיף ד סוּדָר שֶׁהִזְמִינוֹ וְצָרַר בּוֹ תְּפִלִּין — נֶאֱסַר לְמָעוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה ; וְאָדָם אֵינוֹ אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
סוּדָר שֶׁהִזְמִינוֹ לִצְרֹר בּוֹ תְּפִלִּין לְעוֹלָם וְלֹא לְפִי שָׁעָה בִּלְבַד וְאַחַר־כָּךְ צָרַר בּוֹ תְּפִלִּין פַּעַם אַחַת, אֲפִלּוּ צְרָרָן בּוֹ לְפִי שָׁעָה בִּסְתָם וְלֹא עַל דַּעַת שֶׁיְּהֵא מְיֻחָד לְכָךְ לְעוֹלָם — נֶאֱסַר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ דְּבַר חֹל כְּגוֹן לִצְרֹר בּוֹ מָעוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עָלָיו בַּתְּחִלָּה שֶׁיּוּכַל לִצְרֹר בּוֹ מָעוֹת כְּשֶׁיִּרְצֶה, אוֹ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁצָּרַר בּוֹ הַתְּפִלִּין הִתְנָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁצּוֹרְרָן בּוֹ עַל דַּעַת לְפַנּוֹתָן לְאַחַר זְמַן וְיַחֲזֹר לִהְיוֹת חֹל כְּמוֹ שֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁצָּרַר בּוֹ. וְאִם עָשָׂה כִּיס לְשֵׁם תְּפִלִּין אֲפִלּוּ צָרַר בּוֹ עַל דַּעַת לְפַנּוֹתָן — אָסוּר. וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה כִּיס וְהוֹסִיף בּוֹ אֵיזֶה דָּבָר לְשֵׁם תְּפִלִּין וְאַחַר־כָּךְ צְרָרָן בּוֹ אֲפִלּוּ עַל דַּעַת לְפַנּוֹתָן — אָסוּר עַד שֶׁיִּטֹּל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ. אֲבָל אִם לֹא צְרָרָן בּוֹ מֵעוֹלָם — אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּהַזְמָנָה, אֲפִלּוּ עָשָׂה כִּיס מֵחָדָשׁ לְשֵׁם תְּפִלִּין. וְכֵן אִם צְרָרָן בּוֹ אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת לְפִי שָׁעָה וְלֹא הִזְמִינוֹ מֵעוֹלָם לְשֵׁם תְּפִלִּין קֹדֶם שֶׁצְּרָרָן בּוֹ, וְגַם כְּשֶׁצְּרָרָן בּוֹ לֹא הָיָה אָז בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּצְרֹר בּוֹ תְּפִלִּין לְעוֹלָם — מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ חֹל אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קֹדֶשׁ, כְּגוֹן לִצְרֹר בּוֹ תְּפִלִּין וּמָעוֹת יַחַד. אֲבָל אִם צְרָרָן בּוֹ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת עַל דַּעַת לְצָרְרָן בּוֹ לְעוֹלָם — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִזְמִינוֹ וּצְרָרָן בּוֹ וְנֶאֱסַר. וְכָל זֶה בְּסוּדָר אוֹ כִּיס שֶׁלּוֹ, אֲבָל אָדָם אֵינוֹ אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן גָּנַב בֶּגֶד וַעֲשָׂאוֹ כִּיס, שֶׁאָז קְנָאוֹ בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה וַאֲסָרוֹ:
A cloth designated, in which he wrapped. A סוּדָר that one designated (הִזְמִינוֹ) to wrap tefilin in it permanently — and not merely for the moment — and then wrapped tefilin in it once (even without intending it to stay reserved forever) — becomes forbidden for a profane use, such as wrapping מָעוֹת in it, unless he made a condition (הִתְנָה) at the outset, or, when he wrapped the tefilin, had in mind to clear them out later so that it revert to being profane. If he made a כִּיס לְשֵׁם תְּפִלִּין, even intending to clear them out — forbidden ; likewise if he added something לְשֵׁם תְּפִלִּין to an existing כִּיס — forbidden until he removes the addition. But if he never wrapped tefilin in it — it is not forbidden by הַזְמָנָה alone, even if he made a new כִּיס לְשֵׁם תְּפִלִּין. Likewise if he wrapped many times temporarily without ever designating it beforehand — permitted for profane use, even simultaneously (tefilin and מָעוֹת together). But if he wrapped even once intending to wrap them in it permanently — it is as though he had designated it and wrapped, and it is forbidden. And all this is with a סוּדָר or כִּיס that is his ; for a person does not render forbidden what is not his (אָדָם אֵינוֹ אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ) — unless he stole a cloth and made it a כִּיס, thereby acquiring it by שִׁנּוּי מַעֲשֶׂה.
סעיף ה קָטָן שֶׁצָּרַר בְּסוּדָר מֻזְמָן — נֶאֱסַר ; אֲבָל הַנֶּאֱסָר בְּהַזְמָנָה לְבַדָּהּ אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּהַזְמָנַת קָטָן.
קָטָן שֶׁצָּרַר תְּפִלִּין בְּסוּדָר שֶׁהִזְמִינוֹ לְכָךְ — נֶאֱסַר, אֲבָל דָּבָר הַנֶּאֱסָר בְּהַזְמָנָה לְבַדָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּהַזְמָנַת קָטָן, מִפְּנֵי שֶׁחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ לָהֶם מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶם מַחֲשָׁבָה, אֲפִלּוּ גִּלּוּ מַחֲשַׁבְתָּם בְּדִבּוּרָם:
A minor who wrapped. A קָטָן who wrapped tefilin in a סוּדָר that had been designated for it — renders it forbidden ; but a thing forbidden by הַזְמָנָה alone is not forbidden by the הַזְמָנָה of a קָטָן, for a חֵרֵשׁ, a שׁוֹטֶה and a קָטָן have an act (מַעֲשֶׂה) but have no intent (מַחֲשָׁבָה), even if they revealed their intent by speech.
סעיף ו הַזְמָנָה מוֹעֶלֶת בְּתַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה ; גּוּף הַקְּדֻשָּׁה (קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ) אָסוּר לְחֹל אֶלָּא בִּתְנַאי ; וּלְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָמְרוּ שֶׁהַזְמָנָה בִּלְבַדָּהּ אֵינָהּ מוֹעֶלֶת לֶאֱסֹר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חֹל אֶלָּא כְּשֶׁהִזְמִינוֹ לִהְיוֹת תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, כְּגוֹן כִּיס שֶׁל תְּפִלִּין. וְכֵן רְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין — תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן, וְלֹא גּוּף הַקְּדֻשָּׁה. אֲבָל אִם הִזְמִינוֹ לִהְיוֹת גּוּף הַקְּדֻשָּׁה, כְּגוֹן קְלָף הַמְעֻבָּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת — אָסוּר לִכְתֹּב עָלָיו דִּבְרֵי חֹל, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עָלָיו. אֲבָל מֻתָּר לְהוֹרִידוֹ לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, שֶׁהֲרֵי תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ שֶׁל יָד אִם הֵם חֲדָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם גּוּף הַקְּדֻשָּׁה. וְכֵן קְלָף הַמְעֻבָּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה — מֻתָּר לִכְתֹּב עָלָיו תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לב, אַף עַל פִּי שֶׁקְּדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה גְּדוֹלָה מִקְּדֻשָּׁתָן. וְגֵט לֹא נִקְרָא דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּלָל, וְאָסוּר לְכָתְבוֹ עַל קְלָף הַמְעֻבָּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בְּגוּף הַקְּדֻשָּׁה — הַזְמָנָה אֵינָהּ כְּלוּם, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁל גּוּף הַקְּדֻשָּׁה, כְּגוֹן שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב עַל הַקְּלָף סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וְהוּא הַדִּין שְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֲפִלּוּ עַל הַנְּיָר. וְאָז אָסוּר לִכְתֹּב עָלָיו דִּבְרֵי חֹל אֲפִלּוּ הִתְנָה עָלָיו בַּתְּחִלָּה, לְפִי שֶׁלְּדִבְרֵי הַכֹּל אֵין תְּנַאי מוֹעִיל בְּגוּף הַקְּדֻשָּׁה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חֹל כְּשֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ. אֲבָל לְתַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה מוֹעִיל תְּנַאי לְדִבְרֵי הַכֹּל אֲפִלּוּ בְּעוֹדָן בִּקְדֻשָּׁתָן (רַק שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מִצְוָתָן, כְּגוֹן עֲטָרוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה לִטֹּל מֵהֶן וּלְהַנִּיחָן בְּרֹאשׁ חֲתָנִים), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא תַּשְׁמִישׁ מְגֻנֶּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנא. אֲבָל תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, כְּגוֹן: צִיצִית, שׁוֹפָר, לוּלָב, נֵר חֲנֻכָּה — אֵין צָרִיךְ לִתְנַאי כְּלָל לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁאֲפִלּוּ עֲשָׂאָן לְשֵׁם כָּךְ בְּלִי שׁוּם תְּנַאי וְנַעֲשֵׂית בָּהֶם מִצְוָתָן פְּעָמִים רַבּוֹת — מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חֹל. רַק שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מִצְוָתָן, כְּגוֹן לִקְשֹׁר אֵיזֶה דָּבָר בְּחוּטֵי צִיצִית הַתְּלוּיִים בַּבֶּגֶד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כא (וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּתַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, כְּגוֹן לִכְרֹךְ אֵיזֶה דָּבָר בָּרְצוּעָה הַקָּבוּעַ בִּתְפִלִּין שֶׁעָלָיו, שֶׁאֲפִלּוּ תְּנַאי אֵינוֹ מוֹעִיל בָּזֶה מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה). וּלְעִנְיַן הֲלָכָה — יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הַשְּׁנִיָּה. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁו לִכְתֹּב גִּטִּין וּקְמֵיעוֹת עַל קְלָף הַמְעֻבָּד לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהַסּוֹפְרִים מְתַקְּנִים אוֹתָן — מְתַקְּנִים אוֹתָן עַל דַּעַת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֵן לִדְבַר קְדֻשָּׁה הֵן לִדְבַר הָרְשׁוּת, כֵּיוָן שֶׁמִּנְהָגָם בְּכָךְ. (וְכֵן מַה שֶּׁנָּהֲגוּ הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בַּשַּׂק שֶׁל תְּפִלִּין כְּשֶׁהֵם בַּדֶּרֶךְ הוּא מִטַּעַם זֶה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ כֵּן — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הִתְנוּ עָלָיו כְּשֶׁעֲשָׂאוּהוּ אוֹ כְּשֶׁקְּנָאוּהוּ שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ בַּדֶּרֶךְ כְּמִנְהָגָם):
Objects that serve holiness and the body of holiness. Some say that הַזְמָנָה alone forbids a profane use only when one designated the object as a תַּשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה (e.g. a tefilin כִּיס ; likewise the רְצוּעוֹת — which are תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה and not the body of the sanctity). But if one designated it to be the גּוּף הַקְּדֻשָּׁה — like a parchment processed לִשְׁמוֹ for a Sefer Torah, tefilin or mezuzot — it is forbidden to write profane things on it unless he made a condition ; yet it is permitted to lower it to a lighter sanctity — for a new שֶׁל רֹאשׁ may be made a שֶׁל יָד though it is גּוּף הַקְּדֻשָּׁה, and a parchment processed for a Sefer Torah may receive tefilin and mezuzot (סימן לב), though the sanctity of a Sefer Torah is greater. A גֵּט is not a דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, and it is forbidden to write it on such a parchment unless he made a condition. And others say that even for the גּוּף הַקְּדֻשָּׁה, הַזְמָנָה is nothing until one performs a מַעֲשֶׂה (begins writing) ; then it is forbidden even had he made a condition, for no תְּנַאי avails in the גּוּף הַקְּדֻשָּׁה. For תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, however, a תְּנַאי avails by all views (provided the use is not degrading, and outside the time of their mitzva) ; and תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה (tzitzit, shofar, lulav, the Chanuka lamp) need no condition at all. In practice one should be stringent like the first view, though the essential ruling is like the second. Nonetheless the custom spread to write gittin and amulets on a parchment processed for a Sefer Torah, for the מִנְהָג is as a condition made in advance ; likewise the custom of using the tefilin bag (שַׂק) on a journey.
Source: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim מ״ב (Kehot edition, six seifim / ו׳ סְעִיפִים). English translation: DAAT. No passage is cited outside this verifiable text.
היסוד — שִׁנּוּי הַתְּפִלִּין וְדִין הַהַזְמָנָה
The yesod: changing tefilin and the law of הזמנה
The Alter Rebbe's reading of this siman unfolds in three movements. First the hierarchy of קְדֻשָּׁה: one does not lower the שֶׁל רֹאשׁ (which bears most of the Name שד״י) into a שֶׁל יָד — אֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לְקַלָּה — the reverse being permitted, and חֲדָשִׁים may even be lowered. Then the role of the הַזְמָנָה and the תְּנַאי: designation alone is “nothing” for the body of the tefilin, but a designated and used סוּדָר becomes forbidden, and a prior condition neutralises. Finally הַזְמָנָה מִילְתָא: the distinction between תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה and גּוּף הַקְּדֻשָּׁה, the קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ, the קָטָן and the final ruling.
אֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לְקַלָּה
One does not lower from a heavier sanctity to a lighter one
The yesod. Tefilin have a hierarchy of קְדֻשָּׁה: the שֶׁל רֹאשׁ is above the שֶׁל יָד, for רֻבּוֹ שֶׁל שד״י is in it (מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין). One therefore does not change a שֶׁל רֹאשׁ into a שֶׁל יָד — not even a רְצוּעָה.
The consequence. From שֶׁל יָד to שֶׁל רֹאשׁ — permitted ; and with חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא הֱנִיחָם — even from שֶׁל רֹאשׁ to שֶׁל יָד, via a מִכְסֵה עוֹר, for the הַזְמָנָה is nothing. On the קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ and the מִכְסֵה עוֹר, cf. siman 32 ; on the רְצוּעוֹת, cf. siman 44.
הַהַזְמָנָה וְהַתְּנַאי
The designation and the condition
The principle. The הַזְמָנָה alone is “nothing” for the body of the tefilin (hence the permitted change of חֲדָשִׁים) ; but for a סוּדָר designated permanently and actually used once, it thereafter forbids a profane use (מָעוֹת).
The extension. The תְּנַאי made in advance neutralises the prohibition: even after having worn the tefilin (seif ב), and even for the סוּדָר (seif ד). Likewise, a person does not render forbidden what is not his.
תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה וְגוּף הַקְּדֻשָּׁה
Objects that serve holiness and the body of holiness
The principle. הַזְמָנָה מִילְתָא distinguishes the תַּשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה (כִּיס, רְצוּעוֹת), where designation + use forbids the profane, from the גּוּף הַקְּדֻשָּׁה (קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ), on which one may not write profane matters without a תְּנַאי.
The conduct. The קָטָן has an act (מַעֲשֶׂה) but no intent (מַחֲשָׁבָה). For halacha, one is stringent like the first view, though the essential ruling is like the second.
Referral to study. The reach of the yesod set here — אֵין מוֹרִידִין, the הַזְמָנָה / the תְּנַאי, and הַזְמָנָה מִילְתָא — touches both practice (whether to change a tefilin, the סוּדָר / כִּיס, the קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ) and the Chabad sensibility on the קְדֻשָּׁה of the objects of the mitzva. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav's text, adding nothing invented. For in-depth study and personal conduct — changing tefilin, the designated סוּדָר, the קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ — study with a Chabad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe's psak
A comparison of the Alter Rebbe's way with those of the Mechaber, the Rama (רמ״א) and the Mishna Berura (משנה ברורה) on the key points of siman מ״ב. The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it exposes the Rav's own sensibility as it emerges from his text (§1, six seifim). The Rav makes explicit the טעם and the detail where the Mechaber merely states it.
| Topic | Mechaber | Rama | Mishna Berura | The Alter Rebbe's way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| שינוי תפילין (של ראש לשל יד) | או״ח מ״ב:א — מִשֶּׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד אָסוּר (אֵין מוֹרִידִין) ; מִשֶּׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ מֻתָּר ; חֲדָשִׁים מֻתָּר לְשַׁנּוֹת. | — | מ״ב מ״ב / מנחות ל״ד ע״ב, ברכות כ״ח ע״א — רֻבּוֹ שֶׁל שד״י ; מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ. | The Alter Rebbe's way — אֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לְקַלָּה (הַשִּׁי״ן וְהַדָּלֶת בְּשֶׁל רֹאשׁ) ; וּבַחֲדָשִׁים אַף לְשֶׁל יָד בְּמִכְסֵה עוֹר, שֶׁהַהַזְמָנָה אֵינָהּ כְּלוּם (סעיף א). |
| התנאי וההזמנה | או״ח מ״ב:ב — הִתְנָה מִתְּחִלָּה — יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָן אַף לְאַחַר שֶׁלְּבָשָׁן. | — | מ״ב מ״ב — גֶּדֶר הַתְּנַאי בַּתְּפִלִּין וּבַתַּשְׁמִישִׁים. | The Alter Rebbe's way — הַתְּנַאי מִתְּחִלָּה מְבַטֵּל — אַף לְבָשָׁן אָדָם עַל רֹאשׁוֹ אַחַר כָּךְ (סעיף ב). |
| הזמנה מילתא — סודר, כיס, קטן | או״ח מ״ב:ג — סוּדָר שֶׁאִזְמְנֵיהּ וְצָר בֵּיהּ — נֶאֱסַר לִצְרֹר בּוֹ זוּזֵי. | רמ״א מ״ב:ג — אִם הִתְנָה עָלָיו — הַכֹּל שָׁרֵי. | מ״ב מ״ב / סנהדרין מ״ז ע״ב–מ״ח ע״ב — הַזְמָנָה מִילְתָא ; אַזְמְנֵיהּ וְצָר ; קָטָן. | The Alter Rebbe's way — מֻזְמָן וּמְשֻׁמָּשׁ נֶאֱסָר לְחֹל אֶלָּא בִּתְנַאי ; אָדָם אֵינוֹ אוֹסֵר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ ; וְקָטָן יֵשׁ לוֹ מַעֲשֶׂה וְאֵין לוֹ מַחֲשָׁבָה (סעיפים ג-ה). |
| תשמישי קדושה מול גוף הקדושה | או״ח מ״ב:ג — קְלָף מְעֻבָּד לְשֵׁם תְּפִלִּין — אָסוּר לִכְתֹּב עָלָיו חֹל. | — | מ״ב מ״ב / ביאור הלכה — תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, גּוּף הַקְּדֻשָּׁה וְהַתְּנַאי. | The Alter Rebbe's way — הַזְמָנָה מוֹעֶלֶת בְּתַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה ; בְּגוּף הַקְּדֻשָּׁה אֵין תְּנַאי מוֹעִיל מִשֶּׁנַּעֲשָׂה מַעֲשֶׂה ; וּלְהֲלָכָה יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (סעיף ו). |
Table drawn from the Mechaber's text (Orah Haim מ״ב, three seifim / ג׳ סעיפים, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilchot Tefilin ג, Rosh, Ran ס״פ נגמר הדין, Rabbeinou Yeruḥam, Mahari Abouhav מהרי״א, Magen Avraham, Taz, Mishna Berura, Beour Halacha, Pri Megadim, Aruch haShulchan, Kaf haChaim ; Talmud Menachot ל״ד ע״ב–ל״ה ע״א / צ״ט ע״א, Sanhedrin מ״ז ע״ב–מ״ח ע״ב, Berachot כ״ח ע״א). The Alter Rebbe column rests on the actual text of the Shulchan Aruch HaRav (ו׳ סְעִיפִים) reproduced in §1. Uncertain attributions are left « על דרך הסברה ».
קווי היסוד של שיטת הרב
The defining lines of the Rav's way on this siman
Three orientations that characterise the Alter Rebbe's sensibility on this siman — beyond the mere application of the rule. Each follows the structure: principle of the siman → the Rav's reading → practical consequence. Each line rests on the actual text of the Rav (§1).
קו א — אֵין מוֹרִידִין וְשִׁנּוּי הַתְּפִלִּין
One does not lower — the changing of tefilin
Principle of the siman: the prohibition of changing the שֶׁל רֹאשׁ into a שֶׁל יָד and the reverse permission (seif א).
The Rav's reading: the hierarchy rests on the רֻבּוֹ שֶׁל שד״י present in the שֶׁל רֹאשׁ ; אֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לְקַלָּה. The חֲדָשִׁים are the exception (מִכְסֵה עוֹר), for the הַזְמָנָה is nothing.
Practical consequence: do not make a שֶׁל רֹאשׁ into a שֶׁל יָד nor take a רְצוּעָה from it ; the reverse is permitted.
קו ב — הַהַזְמָנָה וְהַתְּנַאי
The designation and the condition
Principle of the siman: the תְּנַאי and the designated סוּדָר (seifim ב, ד).
The Rav's reading: the הַזְמָנָה alone forbids only a designated and used סוּדָר ; the תְּנַאי made in advance neutralises, even after wearing.
Practical consequence: for a tefilin סוּדָר / כִּיס, make a condition if one wishes to keep a profane use ; otherwise designation and use forbid it.
קו ג — תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה מוּל גּוּף הַקְּדֻשָּׁה
Objects of service, the body of holiness and the minor
Principle of the siman: the torn רְצוּעָה, the קָטָן, and the קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ (seifim ג, ה, ו).
The Rav's reading: the קָטָן has מַעֲשֶׂה without מַחֲשָׁבָה ; the רְצוּעָה of the קֶשֶׁר is not lowered from its sanctity (גְּנִיזָה) ; and in the גּוּף הַקְּדֻשָּׁה no תְּנַאי avails once the מַעֲשֶׂה is done.
Practical consequence: place the torn רְצוּעָה in גְּנִיזָה ; do not write profane matters on a קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ ; rely on the Rav for the cases.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
Practical Chabad conduct
Points of conduct that flow directly from siman מ״ב in the sensibility of the Alter Rebbe and Chabad — presented at the level of the principle, referring to the Rav for the detail of cases (changing a tefilin, the designated סוּדָר, the קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ).
For the Chabad Chassid — Siman מ״ב (אִם מֻתָּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ)
- ① Changing the tefilin. Do not make a שֶׁל רֹאשׁ into a שֶׁל יָד (אֵין מוֹרִידִין) — nor take a רְצוּעָה from it ; the reverse is permitted, and חֲדָשִׁים may even be lowered (מִכְסֵה עוֹר). Basis: SA HaRav מ״ב seif א.
- ② The condition (תנאי). A תְּנַאי made in advance permits changing the tefilin, even after having worn them. Basis: SA HaRav מ״ב seif ב.
- ③ A torn strap. A רְצוּעָה of the שֶׁל יָד torn near the קֶשֶׁר is not lowered to windings — it requires גְּנִיזָה. Basis: SA HaRav מ״ב seif ג.
- ④ The tefilin סודר / כיס. Designated permanently and used once, it becomes forbidden for profane use without a תְּנַאי ; one does not render forbidden what is not his ; a קָטָן does not forbid by his הַזְמָנָה alone. Basis: SA HaRav מ״ב seif ד-ה.
- ⑤ קלף מעובד לשמו / the body of holiness. Do not write profane matters on a קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ without a condition ; for halacha, יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. Basis: SA HaRav מ״ב seif ו.
⚠ This section presents the Chabad conduct grounded in the Shulchan Aruch of the Alter Rebbe, siman מ״ב (actual text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic decision for a particular case. For any concrete question — changing a tefilin, the designated סוּדָר, the קְלָף מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ — consult your Rav, and for Chabad, a Chabad Rav.