רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) — סימן נ״ז · דִּין ״בָּרְכוּ״ וַעֲנִיָּתוֹ

דִּין ״בָּרְכוּ״ וַעֲנִיָּתוֹ וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר ״בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ״ בְּקוֹל רָם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הַקָּהָל וְיַעֲנוּ אַחֲרָיו ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד״:

ברכו וענייתו. השַּׁ״ץ צריך לומר « בָּרְכוּ אֶת ה׳ הַמְבֹרָךְ » בקול רם (בְּקוֹל רָם) כדי שישמעו כל הקָהָל ויענו אחריו « בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד ».

וְאִם אָמַר בְּלַחַשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע מִמֶּנּוּ ״בָּרְכוּ״ אֶלָּא שָׁמַע הַקָּהָל שֶׁסְּבִיבָיו עוֹנִין אַחֲרָיו ״בָּרוּךְ ה׳ כו׳״ — אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, אֶלָּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם ט׳ שָׁמְעוּ מִמֶּנּוּ ״בָּרְכוּ״ וְעוֹנִין אַחֲרָיו — יְכוֹלִים כָּל הַקָּהָל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּאן עֲשָׂרָה הָאוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. וְכֵן עִקָּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ד (עַיֵּן בְּמָגֵן אַבְרָהָם שָׁם):

אמר בלחש — צירוף. אם אמר בָּרְכוּ בלחש: יש אומרים שמי שלא שמע ממנו, אלא שמע את הקָהָל שסביבו עונים « בָּרוּךְ ה׳ », אינו יכול לענות עמהם — אלא עונה אחריהם אמן. ויש מי שאומר שאם ט׳ שמעו ממנו ועונים, כל הקָהָל יכולים לענות עמהם, כיון שיש כאן עשרה האומרים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה — וכן עיקר (עי׳ סימן קכ״ד, מגן אברהם).

וְצָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לַחֲזֹר וְלוֹמַר ״בָּרוּךְ ה׳ וְכו׳״, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, שֶׁאוֹמֵר לָהֶם ״בָּרְכוּ״ וְהוּא אֵינוֹ ״מְבָרֵךְ״. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר ״הַמְבֹרָךְ״ וְלֹא הוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל לְגַמְרֵי — צָרִיךְ הוּא לְהַחֲזִיר אֶת עַצְמוֹ לַכְּלָל לְגַמְרֵי וְלוֹמַר ״בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ״ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַצִּבּוּר (עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן (קצ״ג) [קצ״ב]):

חזרת הש״ץ. השַּׁ״ץ צריך לחזור ולומר « בָּרוּךְ ה׳ וכו׳ » כדי שלא יוציא את עצמו מן הכְּלָל — שאומר להם « בָּרְכוּ » והוא אינו « מְבָרֵךְ ». ואף שאמר « הַמְבֹרָךְ » ולא הוציא עצמו לגמרי, צריך להחזיר עצמו לכְּלָל לגמרי ולומר « בָּרוּךְ ה׳ הַמְבֹרָךְ » כמו הצבור (עי׳ סימן קצ״ב).

וְנָהֲגוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ בְּ״בָרְכוּ״ וְהַקָּהָל אוֹמְרִים ״יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח כו׳״ בְּעוֹד שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ בְּנִּגּוּן. אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר הַתֵּבוֹת — אָסוּר לוֹמַר כְּלוּם, אֶלָּא צָרִיךְ לְכַוֵּן וְלִשְׁמֹעַ כְּמוֹ בַּקַּדִּישׁ. וְלָכֵן אִם אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ כָּל כָּךְ בְּנִגּוּן אֶלָּא בְּחִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת — אֵין לְאָמְרוֹ כְּלָל:

המנהג להאריך. נהגו שהשַּׁ״ץ מַאֲרִיךְ ב« בָּרְכוּ » בעוד שהקָהָל אומרים « יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּח וכו׳ » כל זמן שהוא מאריך בנִּגּוּן. אבל בשעה שאומר התיבות — אסור לומר כלום, אלא צריך לכַוֵּן ולשמוע כמו בקַּדִּישׁ. ולכן אם אין השַּׁ״ץ מאריך בנִגּוּן אלא בְּחִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת — אין לאמרו כלל.

מָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לִצְעֹק עַל חַבְרֵיהֶם בֵּין קַדִּישׁ וּ״בָרְכוּ״ לְ״יוֹצֵר אוֹר״, אוֹ לְדַבֵּר בְּצָרְכֵי רַבִּים — טוֹעִים הֵם, שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ד:

ההפסק בין ברכו ליוצר. מקום שנוהגים לצעוק על חבריהם בין הקַּדִּישׁ ו« בָּרְכוּ » ל« יוֹצֵר אוֹר », או לדבר בצָרְכֵי רַבִּים — טועים הם, שאסור להפסיק ביניהם אפילו לצורך מצוה, כמו שנתבאר בסימן נ״ד.