Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Le Rabbi a explicitement instruit d’étudier sérieusement le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב). Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman נ״ח — דִּינֵי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית. Chez le Rav, le siman se déploie en י״א סְעִיפִים (onze seifim) : le ק״ש מן התורה, le תְּחִלַּת הַזְּמַן מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר et son סוֹף בְּסוֹף ג׳ שָׁעוֹת (שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת), le כְּוָתִיקִין וּסְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, l’אָנוּס וְהַמַּשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ, le בְּדִיעֲבַד et les תַּשְׁלוּמִין.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן נ״ח — דִּינֵי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן נ״ח — דִּינֵי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית — וּבוֹ י״א סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.58), suivi de notre traduction française. Le siman comporte onze seifim (י״א סְעִיפִים ; seif k → .58.k).
סעיף א קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִן הַתּוֹרָה — מַחֲלֹקֶת אֵיזוֹ פָּרָשָׁה.
הִלְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ וּבוֹ י״א סְעִיפִים:קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית הִיא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה בִּלְבַד הִיא מִן הַתּוֹרָה, וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״ — בְּדִבְרֵי תּוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם פָּרָשָׁה ב׳ הִיא מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפָּסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד שֶׁהוּא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ הוּא מִן הַתּוֹרָה, וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְדִבַּרְתָּ בָּם כו׳ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״ — הוּא מוּסָב עַל פָּסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד. אֲבָל פָּרָשַׁת צִיצִית שֶׁתִּקְּנוּהָ מִשּׁוּם זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם — לְדִבְרֵי הַכֹּל הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּשֶׁמַּזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ז (וּבַעַל נֶפֶשׁ יַחֲמִיר לְעַצְמוֹ בְּשֶׁל תּוֹרָה בְּכָל מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לְמַעֲשֶׂה בְּחִלּוּקֵי סְבָרוֹת אֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְפָנֵינוּ):
ק״ש de la Torah. Le ק״ש de שחרית et de ערבית est מן התורה (« וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ ») ; יש אומרים seule la première parasha, יש אומרים aussi la seconde, יש אומרים seul le premier verset. La parashat ציצית est מדברי סופרים (זכירת יציאת מצרים) — עיין סי׳ ס״ז ; le בעל נפש est rigoureux dans ces doutes.
סעיף ב זְמַנָּהּ מִן הַתּוֹרָה מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר ; לְכַתְּחִלָּה מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ.
(זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית) מִן הַתּוֹרָה הוּא מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, שֶׁאָז מִקְצָת בְּנֵי אָדָם רְגִילִים לָקוּם מִמִּטָּתָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם מוּעָטִים, הֲרֵי אָמְרָהּ תּוֹרָה ״וּבְקוּמֶךָ״ לְשׁוֹן יָחִיד, לוֹמַר שֶׁהוֹלְכִין אַף אַחַר הַמִּעוּט. אֲבָל הַקּוֹרֵא קֹדֶם לָכֵן — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִן הַתּוֹרָה, שֶׁאַף שֶׁמִּקְצָת בְּנֵי אָדָם קָמִים גַּם כֵּן קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר — מִקְרֶה הוּא, וְאֵין הוֹלְכִין אַחֲרָיו. וַחֲכָמִים עָשׂוּ הַרְחָקָה וְגָדֵר, וְתִקְּנוּ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְכַתְּחִלָּה עַד שָׁעָה שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל רֹב בְּנֵי אָדָם לָקוּם מִמִּטָּתָם, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּאִיר הַיּוֹם כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ. וְהוּא שֶׁרָגִיל עִמּוֹ קְצָת, שֶׁאִם רָגִיל עִמּוֹ הַרְבֵּה — יַכִּירֶנּוּ אֲפִלּוּ מֵרָחוֹק הַרְבֵּה, וְאִם אֵינוֹ רָגִיל עִמּוֹ כְּלָל — לֹא יַכִּירֶנּוּ אֲפִלּוּ בְּקָרוֹב, אֶלָּא כְּמוֹ אַכְסַנְיָא שֶׁרָגִיל לָבוֹא לְקֵץ עִתִּים:
Début du זמן. מן התורה dès עמוד השחר (« וּבְקוּמֶךָ » — on suit même la minorité qui se lève alors) ; qui lit avant — לא יצא. חכמים ont posé un גדר : לכתחילה pas avant qu’il fasse assez jour pour reconnaître un חבר רגיל עמו קצת à ד׳ אמות.
סעיף ג נִמְשָׁךְ עַד סוֹף ג׳ שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת — רְבִיעַ הַיּוֹם.
וְנִמְשָׁךְ זְמַנָּהּ עַד סוֹף ג׳ שָׁעוֹת מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר שֶׁהוּא תְּחִלַּת זְמַנָּהּ מִן הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ קְצָת בְּנֵי אָדָם שֶׁרְגִילִים לָקוּם מִמִּטָּתָם בְּסוֹף ג׳ שָׁעוֹת עַל הַיּוֹם, כְּגוֹן בְּנֵי מְלָכִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְשָׁעוֹת אֵלּוּ הֵם זְמַנִּיּוֹת, שֶׁכָּל יוֹם בֵּין אָרֹךְ בֵּין קָצָר נֶחֱלָק לְי״ב שָׁעוֹת, וְנִמְצָא לְעוֹלָם רְבִיעַ הַיּוֹם הוּא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בֵּין בְּיוֹם אָרֹךְ בֵּין בְּיוֹם קָצָר. וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּימוֹת הַחֹרֶף לְמַהֵר לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע, מֵאַחַר שֶׁהַיּוֹם קָצָר וּרְבִיעַ הַיּוֹם קָצָר הוּא:
Fin du זמן. Il dure jusqu’à la fin de la 3e heure depuis עלות השחר (רביע היום), car certains — בני מלכים — se lèvent alors. Ces heures sont זמניות : le jour, long ou court, se divise en י״ב. En hiver, se hâter, car le רביע היום est court.
סעיף ד מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר כְּוָתִיקִין — סְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה.
וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁלֹּא לִקְרוֹתָהּ מִיָּד שֶׁהֵאִיר הַיּוֹם כְּשִׁעוּר שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֶלָּא כְּוָתִיקִין שֶׁהָיוּ מְכַוְּנִים לִקְרוֹתָהּ מְעַט קֹדֶם הָנֵּץ הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיְּסַיְּמוּ קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ דְּהַיְנוּ ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, שֶׁאָז הוּא זְמַן תְּפִלָּה לְכַתְּחִלָּה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן פ״ט, וְיִתְפַּלְלוּ מִיָּד כְּדֵי לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וּמִי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן וְלַעֲשׂוֹת כֵּן — שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה מְאֹד, וּמֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא. (וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן לַעֲשׂוֹת כֵּן — אֵין לְהַקְדִּים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּלְהִתְפַּלֵּל קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה אֶלָּא אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה, מִפְּנֵי שֶׁזְּמַן הַתְּפִלָּה לְכַתְּחִלָּה הוּא אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה, וּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע נִמְשָׁךְ עַד רְבִיעַ הַיּוֹם לְכַתְּחִלָּה, שֶׁהַוָּתִיקִין שֶׁהָיוּ מַקְדִּימִין לִקְרוֹת קֹדֶם נֵץ הַחַמָּה מְעַט — לֹא הָיוּ מַקְדִּימִין מִשּׁוּם חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע, אֶלָּא כְּדֵי לְכַוֵּן לְהִתְפַּלֵּל בְּדִמְדּוּמֵי חַמָּה דְּהַיְנוּ בִּתְחִלַּת יְצִיאָתָהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן פ״ט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם מִשּׁוּם חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע הָיוּ מַקְדִּימִין לִקְרוֹתָהּ קֹדֶם נֵץ הַחַמָּה, לְפִי שֶׁלְּכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִקְרוֹתָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא שְׁעַת קִימָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְעַד נֵץ הַחַמָּה קָמִים רֹב בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֵין יְשֵׁנִים אַחַר נֵץ הַחַמָּה אֶלָּא בְּנֵי מְלָכִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. לְפִיכָךְ מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן לַעֲשׂוֹת כְּוָתִיקִין — אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן יוּכַל לְכַוֵּן שֶׁיִּקְרָא לְפָחוֹת פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה קֹדֶם נֵץ הַחַמָּה וַדַּאי, וְיִתְפַּלֵּל אַחַר נֵץ הַחַמָּה וַדַּאי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל בְּדִמְדּוּמֵי חַמָּה. וְאִם גַּם זֶה לֹא יוּכַל לְכַוֵּן — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ קֹדֶם נֵץ הַחַמָּה לְכַתְּחִלָּה, וְיִתְפַּלֵּל אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה וְלֹא יִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְאַף עַל פִּי כֵן נָכוֹן לָחוּשׁ לַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה וְלִקְרֹא לְפָחוֹת פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה קֹדֶם נֵץ הַחַמָּה אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא לָבַשׁ צִיצִית וּתְפִלִּין, וְאַחַר נֵץ הַחַמָּה יִקְרָאֶנָּה כֻּלָּהּ עִם בִּרְכוֹתֶיהָ וְיִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה):
כוותיקין. מצוה מן המובחר de lire comme les ותיקין — un peu avant הנץ, pour finir « גָּאַל יִשְׂרָאֵל » avec le נץ החמה et enchaîner aussitôt la תפילה (סמיכת גאולה לתפילה, סי׳ פ״ט) ; שכרו מרובה מאד, בן עולם הבא. Qui ne peut ajuster lit après הנץ ; à tout le moins la première parasha avant הנץ.
סעיף ה לֹא קָרָא קֹדֶם הָנֵץ — יַקְדִּים בִּמְהֵרָה כָּל שֶׁיּוּכַל.
אִם לֹא קָרָא אוֹתָהּ קֹדֶם נֵץ הַחַמָּה — יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּים לִקְרוֹתָהּ בִּמְהֵרָה כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל, אִם יֵשׁ לוֹ צִיצִית וּתְפִלִּין (וְצִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל עִמָּהֶם וְלִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה):
N’a pas lu avant הנץ. Qu’il se hâte de la lire au plus tôt, s’il a ציצית ותפילין (et un ציבור pour סמיכת גאולה לתפילה).
סעיף ו אָנוּס הַמַּשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ — קוֹרֵא מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
מִי שֶׁהוּא אָנוּס, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ מִיָּד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָלֶכֶת בִּמְהֵרָה וְלֹא יוּכַל לַעֲמֹד עַל מָקוֹם אֶחָד כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וְלֹא לְכַוֵּן בִּקְרִיאָתָהּ אֲפִלּוּ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד, אוֹ שֶׁבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא הוֹלְכִים בִּמְהֵרָה וְלֹא יַמְתִּינוּ כְּלָל בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁי[וּכַ]ל לַעֲמֹד וּלְכַוֵּן — יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ בְּבֵיתוֹ מִיָּד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר וְיִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וְיִתְפַּלֵּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן פ״ט, לְפִי שֶׁבִּמְקוֹם אֹנֶס הֶעֱמִידוּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁמִּשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר זְמַנָּהּ הוּא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא הַדִּין כְּשֶׁיֵּשׁ קְבוּרַת מֵת בָּעִיר, אוֹ מִילָה, אוֹ יוֹם עֲרָבָה שֶׁמַּרְבִּים בְּתַחֲנוּנִים אַחַר הַתְּפִלָּה, וּצְרִיכִים לְמַהֵר לְהִתְפַּלֵּל — יְכוֹלִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מִכָּל מָקוֹם, אֵין לְהַקְדִּים לוֹמַר ״יוֹצֵר אוֹר״ כָּל כָּךְ בַּהַשְׁכָּמָה, עַד שֶׁיַּכִּיר עַל כָּל פָּנִים בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן:
L’אנוס. Qui part tôt vers un lieu de גדודי חיה ולסטים, ou avec une שיירא pressée qui ne s’arrêtera pas — lit chez lui dès עמוד השחר et סומך גאולה לתפילה (במקום אונס העמידו על דברי תורה). De même קבורת מת, מילה, יום ערבה. Mais il ne dit pas « יוֹצֵר אוֹר » avant de distinguer בין תכלת ללבן.
סעיף ז אֵינוֹ אָנוּס — לֹא יִקְרָא בְּבֵיתוֹ אֶלָּא בַּדֶּרֶךְ בִּזְמַנָּהּ.
אֲבָל מִי שֶׁמַּשְׁכִּים לָצֵאת בַּדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, וְגַם אֵין בְּנֵי הַשַּׁיָּרָא נֶחְפָּזִים כָּל כָּךְ בַּדֶּרֶךְ בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד וּלְכַוֵּן אֲפִלּוּ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — לֹא יִקְרָא בְּבֵיתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אֶלָּא בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע (וְהֵיאַךְ יִנְהַג עִם הַתְּפִלָּה — יִתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן פ״ט):
Non אנוס. Qui part tôt mais non vers un lieu de danger, et dont la שיירא n’est pas si pressée qu’il ne puisse s’arrêter pour כוונה — ne lit pas chez lui même après עמוד השחר, mais sur la route בזמנה (la conduite pour la תפילה : סוף סי׳ פ״ט).
סעיף ח קְרָאָהּ מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר שֶׁלֹּא בְּאֹנֶס — יָצָא בְּדִיעֲבַד.
אִם קְרָאָהּ מִיָּד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה אָנוּס — יָצָא, שֶׁבְּדִיעֲבַד הֶעֱמִידוּהוּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּכָל עִנְיָן. וְאִם קָרָא בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ — יַחֲזֹר לִקְרוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ בְּבִרְכוֹתֶיהָ, שֶׁאַף שֶׁכְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע — לֹא הִפְסִיד בִּרְכוֹתֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס׳:
בדיעבד. Qui a lu dès עמוד השחר sans être אנוס — יצא בדיעבד (בדיעבד העמידוהו על דברי תורה). S’il a lu sans les ברכות, il relit בזמנה avec les ברכות (il ne les a pas perdues) — עיין סי׳ ס׳.
סעיף ט אָנוּס שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל לַיְלָה — קוֹרֵא בִּשְׁבִיל הַלַּיְלָה.
מִי שֶׁהָיָה אָנוּס וְלֹא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית בַּלַּיְלָה, שֶׁהוּא קוֹרְאָהּ אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רל״ה, וְהוּא מַשְׁכִּים גַּם כֵּן לָצֵאת לַדֶּרֶךְ לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית מִיָּד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר — אִי אֶפְשָׁר לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע ב׳ פְּעָמִים, אַחַת בִּשְׁבִיל לַיְלָה וְאַחַת בִּשְׁבִיל יוֹם, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁעָשָׂה לְאוֹתָהּ שָׁעָה לַיְלָה — אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹתָהּ יוֹם, אֶלָּא יִקְרָא בִּשְׁבִיל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל לַיְלָה שֶׁזְּמַנָּהּ עוֹבֵר, שֶׁאַחַר נֵץ הַחַמָּה אִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹתָהּ כְּלָל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, וְשֶׁל שַׁחֲרִית יַמְתִּין אוּלַי יִזְדַּמֵּן לוֹ לִקְרוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ כְּהִלְכָתָהּ:
ק״ש du soir manqué. L’אנוס qui n’a pas lu le ק״ש de la nuit (il le lit après עמוד השחר, סי׳ רל״ה) et qui משכים לדרך — ne peut lire deux fois. Il lit pour le ק״ש de la nuit dont le זמן passe (après הנץ, impossible), et pour שחרית il attend de la lire בזמנה.
סעיף י עָבְרָה שָׁעָה ג׳ — כָּל שָׁעָה ד׳ בְּבִרְכוֹתֶיהָ.
אַף עַל פִּי שֶׁזְּמַנָּהּ נִמְשָׁךְ עַד סוֹף שָׁעָה ג׳, אִם עָבְרָה שָׁעָה ג׳ וְלֹא קְרָאָהּ — קוֹרְאָהּ בְּבִרְכוֹתֶיהָ כָּל שָׁעָה ד׳ שֶׁהוּא שְׁלִישׁ הַיּוֹם, כְּדִין תְּפִלַּת הַשַּׁחַר שֶׁהִיא עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם. וְאֵין לוֹ שָׂכָר עַל קְרִיאָתָהּ אֶלָּא כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אֲבָל לֹא כְּמִי שֶׁקּוֹרְאָהּ בִּזְמַנָּהּ, שֶׁאָז שְׂכָרוֹ גָּדוֹל מֵהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. וְאִם עָבְרָה שָׁעָה ד׳ וְלֹא קְרָאָהּ — שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ עִם בִּרְכוֹתֶיהָ. אֲבָל בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ כָּל הַיּוֹם. וְטוֹב שֶׁיִּקְרָאֶנָּה כְּדֵי לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם (וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָכוֹל לִקְרוֹתָהּ כָּל הַיּוֹם בְּבִרְכוֹתֶיהָ. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה):
Passé la 3e heure. Il lit avec les ברכות toute la 4e heure (שליש היום), כדין תפילת השחר — mais son שכר n’est que כקורא בתורה, non celui qui lit בזמנה. Passé la 4e heure : plus de ברכות, mais il lit toute la journée (עול מלכות שמים). יש אומרים : toute la journée avec ברכות ; והעיקר comme la première opinion.
סעיף יא תַּשְׁלוּמִין בְּעַרְבִית — וְהָעִיקָר ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן״.
אִם לֹא קְרָאָהּ בַּיּוֹם, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין בְּעַרְבִית, שֶׁיִּקְרָא תְּחִלָּה שֶׁל עַרְבִית וְאַחַר כָּךְ שֶׁל שַׁחֲרִית. וְכֵן אִם לֹא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין בְּשַׁחֲרִית, כְּמוֹ בִּתְפִלָּה שֶׁאִם לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה לִתְפִלָּה שֶׁהִיא בַּקָּשַׁת רַחֲמִים וְיָכוֹל לְבַקֵּשׁ בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, אֲבָל קְרִיאַת שְׁמַע תָּלָה הַכָּתוּב זוֹ בִּזְמַן שְׁכִיבָה וְזוֹ בִּזְמַן קִימָה, וְאֵיךְ יִקְרָא שֶׁל שְׁכִיבָה בִּזְמַן קִימָה אוֹ שֶׁל קִימָה בִּזְמַן שְׁכִיבָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן״ כו׳ (וְכֵן עִקָּר). וְכָל זֶה בִּקְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַדָּהּ, אֲבָל בִּרְכוֹתֶיהָ — לְדִבְרֵי הַכֹּל אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרָן אֶלָּא בִּזְמַנָּן (כִּי הֵיאַךְ יֹאמַר ״יוֹצֵר אוֹר״ בָּעֶרֶב וַ״אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים״ בַּבֹּקֶר, וּבְרָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת הֵן סְמוּכוֹת לָרִאשׁוֹנוֹת):
תשלומין. יש אומרים qu’il y a un תשלומין le soir (d’abord ערבית puis שחרית), et de même le soir → le jour, comme la תפילה. ויש אומרים que le ק״ש n’est pas comme la תפילה (בקשת רחמים) : chacune est liée à son temps — « מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן » (וכן עיקר). Les ברכות, לדברי הכל, seulement בזמנן.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim נ״ח (édition Kehot, י״א סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית
Le yesod : le זמן קריאת שמע de שחרית
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre axes. D’abord le début et la fin du זמן — de עַמּוּד הַשַּׁחַר jusqu’à la fin de la 3e heure. Ensuite le כְּוָתִיקִין et la סְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. Puis l’אָנוּס et le משכים לדרך. Enfin le בְּדִיעֲבַד et les תַּשְׁלוּמִין.
תְּחִלַּת הַזְּמַן וְסוֹפוֹ
Début et fin du זמן
Le principe. מן התורה dès עַמּוּד הַשַּׁחַר ; לכתחילה משיראה את חבירו à ד׳ אמות ; jusqu’à la fin de la 3e heure — רְבִיעַ הַיּוֹם (סעיפים ב-ג).
La conséquence. Les heures sont זמניות (le jour divisé en י״ב) ; en hiver, se hâter. Cf. siman 89 (זמן תפילה).
כְּוָתִיקִין וּסְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה
כוותיקין et סמיכת גאולה לתפילה
Le principe. מצוה מן המובחר de finir « גָּאַל יִשְׂרָאֵל » avec le נץ החמה et d’enchaîner la תפילה (סעיף ד) ; qui n’a pas lu avant הנץ se hâte (סעיף ה).
La conséquence. שכרו מרובה מאד ; le נץ = zman תפילה לכתחילה. Cf. siman 59 (ברכות ק״ש).
הָאָנוּס וְהַמַּשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ
L’אנוס et le משכים לדרך
Le principe. l’אנוס (גדודי חיה ולסטים, שיירא) lit dès עמוד השחר ; qui n’est pas אנוס lit בדרך בזמנה (סעיפים ו-ז, ט).
La conséquence. במקום אונס העמידו על דברי תורה ; ne pas dire יוצר אור avant בין תכלת ללבן. Cf. siman 60.
בְּדִיעֲבַד וְתַשְׁלוּמִין
בדיעבד et תשלומין
Le principe. יצא בדיעבד dès עמוד השחר (סעיף ח) ; passé la 3e heure — la 4e avec ברכות (סעיף י) ; les תַּשְׁלוּמִין (סעיף יא).
La conséquence. מעוות לא יוכל לתקן (וכן עיקר) ; les ברכות seulement בזמנן. Cf. siman 108 (תשלומין).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — le זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, le כְּוָתִיקִין et les תַּשְׁלוּמִין — touche à la conduite quotidienne de la tefila. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman נ״ח. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses onze seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| תְּחִלַּת זְמַן ק״ש וְסוֹפוֹ | או״ח נ״ח — מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק ד׳ אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ, עַד סוֹף ג׳ שָׁעוֹת. | מ״ב נ״ח — שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת ; מַחֲלֹקֶת הַמָּגֵן אַבְרָהָם וְהַגְר״א בְּחֶשְׁבּוֹן הַשָּׁעוֹת. | ערוה״ש נ״ח — מְבָאֵר סוֹף זְמַן ק״ש כְּרֹב הַפּוֹסְקִים. | Voie de l’Admour HaZaken — מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר (תּוֹרָה) ; לְכַתְּחִלָּה מִשֶּׁיַּכִּיר חֲבֵרוֹ ; עַד רְבִיעַ הַיּוֹם, שָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר (סעיפים ב-ג). |
| כְּוָתִיקִין וּסְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה | או״ח נ״ח — מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְקָרְאָהּ עִם הָנֵץ כְּוָתִיקִין. | מ״ב נ״ח — מַעֲלַת הַוָּתִיקִין וּסְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. | ערוה״ש נ״ח — עִנְיַן הַוָּתִיקִין וּזְמַן הָנֵץ. | Voie de l’Admour HaZaken — מְעַט קֹדֶם הָנֵץ, ״גָּאַל יִשְׂרָאֵל״ עִם הָנֵץ, שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה ; וְהַנֶּחְפָּז יַקְדִּים (סעיפים ד-ה). |
| הָאָנוּס וּמַשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר | או״ח נ״ח — הָאָנוּס הַמַּשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ קוֹרֵא מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר. | מ״ב נ״ח — גֶּדֶר הָאֹנֶס וְ״יוֹצֵר אוֹר״ עַד שֶׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. | ערוה״ש נ״ח — דִּינֵי הַמַּשְׁכִּים לַדֶּרֶךְ. | Voie de l’Admour HaZaken — בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים אוֹ שַׁיָּרָא ; קְבוּרַת מֵת, מִילָה, יוֹם עֲרָבָה ; שֶׁאֵינוֹ אָנוּס — בַּדֶּרֶךְ בִּזְמַנָּהּ (סעיפים ו-ז, ט). |
| עָבַר הַזְּמַן וְתַשְׁלוּמִין | או״ח נ״ח — עָבְרָה שָׁעָה ג׳ קוֹרֵא בְּבִרְכוֹתֶיהָ עַד סוֹף שָׁעָה ד׳ ; אַחַר כָּךְ בְּלֹא בְּרָכוֹת. | מ״ב נ״ח — סוֹף זְמַן הַבְּרָכוֹת שְׁלִישׁ הַיּוֹם ; פְּרָטֵי הַתַּשְׁלוּמִין. | ערוה״ש נ״ח — עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם בְּבִרְכוֹתֶיהָ. | Voie de l’Admour HaZaken — קְרָאָהּ מֵעַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא ; שָׁעָה ד׳ בְּבִרְכוֹתֶיהָ, אַחַר כָּךְ בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ ; תַּשְׁלוּמִין — ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן״, וְכֵן עִיקָּר (סעיפים ח, י-יא). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm נ״ח, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Kriat Shema 1, Rosh, Rashi, Talmidei Rabbeinou Yona, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot ח׳-י׳). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (י״א סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — תְּחִלַּת הַזְּמַן וְשָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת
Le début du זמן et les שעות זמניות
Principe du siman : זמן ק״ש dès עמוד השחר, לכתחילה משיראה את חבירו, עד סוף ג׳ שעות (סעיפים ב-ג).
Lecture du Rav : les heures sont זמניות comptées מעלות השחר ; en hiver le רביע היום est court. Cf. siman 89.
Conséquence pratique : lire בזמנה, en calculant les heures selon la saison.
קו ב — כְּוָתִיקִין וְהָאָנוּס
כוותיקין et l’אנוס
Principe du siman : מצוה מן המובחר כוותיקין, סמיכת גאולה לתפילה ; l’אנוס lit dès עמוד השחר (סעיפים ד-ז, ט).
Lecture du Rav : finir « גָּאַל יִשְׂרָאֵל » avec le נץ ; l’אנוס ne dit pas יוצר אור avant בין תכלת ללבן. Cf. siman 59.
Conséquence pratique : viser le נץ pour la סמיכת גאולה לתפילה ; l’אנוס agit selon la nécessité.
קו ג — בְּדִיעֲבַד וְתַשְׁלוּמִין
בדיעבד et תשלומין
Principe du siman : יצא בדיעבד מעמוד השחר ; passé la 3e heure — la 4e avec ברכות ; תשלומין (סעיפים ח, י-יא).
Lecture du Rav : מעוות לא יוכל לתקן (וכן עיקר), le ק״ש lié à son temps ; les ברכות בזמנן. Cf. siman 108.
Conséquence pratique : ne pas remettre le ק״ש ; les ברכות seulement dans leur temps.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman נ״ח dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman נ״ח (דִּינֵי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית)
- ① זמן ק״ש. Lire le ק״ש de שחרית בזמנה : de עַמּוּד הַשַּׁחַר (בדיעבד / אנוס) et לכתחילה משיראה את חבירו, jusqu’à la fin de la 3e heure (רְבִיעַ הַיּוֹם, שעות זמניות). Fondement : SA HaRav נ״ח séifim ב-ג.
- ② כוותיקין. Viser le כְּוָתִיקִין : finir « גָּאַל יִשְׂרָאֵל » avec le נץ החמה et enchaîner la תפילה (סמיכת גאולה לתפילה). Fondement : SA HaRav נ״ח séifim ד-ה.
- ③ האנוס. L’אָנוּס (route dangereuse, שיירא pressée, קבורת מת, מילה) lit dès עמוד השחר ; sinon il lit בדרך בזמנה, sans dire יוצר אור avant בין תכלת ללבן. Fondement : SA HaRav נ״ח séifim ו-ז, ט.
- ④ בדיעבד. Qui a lu dès עמוד השחר יצא בדיעבד ; sans ברכות, il relit בזמנה avec les ברכות. Passé la 3e heure, la 4e avec ברכות ; ensuite sans ברכות. Fondement : SA HaRav נ״ח séifim ח, י.
- ⑤ תשלומין. Le ק״ש manqué : מעוות לא יוכל לתקן (וכן עיקר) ; les ברכות seulement בזמנן. Fondement : SA HaRav נ״ח séif יא.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman נ״ח (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — le זְמַן, le כְּוָתִיקִין, l’אָנוּס, les תַּשְׁלוּמִין — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.