Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ע״א · דִּין אָבֵל וְהָעוֹסְקִים בַּמֵּת

אָבֵל וְהָעוֹסְקִים בַּמֵּת פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֻטָּל עָלָיו לְקָבְרוֹ, כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה אֲחוֹתוֹ נְשׂוּאָה שֶׁבַּעְלָהּ חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ, אוֹ אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בִּשְׁבִילוֹ לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַקְּבוּרָה, אוֹ אֲפִלּוּ כְּבָר עָסַק כָּל צְרָכּוֹ — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּמִכָּל הַבְּרָכוֹת וַאֲפִלּוּ מֵעֲנִיַּת אָמֵן וּמִכָּל הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִקְרוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ לַעֲנוֹת אָמֵן שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל בִּשְׁבִילוֹ מִצָּרְכֵי הַמֵּת — אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֵת, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ פָּנוּי לְחַשֵּׁב בְּצָרְכֵי הַמֵּת וְיַחְשֹׁב בָּהֶם תָּמִיד. וַאֲפִלּוּ הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת וְנוֹדַע לוֹ קֹדֶם הַקְּבוּרָה — אָסוּר, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים. וְיֵשׁ מַתִּירִים אִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּשְׁבִילוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַסֵּק. וְנוֹהֲגִין כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (וּלְדִבְרֵי הַכֹּל בֵּן שֶׁהוּא אוֹנֵן עַל אָבִיו — יָכוֹל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלוֹמַר קַדִּישׁ עַל אָבִיו, כִּי זֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָבִיו). וְכָל זֶה קֹדֶם הַקְּבוּרָה, אֲבָל מִיָּד שֶׁמַּתְחִילִין לְהַשְׁלִיךְ עָפָר עַל הַמֵּת — חַיָּב בִּקְרִיאַת שְׁמַע אִם לֹא עָבַר זְמַנָּהּ. וּתְפִלַּת י״ח בִּלְבַדָּהּ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ אַחַר זְמַנָּהּ שֶׁהוּא שְׁלִישׁ הַיּוֹם, אִם לֹא עָבַר עֲדַיִן חֲצוֹת הַיּוֹם. אֲבָל אַחַר כָּךְ לֹא יִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם לְתַשְׁלוּמִין שֶׁל שַׁחֲרִית, כֵּיוָן שֶׁהָיָה פָּטוּר בְּשַׁחֲרִית. וּמִטַּעַם זֶה לֹא יֹאמַר כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, אֲפִלּוּ נִקְבַּר קֹדֶם שֶׁעָבַר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָל חִיּוּב הַבְּרָכוֹת דְּהַיְנוּ כְּשֶׁקָּם מִמִּטָּתוֹ הָיָה פָּטוּר מֵהֶן — אֵין צָרִיךְ לְהַשְׁלִימָן אַחַר כָּךְ. וְאִם מְבָרֵךְ — בְּרָכָה לְבַטָּלָה הִיא:

L’onén. Celui dont un proche est mort et qu’il a l’obligation de pleurer — même s’il ne lui incombe pas de l’enterrer (ex. sa sœur mariée, dont le mari est chargé de la sépulture), même si quelqu’un d’autre s’occupe pour lui des besoins de l’enterrement, ou même s’il a déjà tout accompli — est פָּטוּר de קריאת שמע, de la תפילה, de toutes les ברכות, et même de עֲנִיַּת אָמֵן, et de toutes les mitsvot de la Torah. Même s’il veut être stricte et lire — אָסוּר מדברי סופרים מפני כבוד המת, pour que son cœur reste libre de penser aux besoins du met. Même dans une autre ville, s’il l’apprend avant l’enterrement — אָסוּר (les Sages n’ont pas distingué). יֵשׁ מַתִּירִים s’il a quelqu’un qui s’occupe pour lui, à plus forte raison dans une autre ville ; וְנוֹהֲגִין כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. (De l’avis de tous, un fils onén pour son père peut aller à la synagogue dire קדיש pour son père — car c’est le כבוד de son père.) Tout ceci קֹדֶם הַקְּבוּרָה ; mais dès qu’on commence à jeter la terre sur le met — חַיָּב en קריאת שמע si son temps n’est pas passé. La תפילת י״ח seule, il peut la prier même après son temps (שְׁלִישׁ הַיּוֹם) tant que חצות n’est pas passé ; mais ensuite il ne priera pas מנחה deux fois en תשלומין de שחרית, puisqu’il était פטור à שחרית. Pour la même raison il ne dit pas les ברכות השחר — même enterré avant que le temps de ק״ש et תפילה ne passe — car au moment où le חיוב des ברכות est tombé (au lever) il en était פטור, et s’il bénit c’est une ברכה לבטלה.

וְכָל זֶה בְּחֹל, אֲבָל בְּשַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת בִּקְבוּרָתוֹ וְאֵין אֲנִינוּת נוֹהֶגֶת כְּלָל — חַיָּב בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּבְכָל הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם. וּלְעֵת עֶרֶב, אִם הוּא מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַקְּבוּרָה — פָּטוּר. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם — חַיָּב גַּם לְעֵת עֶרֶב בְּכָל הַמִּצְווֹת. וְיֵשׁ לוֹ גַּם כֵּן לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַקָּהָל קוֹרִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד הַלַּיְלָה, מִכָּל מָקוֹם זֶה שֶׁיִּהְיֶה פָּטוּר בַּלַּיְלָה — לֹא יְבַטֵּל מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם כָּל שֶׁיָכוֹל לִקְרוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה, שֶׁהֲרֵי רֹב הַקָּהָל קוֹרִין כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ מִבְּעוֹד יוֹם, אִם כֵּן יָכוֹל זֶה לִסְמֹךְ עַל זֶה בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם מִפְּלַג הַמִנְחָה וּלְמַעְלָה, שֶׁהוּא לַיְלָה גָּמוּר לְעִנְיַן תְּפִלָּה לְר׳ יְהוּדָה. וְאַף מִי שֶׁנָּהַג לְעוֹלָם כַּחֲכָמִים — יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה אֲפִלּוּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּמְקוֹם אֵיזֶה אֹנֶס שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ״ג:

Chabbat. Tout cela בְּחֹל ; mais le שבת, puisqu’on ne peut s’occuper de la sépulture et que l’אֲנִינוּת ne s’applique pas du tout — חַיָּב en קריאת שמע, תפילה et toutes les mitsvot toute la journée. À l’approche du soir : s’il מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם (attend la nuit à la limite du תחום) pour s’occuper de la sépulture — פָּטוּר ; sinon — חַיָּב aussi le soir en toutes les mitsvot. Il doit aussi lire le ק״ש de ערבית מבעוד יום, bien que la communauté ne lise au מוצאי שבת qu’à la nuit — pour ne pas négliger עול מלכות שמים tant qu’il peut lire avant la nuit, puisque la plupart lisent en semaine מבעוד יום et qu’il peut s’appuyer là-dessus ce שבת. À plus forte raison peut-il prier la תפילת ערבית de מוצאי שבת מבעוד יום, dès פְּלַג הַמִּנְחָה, qui est nuit pleine pour la תפילה selon רַבִּי יְהוּדָה ; même celui qui suit toujours les חכמים peut s’appuyer sur רבי יהודה en cas de אונס — comme au סימן רצ״ג.

יוֹם טוֹב שֵׁנִי — דִּינוֹ כְּחֹל, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לְקָבְרוֹ הַיּוֹם כְּמוֹ בְּחֹל. וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אִם רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם עַל יְדֵי נָכְרִים — דִּינוֹ כְּחֹל, שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לְהַמְצִיא לָהֶם אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם — דִּינוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּת. וְדִין לֵיל יוֹם טוֹב בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹבְרִין מֵת בַּלַּיְלָה, וְכֵן בַּיּוֹם בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָבְרוֹ מֵחֲמַת אֵיזֶה אֹנֶס — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן תקמ״ח:

Yom Tov. Le יום טוב שני — son statut est comme un jour de semaine (חול), puisqu’il peut l’enterrer le jour même. Le יום טוב ראשון : s’il veut l’enterrer le jour même עַל יְדֵי נָכְרִים — son statut est comme חול, car il faut leur procurer cercueil (אָרוֹן) et linceuls (תַכְרִיכִין) ; s’il ne veut pas l’enterrer ce jour-là — son statut est comme שבת. Le din de la nuit de יום טוב là où on n’enterre pas de nuit, de même le jour là où on ne peut l’enterrer מֵחֲמַת אֹנֶס — sera expliqué au סימן תקמ״ח.

הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה וּמִכָּל מִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוָה, וְכָל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה — לֹא הִטְרִיחַתּוּ תּוֹרָה לִטְרֹחַ בְּמִּצְווֹת אֲחֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ל״ח. הָיוּ שְׁנַיִם מְשַׁמְּרִים — זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא, וְאַחַר כָּךְ מְשַׁמֵּר זֶה וְקוֹרֵא זֶה:

Le veilleur (מְשַׁמֵּר). Celui qui veille le met, même si ce n’est pas son propre met — פָּטוּר de קריאת שמע, de תפילה et de toutes les mitsvot de la Torah, car il est עוֹסֵק בְּמִצְוָה ; et כל העוסק במצוה — la Torah ne l’a pas chargé de peiner à d’autres mitsvot, même s’il le pourrait, comme au סימן ל״ח. S’ils étaient deux à veiller — זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא, puis on inverse.

וְכֵן הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת פָּטוּר מִכֻּלָּן אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נוּחוֹ, כְּמוֹ ש(יִ)[נִ]תְבָּאֵר שָׁם. הָיוּ חוֹפְרִים שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר כָּל הַצְּרִיכִים לְצָרְכֵי הַחֲפִירָה בְּבַת אַחַת — פְּטוּרִין. וְאִם יֵשׁ נוֹסָפִין — נִשְׁמָטִין וְקוֹרִין וְחוֹזְרִין אֵלּוּ הַנּוֹסָפִים וּמִתְעַסְּקִים, וְהָאֲחֵרִים נִשְׁמָטִין כְּמִסְפַּר הַנּוֹסָפִין וְקוֹרִין וְחוֹזְרִין לְהִתְעַסֵּק, וְנִשְׁמָטִים אֲחֵרִים עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁקָּרְאוּ כֻּלָּם, וְלֹא נִתְבַּטֵּל שׁוּם דָּבָר מֵעֵסֶק הַקֶּבֶר כְּלָל (אֲפִלּוּ רֶגַע):

Le fossoyeur (חוֹפֵר). De même le fossoyeur qui creuse la tombe du met — פָּטוּר de tout, même au moment de son repos (בִּשְׁעַת נוּחוֹ), comme expliqué là-bas. S’ils étaient deux ou plus à creuser : tous ceux nécessaires בְּבַת אַחַת — פְּטוּרִין. S’il y en a en surplus (נוֹסָפִין) — נִשְׁמָטִין וְקוֹרִין puis reviennent ; ces surnuméraires s’occupent [du creusement], et les autres s’esquivent au nombre des surnuméraires, lisent et reviennent s’occuper, et d’autres s’esquivent, עַד שֶׁקָּרְאוּ כֻּלָּם — sans que rien du travail de la tombe ne soit interrompu (אֲפִלּוּ רֶגַע).

אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת שֶׁל מֵת אוֹ תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת שֶׁל קֶבֶר, מִשּׁוּם ״לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ״. וְאִם קָרָא — לֹא יָצָא, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת, שֶׁקְּנָסוּהוּ חֲכָמִים עַל שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג. וּבֵית הַקְּבָרוֹת הַמֻּקָּף מְחִצָּה — מֻתָּר לִקְרוֹת חוּץ לַמְּחִצָּה, אֲפִלּוּ סָמוּךְ לָהּ וּבְתוֹךְ ד׳ אַמּוֹת לַקְּבָרוֹת. אֲבָל בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה — יֵשׁ לִמְנֹעַ אֲפִלּוּ חוּץ לְד׳ אַמּוֹת, שֶׁמָּא יִתְקָרֵב לְד׳ אַמּוֹת שֶׁל אֵיזֶה קֶבֶר בְּלִי דַּעַת. וְאִם קָרָא — יָצָא, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אִסּוּר בָּרוּר אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשָׁשׁ לְבַד:

Loeg larash — ד׳ אמות. Il est אָסוּר de lire le ק״ש à l’intérieur des ד׳ אמות d’un met ou des ד׳ אמות d’une tombe, à cause de « לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ ». Et s’il a lu — לֹא יָצָא, il doit recommencer, car les חכמים l’ont pénalisé (קָנְסוּהוּ) pour avoir transgressé leurs paroles, même par שׁוֹגֵג. Un cimetière entouré d’une מְחִצָּה — il est permis de lire חוּץ לַמְּחִצָּה, même tout près et à l’intérieur des ד׳ אמות des tombes. Mais בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה — il faut s’abstenir même hors des ד׳ אמות, de peur de s’approcher sans le savoir des ד׳ אמות d’une tombe ; et s’il a lu — יָצָא, puisque ce n’est pas un interdit clair mais seulement par crainte (חֲשָׁשׁ).