Level 4 — Daat HaRav (Alter Rebbe) — Siman ע״א · דִּין אָבֵל וְהָעוֹסְקִים בַּמֵּת

אָבֵל וְהָעוֹסְקִים בַּמֵּת פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ ו׳ סְעִיפִים:מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֻטָּל עָלָיו לְקָבְרוֹ, כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה אֲחוֹתוֹ נְשׂוּאָה שֶׁבַּעְלָהּ חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ, אוֹ אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בִּשְׁבִילוֹ לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַקְּבוּרָה, אוֹ אֲפִלּוּ כְּבָר עָסַק כָּל צְרָכּוֹ — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּמִכָּל הַבְּרָכוֹת וַאֲפִלּוּ מֵעֲנִיַּת אָמֵן וּמִכָּל הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִקְרוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ לַעֲנוֹת אָמֵן שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל בִּשְׁבִילוֹ מִצָּרְכֵי הַמֵּת — אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֵת, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ פָּנוּי לְחַשֵּׁב בְּצָרְכֵי הַמֵּת וְיַחְשֹׁב בָּהֶם תָּמִיד. וַאֲפִלּוּ הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת וְנוֹדַע לוֹ קֹדֶם הַקְּבוּרָה — אָסוּר, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים. וְיֵשׁ מַתִּירִים אִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּשְׁבִילוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַסֵּק. וְנוֹהֲגִין כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (וּלְדִבְרֵי הַכֹּל בֵּן שֶׁהוּא אוֹנֵן עַל אָבִיו — יָכוֹל לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלוֹמַר קַדִּישׁ עַל אָבִיו, כִּי זֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָבִיו). וְכָל זֶה קֹדֶם הַקְּבוּרָה, אֲבָל מִיָּד שֶׁמַּתְחִילִין לְהַשְׁלִיךְ עָפָר עַל הַמֵּת — חַיָּב בִּקְרִיאַת שְׁמַע אִם לֹא עָבַר זְמַנָּהּ. וּתְפִלַּת י״ח בִּלְבַדָּהּ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ אַחַר זְמַנָּהּ שֶׁהוּא שְׁלִישׁ הַיּוֹם, אִם לֹא עָבַר עֲדַיִן חֲצוֹת הַיּוֹם. אֲבָל אַחַר כָּךְ לֹא יִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם לְתַשְׁלוּמִין שֶׁל שַׁחֲרִית, כֵּיוָן שֶׁהָיָה פָּטוּר בְּשַׁחֲרִית. וּמִטַּעַם זֶה לֹא יֹאמַר כָּל בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר, אֲפִלּוּ נִקְבַּר קֹדֶם שֶׁעָבַר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָל חִיּוּב הַבְּרָכוֹת דְּהַיְנוּ כְּשֶׁקָּם מִמִּטָּתוֹ הָיָה פָּטוּר מֵהֶן — אֵין צָרִיךְ לְהַשְׁלִימָן אַחַר כָּךְ. וְאִם מְבָרֵךְ — בְּרָכָה לְבַטָּלָה הִיא:

The onen. One whose relative died and whom he must mourn — even if the burial is not his responsibility (e.g. his married sister, whose husband must bury her), even if someone else attends to the burial for him, or even if he has already done all its needs — is פָּטוּר from קריאת שמע, תפילה, all ברכות, even עֲנִיַּת אָמֵן, and all the mitsvot of the Torah. Even if he wants to be strict and read — אָסוּר מדברי סופרים מפני כבוד המת, so that his heart is free to attend to the needs of the met. Even in another city, if he learns of it before the burial — אָסוּר (the Sages did not distinguish). יֵשׁ מַתִּירִים if someone attends to it for him, all the more so in another city ; וְנוֹהֲגִין כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. (By all views, a son who is onén for his father may go to the synagogue to say קדיש for his father — for that is his father’s כבוד.) All this קֹדֶם הַקְּבוּרָה ; but the moment they begin to cast earth on the met — חַיָּב in קריאת שמע if its time has not passed. The תפילת י״ח alone he may pray even after its time (שְׁלִישׁ הַיּוֹם) as long as חצות has not passed ; but afterward he does not pray מנחה twice as תשלומין for שחרית, since he was exempt at שחרית. For the same reason he does not say the ברכות השחר — even if buried before the time of ק״ש and תפילה passed — for at the moment the חיוב of the ברכות fell (on rising) he was exempt, and if he blesses it is a ברכה לבטלה.

וְכָל זֶה בְּחֹל, אֲבָל בְּשַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת בִּקְבוּרָתוֹ וְאֵין אֲנִינוּת נוֹהֶגֶת כְּלָל — חַיָּב בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּבְכָל הַמִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם. וּלְעֵת עֶרֶב, אִם הוּא מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַקְּבוּרָה — פָּטוּר. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם — חַיָּב גַּם לְעֵת עֶרֶב בְּכָל הַמִּצְווֹת. וְיֵשׁ לוֹ גַּם כֵּן לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַקָּהָל קוֹרִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד הַלַּיְלָה, מִכָּל מָקוֹם זֶה שֶׁיִּהְיֶה פָּטוּר בַּלַּיְלָה — לֹא יְבַטֵּל מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם כָּל שֶׁיָכוֹל לִקְרוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה, שֶׁהֲרֵי רֹב הַקָּהָל קוֹרִין כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ מִבְּעוֹד יוֹם, אִם כֵּן יָכוֹל זֶה לִסְמֹךְ עַל זֶה בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם מִפְּלַג הַמִנְחָה וּלְמַעְלָה, שֶׁהוּא לַיְלָה גָּמוּר לְעִנְיַן תְּפִלָּה לְר׳ יְהוּדָה. וְאַף מִי שֶׁנָּהַג לְעוֹלָם כַּחֲכָמִים — יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה אֲפִלּוּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּמְקוֹם אֵיזֶה אֹנֶס שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רצ״ג:

Shabbat. All this בְּחֹל ; but on שבת, since it is impossible to attend to the burial and aninout does not apply at all — חַיָּב in קריאת שמע, תפילה and all the mitsvot all day. Toward evening : if he מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם (waits for nightfall at the edge of the תחום) to attend to the burial — פָּטוּר ; if not — חַיָּב also at evening in all the mitsvot. He should also read the ק״ש of ערבית מבעוד יום, though the congregation does not read on מוצאי שבת until night — so as not to forfeit עול מלכות שמים while he can read before night, since most read on weekdays מבעוד יום and he may rely on this that שבת. All the more may he pray the תפילת ערבית of מוצאי שבת מבעוד יום, from פְּלַג הַמִּנְחָה, which is full night for תפילה per רַבִּי יְהוּדָה ; even one who always follows the חכמים may rely on רבי יהודה in case of אונס — as at סימן רצ״ג.

יוֹם טוֹב שֵׁנִי — דִּינוֹ כְּחֹל, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לְקָבְרוֹ הַיּוֹם כְּמוֹ בְּחֹל. וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אִם רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם עַל יְדֵי נָכְרִים — דִּינוֹ כְּחֹל, שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לְהַמְצִיא לָהֶם אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם — דִּינוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּת. וְדִין לֵיל יוֹם טוֹב בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹבְרִין מֵת בַּלַּיְלָה, וְכֵן בַּיּוֹם בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָבְרוֹ מֵחֲמַת אֵיזֶה אֹנֶס — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן תקמ״ח:

Yom Tov. The יום טוב שני — its rule is like a weekday (חול), since he can bury him that day. The יום טוב ראשון : if he wants to bury him that day עַל יְדֵי נָכְרִים — its rule is like חול, since one must provide them a coffin (אָרוֹן) and shrouds (תַכְרִיכִין) ; if he does not want to bury him that day — its rule is like שבת. The rule of the night of יום טוב where they do not bury at night, likewise the day where he cannot bury מֵחֲמַת אֹנֶס — will be explained at סימן תקמ״ח.

הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה וּמִכָּל מִּצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִצְוָה, וְכָל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה — לֹא הִטְרִיחַתּוּ תּוֹרָה לִטְרֹחַ בְּמִּצְווֹת אֲחֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ל״ח. הָיוּ שְׁנַיִם מְשַׁמְּרִים — זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא, וְאַחַר כָּךְ מְשַׁמֵּר זֶה וְקוֹרֵא זֶה:

The watcher (מְשַׁמֵּר). One who watches the met, even if it is not his own met — פָּטוּר from קריאת שמע, תפילה and all the mitsvot of the Torah, because he is עוֹסֵק בְּמִצְוָה ; and anyone occupied with a mitsva — the Torah did not burden him to toil at other mitsvot, even if able, as at סימן ל״ח. If there were two watching — זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא, and afterward they switch.

וְכֵן הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת פָּטוּר מִכֻּלָּן אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נוּחוֹ, כְּמוֹ ש(יִ)[נִ]תְבָּאֵר שָׁם. הָיוּ חוֹפְרִים שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר כָּל הַצְּרִיכִים לְצָרְכֵי הַחֲפִירָה בְּבַת אַחַת — פְּטוּרִין. וְאִם יֵשׁ נוֹסָפִין — נִשְׁמָטִין וְקוֹרִין וְחוֹזְרִין אֵלּוּ הַנּוֹסָפִים וּמִתְעַסְּקִים, וְהָאֲחֵרִים נִשְׁמָטִין כְּמִסְפַּר הַנּוֹסָפִין וְקוֹרִין וְחוֹזְרִין לְהִתְעַסֵּק, וְנִשְׁמָטִים אֲחֵרִים עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁקָּרְאוּ כֻּלָּם, וְלֹא נִתְבַּטֵּל שׁוּם דָּבָר מֵעֵסֶק הַקֶּבֶר כְּלָל (אֲפִלּוּ רֶגַע):

The gravedigger (חוֹפֵר). Likewise the gravedigger who digs the met’s grave — פָּטוּר from all, even at his moment of rest (בִּשְׁעַת נוּחוֹ), as explained there. If there were two or more digging : all those needed בְּבַת אַחַת — פְּטוּרִין. If there are extra ones (נוֹסָפִין) — נִשְׁמָטִין וְקוֹרִין and return ; these extras attend [to the digging], and the others slip away by the number of the extras, read and return to attend, and others slip away, עַד שֶׁקָּרְאוּ כֻּלָּם — without anything of the grave’s work being interrupted (אֲפִלּוּ רֶגַע).

אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת שֶׁל מֵת אוֹ תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת שֶׁל קֶבֶר, מִשּׁוּם ״לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ״. וְאִם קָרָא — לֹא יָצָא, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת, שֶׁקְּנָסוּהוּ חֲכָמִים עַל שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג. וּבֵית הַקְּבָרוֹת הַמֻּקָּף מְחִצָּה — מֻתָּר לִקְרוֹת חוּץ לַמְּחִצָּה, אֲפִלּוּ סָמוּךְ לָהּ וּבְתוֹךְ ד׳ אַמּוֹת לַקְּבָרוֹת. אֲבָל בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה — יֵשׁ לִמְנֹעַ אֲפִלּוּ חוּץ לְד׳ אַמּוֹת, שֶׁמָּא יִתְקָרֵב לְד׳ אַמּוֹת שֶׁל אֵיזֶה קֶבֶר בְּלִי דַּעַת. וְאִם קָרָא — יָצָא, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אִסּוּר בָּרוּר אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשָׁשׁ לְבַד:

Loeg larash — ד׳ אמות. It is אָסוּר to read the ק״ש within the ד׳ אמות of a met or within the ד׳ אמות of a grave, because of « לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ ». And if he read — לֹא יָצָא, he must repeat, for the חכמים fined him (קָנְסוּהוּ) for transgressing their words, even if שׁוֹגֵג. A cemetery surrounded by a מְחִצָּה — it is permitted to read חוּץ לַמְּחִצָּה, even close to it and within the ד׳ אמות of the graves. But בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה — one should refrain even outside the ד׳ אמות, lest he approach unknowingly within the ד׳ אמות of some grave ; and if he read — יָצָא, since it is not a clear prohibition but only out of concern (חֲשָׁשׁ).