Pourquoi un niveau 4 dédié à l'Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken n'est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) : c'est un Choulhan Aroukh à part entière, écrit par l'Admour HaZaken, avec sa propre découpe et sa propre numérotation des séifim. Ici, le Choulhan Aroukh HaRav compte un séif, et le Choul'han Aroukh du Mehaber deux : les renvois de cette page suivent la numérotation du Rav, sauf quand le Choul'han Aroukh du Mehaber est nommé.
Cette page rassemble, pour le siman שפ״ד, le texte intégral du Rav et sa traduction, ce en quoi son texte diffère des séifim du Mehaber, et la conduite pratique qui en découle.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l'Admour HaZaken
שלחן ערוך הרב — סימן שפ״ד
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב)
סימן שפ״ד — נָכְרִי אַכְסְנַאי אִם מְעַכֵּב — וּבוֹ סְעִיף אֶחָד
Source : édition Kehot, telle que reproduite sur Sefaria. 1 séif (le Choul'han Aroukh du Mehaber en compte 2, sous sa propre numérotation).
סעיף א נָכְרִי אַכְסְנַאי אִם מְעַכֵּב וּבוֹ סְעִיף אֶחָד: נָכְרִי הַנִּכְנָס לְאֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר לְשֵׁם אַכְסְנָאוּת…
נָכְרִי אַכְסְנַאי אִם מְעַכֵּב וּבוֹ סְעִיף אֶחָד:
נָכְרִי הַנִּכְנָס לְאֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר לְשֵׁם אַכְסְנָאוּת, אִם נִכְנַס שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת — אֵינוֹ אוֹסֵר לְעוֹלָם, וְאִם נִכְנַס בִּרְשׁוּת, שֶׁהִשְׂכִּירוּ אוֹ הִשְׁאִילוּ לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד לַאֲכִילָה, אִם הוּא רָגִיל לָבֹא — אוֹסֵר מִיָּד בְּבוֹאוֹ, וְאִם אֵינוֹ רָגִיל — אֵינוֹ אוֹסֵר עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע בְּאַכְסְנַאי יִשְׂרָאֵל. וְנָכְרִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹב עַל הַבַּיִת נִקְרָא "נִכְנַס בִּרְשׁוּת".
וְאַנְשֵׁי חֵיל הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּכְנְסוּ בְּבָתֵּי הַיְּהוּדִים, מֵהֶם בְּחָזְקָה וּמֵהֶם בְּרָצוֹן, אִם יֵשׁ לְבַעֲלֵי בָתִּים בְּאוֹתָם חֲדָרִים שֶׁנִּכְנְסוּ בָּהֶם הַנָּכְרִים כֵּלִים שֶׁאֵינָם נִטָּלִים בְּשַׁבָּת — אֵינָם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם בְּכָל עִנְיָן, וְאִם לָאו — אוֹסְרִים בַּחֲצֵרוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ בָּהֶן בִּרְשׁוּת לְאַחַר ל' יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְגִילִים לָבֹא שָׁם. אֲבָל הַנִּכְנָסִים בְּחָזְקָה אֵינָם אוֹסְרִים לְעוֹלָם.
(וְכָל זֶה בְּאַכְסְנָאִים, שֶׁאֵינָם קְבוּעִים שָׁם. אֲבָל הַמַּשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְנָכְרִי לָדוּר בּוֹ בִּקְבִיעוּת שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם — אֵינוֹ אוֹסֵר בְּכָל עִנְיָן, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שפ״ב):
Non-Juif hôte de passage (akhsanaï) : empêche-t-il [l'érouv] ? Il contient un seul séif :
Un non-Juif qui entre dans l'une des maisons de la cour pour y loger en hôte de passage (akhsanaout) : s'il est entré sans permission, il n'interdit jamais ; et s'il est entré avec permission — qu'on lui a loué ou prêté une chambre réservée pour manger —, s'il a l'habitude de venir, il interdit aussitôt, dès sa venue ; et s'il n'en a pas l'habitude, il n'interdit qu'après trente jours, comme il a été expliqué au siman 370 à propos de l'hôte de passage juif. Et un non-Juif qui a une créance sur la maison est appelé « entré avec permission ».
Et les hommes de l'armée du roi qui sont entrés dans les maisons des Juifs, les uns par la force et les autres de plein gré : si les maîtres de maison ont, dans ces chambres où les non-Juifs sont entrés, des objets (kélim) qu'on ne prend pas pendant Chabbat, ils ne leur imposent d'interdit en aucun cas ; sinon, ils interdisent, dans les cours où ils sont entrés avec permission, après trente jours, même s'ils n'ont pas l'habitude d'y venir. Mais ceux qui entrent par la force n'interdisent jamais.
(Et tout cela concerne les hôtes de passage, qui ne sont pas établis là. Mais celui qui loue sa maison à un non-Juif pour qu'il y habite à demeure, un an ou deux : [le non-Juif] n'interdit en aucun cas, car assurément il ne lui a pas loué sa maison dans l'intention qu'il lui impose un interdit à demeure, toute l'année, comme il a été expliqué au siman 382.)
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim שפ״ד. Sefaria ne donne aucune entrée de Kountress Aharon pour ce siman.
לשון הרב מול סעיף המחבר
Où le texte du Rav diffère du séif du Mehaber
Ce relevé compare le texte du Rav aux deux séifim du Mehaber, cités côte à côte. Il ne présente pas ces points comme propres au Rav : des précisions que le Rav écrit dans le corps de la loi se lisent déjà dans le Magen Avraham sur ce siman, et le Taz oppose déjà au séif des soldats la règle de la maison louée à un non-Juif. Chaque point nomme l'endroit où on les lit.
נקודה א — נכנס ברשות: חדר מיוחד, וחוב על הבית (שו״ע הרב שפ״ד:א)
Point א — « entré avec permission » : la chambre réservée, la créance sur la maison (Choulhan Aroukh HaRav 384:1)
Ce que veut dire « entré avec permission »
Ce qu'écrit le Mehaber : « עכו״ם הנכנס לשם אכסנאות אם נכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם ואם נכנס ברשות אם הוא רגיל לבא אוסר מיד ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאחר שלשים יום » (שו״ע או״ח שפ״ד:א).
Ce qu'écrit le Rav : il pose le cas, « נָכְרִי הַנִּכְנָס לְאֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר לְשֵׁם אַכְסְנָאוּת » (שו״ע הרב שפ״ד:א) ; il dit ce qu'est l'entrée avec permission, « וְאִם נִכְנַס בִּרְשׁוּת, שֶׁהִשְׂכִּירוּ אוֹ הִשְׁאִילוּ לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד לַאֲכִילָה » (שו״ע הרב שפ״ד:א) ; il renvoie au siman ש״ע, « כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע בְּאַכְסְנַאי יִשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב שפ״ד:א) ; et il ajoute « וְנָכְרִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹב עַל הַבַּיִת נִקְרָא "נִכְנַס בִּרְשׁוּת" » (שו״ע הרב שפ״ד:א).
Ce qui se lit déjà avant lui : le Magen Avraham propose (נ״ל) le cas de la créance : « נ״ל דעכו״ם שיש לו חוב על הבית מקרי ברשות » (מגן אברהם שפ״ד ס״ק א). Après le Rav, la Michna Beroura écrit : « ר״ל שהשאילו או השכירו חדר מיוחד להתאכסן שם » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג), puis « כתב מג״א דעכו״ם שיש לו חוב על הבית ונכנס שלא ברשות בעד חובו מיקרי ברשות ואוסר ויש מקילין בזה » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג) ; et sur les trente jours, elle renvoie elle aussi au siman ש״ע, « וכמו לעיל בס״ס ש״ע » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ה).
La différence : le séif du Mehaber écrit « ואם נכנס ברשות » (שו״ע או״ח שפ״ד:א) sans dire ce que c'est ; le Rav le dit — une chambre réservée qu'on lui a louée ou prêtée, « חֶדֶר מְיֻחָד לַאֲכִילָה » (שו״ע הרב שפ״ד:א), là où la Michna Beroura, après lui, écrit « להתאכסן שם » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג). Le cas de la créance, que le Magen Avraham propose, le Rav l'écrit dans le corps de la loi, sans réserve ; la Michna Beroura rapporte le Magen Avraham et ajoute « ויש מקילין בזה » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ג). Les commentateurs divergent sur ce cas ; consulte ton Rav.
Conséquence pratique : selon le texte du Rav, le non-Juif hôte de passage n'interdit jamais s'il est entré sans permission ; s'il est entré avec permission — une chambre réservée pour manger qu'on lui a louée ou prêtée, ou une créance sur la maison —, il interdit dès sa venue s'il a l'habitude de venir, et après trente jours s'il n'en a pas l'habitude (Choulhan Aroukh HaRav 384:1).
נקודה ב — אנשי חיל המלך (שו״ע הרב שפ״ד:א)
Point ב — les hommes de l'armée du roi (Choulhan Aroukh HaRav 384:1)
Avec ou sans objets du maître de maison dans la chambre
Ce qu'écrit le Mehaber : « אנשי חיל המלך שנכנסו בבתי היהודים בין בחזקה בין ברצון אם יש לבעלי בתים באותם מקומות שנכנסו העכו״ם כלים שאסור לטלטלם בשבת אינם אוסרים עליהם » (שו״ע או״ח שפ״ד:ב).
Ce qu'écrit le Rav : « וְאַנְשֵׁי חֵיל הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּכְנְסוּ בְּבָתֵּי הַיְּהוּדִים, מֵהֶם בְּחָזְקָה וּמֵהֶם בְּרָצוֹן, אִם יֵשׁ לְבַעֲלֵי בָתִּים בְּאוֹתָם חֲדָרִים שֶׁנִּכְנְסוּ בָּהֶם הַנָּכְרִים כֵּלִים שֶׁאֵינָם נִטָּלִים בְּשַׁבָּת — אֵינָם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם בְּכָל עִנְיָן » (שו״ע הרב שפ״ד:א) ; puis « וְאִם לָאו — אוֹסְרִים בַּחֲצֵרוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ בָּהֶן בִּרְשׁוּת לְאַחַר ל׳ יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְגִילִים לָבֹא שָׁם. אֲבָל הַנִּכְנָסִים בְּחָזְקָה אֵינָם אוֹסְרִים לְעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״ד:א).
Ce qui se lit déjà avant lui : le Taz écrit que le séif ב du Mehaber vient d'une responsa du Rachba, « זהו מתשו׳ הרשב״א הביאו ב״י » (ט״ז או״ח שפ״ד ס״ק א), et l'interroge (point ג). Le Magen Avraham écrit : « צ״ע דבס״א כ׳ דשלא ברשות אינו אוסר ואפשר דס״ל דחיל המלך כברשות דמי דדינא דמלכותא דינא וכמ״ש רסי׳ ת״מ אבל ברשב״א משמע דחיל המלך שוה לשאר עכו״ם עבב״י וצ״ע ועכ״פ אינן אוסרים פחות מל׳ יום אם אין רגילין לבוא ואם יש לישראל רשות להניח כלים בחדרם אין אוסרים עסי׳ שפ״ב סי׳ י״ח » (מגן אברהם שפ״ד ס״ק ב). Après le Rav, la Michna Beroura écrit « הקשו המפרשים דהא בסעיף א׳ מבואר דשלא ברשות אינו אוסר כלל ותירצו דמיירי שמתאכסנים ע״פ דינא דמלכותא » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו), « ובזה אפי׳ לא נתרצה הבעה״ב נמי אוסר דהפקיד יש לו רשות ע״ז מן המלכות וכנכנס ברשות דמי » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו), « ואם משנה הפקיד מחוק שנתן המלך והוא עושה בחזקה הרי הוא כשאר עכו״ם ואינו אוסר » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו), et « ובספר משכנות יעקב סי׳ קי״ב חולק לגמרי על פסק המחבר ודעתו דלגבי אנשי חיל תמיד ברשות בעלים קיימא ושמן עליו ובכל גווני אינו אוסר » (משנה ברורה שפ״ד ס״ק ו) ; quand le maître de maison n'a pas de prise (תפיסת יד) [dans la chambre], les commentateurs divergent (niveau 2, section 6). Sur les objets qu'on ne déplace pas, le Biour Halakha écrit « וגם הגר״ז העתיק כהשו״ע » (ביאור הלכה שפ״ד), ; il discute si d'autres objets suffisent, et conclut, « מאחר שהמאמר מרדכי כתב להקל בזה » (ביאור הלכה שפ״ד), « וא״כ אפשר דיש להקל בשעת הדחק » (ביאור הלכה שפ״ד).
La différence : le Mehaber écrit « בין בחזקה בין ברצון » (שו״ע או״ח שפ״ד:ב), et ne pose que le cas où les maîtres de maison ont, dans ces lieux, « כלים שאסור לטלטלם בשבת » (שו״ע או״ח שפ״ד:ב) : les soldats n'interdisent pas. Le Rav écrit « מֵהֶם בְּחָזְקָה וּמֵהֶם בְּרָצוֹן » (שו״ע הרב שפ״ד:א) et, dans ce cas, « אֵינָם אוֹסְרִים עֲלֵיהֶם בְּכָל עִנְיָן » (שו״ע הרב שפ״ד:א) ; puis il écrit le cas contraire, que le séif du Mehaber n'écrit pas : ceux qui sont entrés avec permission interdisent après trente jours, même s'ils n'ont pas l'habitude de venir, et « אֲבָל הַנִּכְנָסִים בְּחָזְקָה אֵינָם אוֹסְרִים לְעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״ד:א), la règle que le Rav écrit au début du séif pour le non-Juif entré sans permission, « אִם נִכְנַס שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת — אֵינוֹ אוֹסֵר לְעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״ד:א). Sur les soldats entrés par la force, et sur le cas où il n'y a pas de tels objets, les commentateurs divergent (ci-dessus ; niveau 2, sections 5 et 6 ; niveau 3, section 5). Cette page ne dit pas comment le texte du Rav se situe entre ces lectures ; consulte ton Rav.
Conséquence pratique : selon le texte du Rav, si les maîtres de maison ont, dans les chambres où les soldats sont entrés, des objets qu'on ne prend pas pendant Chabbat, les soldats n'interdisent en aucun cas ; sinon, ceux qui sont entrés avec permission interdisent après trente jours, même s'ils n'ont pas l'habitude de venir, et ceux qui sont entrés par la force n'interdisent jamais (Choulhan Aroukh HaRav 384:1) ; sur ce dernier cas, et sur le cas où il n'y a pas de tels objets, les commentateurs divergent (ci-dessus ; niveau 2, sections 5 et 6).
נקודה ג — המשכיר ביתו לנכרי בקביעות (שו״ע הרב שפ״ד:א)
Point ג — la maison louée à un non-Juif à demeure (Choulhan Aroukh HaRav 384:1)
L'hôte de passage et le locataire établi
Ce qu'écrit le Mehaber : ses deux séifim sur ce siman ne parlent que de l'hôte de passage et des soldats, et ne font pas cette distinction. La règle du Juif qui loue ou prête sa maison à un non-Juif est écrite dans la glose du Rama au siman שפ״ב, séif א : le non-Juif n'interdit pas sur lui, car il ne la lui a pas louée ou prêtée pour qu'il lui impose un interdit.
Ce qu'écrit le Rav : entre parenthèses, à la fin du séif, « וְכָל זֶה בְּאַכְסְנָאִים, שֶׁאֵינָם קְבוּעִים שָׁם. אֲבָל הַמַּשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְנָכְרִי לָדוּר בּוֹ בִּקְבִיעוּת שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם — אֵינוֹ אוֹסֵר בְּכָל עִנְיָן, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שפ״ב » (שו״ע הרב שפ״ד:א).
Ce qui se lit déjà avant lui : le Taz oppose aux soldats la règle de la maison louée : « דאם השאיל לו או השכיר ביתו לעכו״ם אינו אוסר דלא השאיל לו אדעתא דליאסר עליו א״כ הכא אמאי יאסרו אנשי חיל עליו כל שאין לבעלי בתים כלים שם וצ״ע רב » (ט״ז או״ח שפ״ד ס״ק א). Après le Rav, le Biour Halakha pose la même question sur l'hôte de passage du séif א du Mehaber, « והקשו האחרונים דהא לעיל בריש סי׳ שפ״ב מבואר בהג״ה דישראל שהשכיר או השאיל ביתו לעכו״ם אינו אוסר עליו » (ביאור הלכה שפ״ד), et rapporte plusieurs réponses, dont celle du Rav : « והגר״ז תי׳ דלא מקילינן גבי עכו״ם אלא בשהיה השאלה או השכירות לזמן מרובה דאין סברא שיאסור עליו זמן רב חצירו בשביל העכו״ם משא״כ הכא דאינו אלא אכסנאי לחודש ימים או מעט יותר בזה לא מקילינן כלל גבי עכו״ם טפי מבאורח ישראל » (ביאור הלכה שפ״ד) ; puis « אבל דעת הגר״א בסי׳ שפ״ב דלא מקילינן כלל בנכרי טפי מבישראל » (ביאור הלכה שפ״ד) ; et il conclut « ומ״מ לדינא צ״ע אם יש להקל בלא יכול לסלוקי » (ביאור הלכה שפ״ד).
La différence : le Mehaber, sur ce siman, n'écrit pas de distinction entre l'hôte de passage et le locataire établi ; le Rav l'écrit, avec sa raison, « שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ » (שו״ע הרב שפ״ד:א), et un renvoi au siman שפ״ב. Le Biour Halakha rapporte cette distinction comme la réponse du Rav à la question des A'haronim (« והגר״ז תי׳ »), et rapporte d'autres réponses ; les A'haronim divergent ; consulte ton Rav.
Conséquence pratique : selon le texte du Rav, quand on loue sa maison à un non-Juif pour qu'il y habite à demeure, un an ou deux, [le non-Juif] n'interdit en aucun cas [au bailleur], car il ne lui a certainement pas loué sa maison pour qu'il lui impose un interdit de façon fixe, toute l'année ; les règles de l'hôte de passage (points א et ב) concernent ceux qui ne sont pas établis là (Choulhan Aroukh HaRav 384:1).
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
Les paroles du Rabbi sur les thèmes du siman שפ״ד
Nous n'attribuons au Rabbi que des sources primaires vérifiables (lettre, sikha ou pesak identifiable, avec lien). À ce stade, aucune parole du Rabbi directement rattachée à ce siman n'a pu être confirmée contre Sefaria ou Chabad.org : nous préférons ne rien afficher plutôt qu'une référence non sourcée.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Points de conduite halakhique qui découlent directement du Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken siman שפ״ד, dans la sensibilité Habad. Le siman n'a qu'un séif : chaque point renvoie à ce séif, dans l'ordre du texte.
Pour le Hassid (חסיד) Habad — Siman שפ״ד
- ① Le non-Juif hôte de passage : entré sans permission, il n'interdit jamais ; entré avec permission — une chambre réservée pour manger qu'on lui a louée ou prêtée, ou une créance sur la maison —, il interdit dès sa venue s'il a l'habitude de venir, et après trente jours sinon. Sur la créance, les commentateurs divergent : voir la section 2. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken שפ״ד:1.
- ② Les hommes de l'armée du roi : si les maîtres de maison ont, dans les chambres où ils sont entrés, des objets qu'on ne prend pas pendant Chabbat, ils n'interdisent en aucun cas ; sinon, ceux qui sont entrés avec permission interdisent après trente jours, même s'ils n'ont pas l'habitude de venir, et ceux qui sont entrés par la force n'interdisent jamais. Sur les soldats entrés par la force, et sur le cas où il n'y a pas de tels objets, les commentateurs divergent : voir la section 2 ; consulte ton Rav. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken שפ״ד:1.
- ③ La maison louée à demeure : quand on loue sa maison à un non-Juif pour qu'il y habite à demeure, un an ou deux, [le non-Juif] n'interdit en aucun cas [au bailleur], « שֶׁבְּוַדַּאי לֹא הִשְׂכִּיר לוֹ בֵּיתוֹ עַל דַּעַת שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו בִּקְבִיעוּת כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ » (שו״ע הרב שפ״ד:א). Sur cette distinction, les A'haronim divergent : voir la section 2 ; consulte ton Rav. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken שפ״ד:1.
⚠ Cette section présente la conduite halakhique Habad. Pour toute question concrète : consulter ton Rav.