סימן קל״ב — שֶׁלֹּא לֵיהָנוֹת מִיֵּין נֶסֶךְ

כן, והשולחן ערוך כותב זאת בשורה הראשונה של הסימן: « מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים שאסרו או אותו העובד כוכבים ימכרנו ויתן דמיו לישראל » (שו״ע יו״ד קל״ב:א). והטעם אינו שהיין נמכר אלא שאין התשלום דמי מקח. הט״ז מנסח כך: « דלאו מכר הוא אלא אומר לו שפכת ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק א) — ויש לדקדק שהמדובר בדמי יין כשר, כלומר בשווי שהושחת. והש״ך מוסיף שכן הדין אף במקום שאין העובד כוכבים חייב בדין: « אפ״ה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים דמ״מ הזיקו » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ב). ולמעשה — שאל את רבך.

לפי שאין זו הרחבה של איסור ההנאה. הגמרא דוחה טעם זה בשורה אחת — « הֲרֵי עׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם דַּאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, וּתְנַן: מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן — מְקוּדֶּשֶׁת » (עבודה זרה ס״ב ע״א) — ודוחה גם את הסברה שהיין תופס דמיו כעבודה זרה, ומסיקה: « קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בַּחֲמָרִין וּבְיֵין נֶסֶךְ » (עבודה זרה ס״ב ע״א). הרי זה קנס, תקנת חכמים. והש״ך מזכירו במקום שהתולדה מתגלה: « משום קנס כדאית׳ ברבינו ירוחם שהביא הב״י וכן באשר״י שם » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ד). ומשום שהקנס בגברא, יכולות המעות להיות אסורות למוכר ומותרות לאחרים. ולמעשה — שאל את רבך.

המשנה מניחה את הכלל: « הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְנׇכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד — דָּמָיו מוּתָּרִין, מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק — דָּמָיו אֲסוּרִין » (עבודה זרה ע״א ע״א), ומרן נותן את המנגנון: « פסק עד שלא משך דמיו מותרים שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת מכירה היה מותר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב). פסיקת המחיר קודם שיטול העובד כוכבים את היין מספקת במקרה הרגיל. אבל אם צריך למדוד לכלי עובד כוכבים שיש בו עכבת יין, או שהוא אוחזו בידו, תובע מרן יותר: « צריך ליקח הדמים ואח״כ ימדוד » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב). והט״ז נותן את הטעם: « דבעובד כוכבים קונה משיכה או כסף ומ״ה צריך ליקח הדמים דאז קונה בכסף » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ד). ולמעשה — שאל את רבך.

הכל נחתך קודם שיקבלנה. הסעיף שם בפיו את הלשון המדויקת: « אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה » (שו״ע יו״ד קל״ב:ג). אינו אומר ״קח חזרה״ — שהמחזיר הרי היתה בידו — אלא ״תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה״. ומשקבלה, « ואם משקבלוה בשכרם אסור » (שו״ע יו״ד קל״ב:ג), שהתובע דמי דבר שהוא שלו מוכרו. ואם הגיעה החבית לרשותו ולא קבלה, לא נקנה כלום: « אבל לא קבלוה בשכרם אע״פ שנכנס לרשותם לא זכו בו שאין חצירו של אדם קונה לו בע״כ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ז). ולמעשה — שאל את רבך.

כאן נפרדות שתי מסורות הפסיקה, והסימן עצמו אומר זאת. מרן מניח את ההנחה בלא סייג של זמן: « סתם יינם של עממים עובדי כוכבים אסור בהנאה וה״ה למגעם ביין שלנו » (שו״ע יו״ד קכ״ג:א). והרב מביא את הדעה שכנגד: « ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים י״א דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א), ומיישמה ארבע פעמים בסימננו. אלא שהוא עצמו מציב את הגבול במשפט שאחריו: « אבל לכתחלה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א), ומוסיף: « ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר וע״ל סימן קל״ב » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א). והש״ך מצמצם עוד: « דבמקום שאין הפסד אף בזמן הזה אין להתיר בהנאה » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ו). והשיוך לאחת המסורות, וקריאת הגבולות הללו, נחתכים אצל רבך.