סימן קל״ה — באיזו כלים יש לחוש משום ניסוך

כן, כמעט בכל המקרים, ואין הסימן אלא אומר באיזה מחיר. בכלי של תשמיש ארעי שאינו מזופף כותב המחבר : « כלים שאין מכניסין לקיום בין שהם של עור בין שהם של עץ ושל זכוכית ושל אבן ושל מתכת אם אינן מזופתין משכשכן היטב במים ומותרים » (שו״ע יו״ד קל״ה:א). ובכלי שמכניסים בו יין לקיום צריך עירוי שלושה ימים : « כלים שמכניסים בהם יין לקיום צריכי׳ עירוי בין שלקחם ישנים מהעובד כוכבים בין שהם שלנו ונשתמש בהם העובד כוכבים אפילו לפי שעה ומיהו בעירוי סגי להו אפילו הם זפותים » (שו״ע יו״ד קל״ה:ז). וטעם הקולא היחסית הזאת נתון בגמרא עצמה : « זֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּחַמִּין, וְזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּצוֹנֵן. » (עבודה זרה ל״ד ע״א) — תשמיש היין בצונן. ולמעשה, שאל את רבך.

סעיף י״ב נותן את הסדר השלם : « כל מקום שצריך עירוי צריך למלאותו מים על כל גדותיו ויניחם בו כ״ד שעות מעת לעת ולסוף כ״ד שעות ישפכם והמים מותרים (ויש אוסרים המים) (מרדכי פא״מ ובארוך ואגודה בשם ראבי״ה) ויתן בו מים שניים ויניחם בו כ״ד שעות וכן יעשה פעם שלישית » (שו״ע יו״ד קל״ה:י״ב). ושלושה דיוקים נוגעים לדבר. שלושת הימים יכולים להיות מפוזרים — והש״ך כותבו בשם הטור והרשב״א : « ואפילו לכתחלה יכול לעשות ג׳ ימים מפוזרים. טור ורשב״א: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק ל). ומים שנשפכו קודם מעת לעת אינם עולים : « ואם שפך המים קודם שעמדו בו כ״ד שעות לא עלו לו אותם המים » (שו״ע יו״ד קל״ה:י״ב). והש״ך בנקודות הכסף, שהביאה הבאר היטב, נותן את טעם הדבר : « ומטעם זה לא בעינן ג׳ מעל״ע רצופים אלא ג׳ פליטות זה אחר זה מיהו בלא״ה מותר בדיעבד ולאו דוקא הכא אלא בכל כלי היין שנשתמשו בהן בדיעבד בלי הכשר כלל משום דמסתמא איכא ס׳ נגד הקליפה ושרי לדידן כדלקמן סי׳ קל״ז עכ״ל): » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק כ״א). ולמעשה, שאל את רבך.

אחד בלבד, והמחבר כותבו בלא סייג : « בולעים הרבה ביותר ואין להם טהרה עולמית אפילו ביישון י״ב חדש ואפילו באין מכניסין בהם לקיום ואפי׳ היה תחילת תשמישן ביד ישראל » (שו״ע יו״ד קל״ה:ה). והגמרא אינה מזכירתו אלא פעם אחת : « כְּלֵי נֶתֶר אֵין (לוֹ) [לָהֶן] טׇהֳרָה עוֹלָמִית. מַאי כְּלֵי נֶתֶר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: כְּלֵי מַחְפּוֹרֶת שֶׁל צְרִיף. » (עבודה זרה ל״ג ע״ב). וסעיף ו׳ מוסיף עליו את הכלים המצופים ירוק, ומאותו טעם — הצריף. והש״ך מעיר אגב אורחא שזיהוי המחצב שנוי במחלוקת רש״י והרמב״ם : « אבל הרמב״ם שם סתר בארוכה דברי האומרים כן ופי׳ שהוא הנקרא טפל בל׳ ערבי » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק י״ח). ולמעשה, שאל את רבך.

לא, וזו הנקודה המועילה ביותר למעשה. הזכוכית פטורה לדברי הכול מחומרת המכניסו לקיום : « יש מי שאומר שלא החמירו בשביל שמכניסו לקיום » (שו״ע יו״ד קל״ה:ח), והש״ך נותן את הטעם בשם הר״ן : « דשועים וקשים הם ובליעתם מועטת מכל הכלים. ר״ן: » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק כ״ג). והמתכת אינה פטורה : המחבר מכריע כדעה הרחבה, ומיכל מתכת המקיים יין צריך עירוי. והבית יוסף מביא את שיטת הרא״ש שנפסקה : « וכן מסתבר דכיון שהיין משתהה בתוכו זמן מרובה נבלע בתוכו וכן אמרינן גבי נודות של עור אין לחלק במכניסו לקיום » (בית יוסף יו״ד קל״ה). ולמעשה, שאל את רבך.

זו הנקודה שבסימן שלא הכריעו בה האחרונים. הש״ך מביא את הפרישה, שאין אוסר אלא תשמיש : « דוקא בנשתמש בהן אבל אם נגע בהם בשעת טפיחה לא נאסר דגזרו משום שמא ישתמש בהם העובד כוכבים ויכניס בהן לקיום » (ש״ך יו״ד קל״ה ס״ק כ״ב). והט״ז דוחה חילוק זה בלשון חריפה : « ודבריו תמוהים מכל צידי צדדים חדא דמנין לנו לחלק בזה הא אין לנו רמז בתלמוד מזה » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק ט), ומוציא מזה הוראה מעשית בשמרים הנמכרים לעובד כוכבים. אך הש״ך בנקודות הכסף מחזיק בדעת הפרישה, והבאר היטב מביא את שתי הדעות בלא לבחור : « ובנה״כ מסכים לדעת הפרישה בכאן מטעם כיון דאינו מזופף לא גזרו בנגיעה כולי האי להחמיר להצריכו עירוי » (באר היטב יו״ד קל״ה ס״ק י״ג). וזו בדיוק שאלה שנחתכת עם רבך.

סעיף ט״ו פותח את דרך החום : « כלי עץ וכלי עור וכלי חרס אפילו מזופתים ואפילו מכניסן לקיום ניתרים בהגעלה בכלי ראשון » (שו״ע יו״ד קל״ה:ט״ו). והרמ״א מתאר את המנהג הרווח, והוא מנהגנו עד היום : « ויש מתירין אפילו ע״י עירוי שמערה בהן רותחין ולגלגלן » (רמ״א יו״ד קל״ה:ט״ו). והט״ז מעמיד את התנאי שאין לשוכחו : « נראה דוקא מכלי ראשון דכל מה שאפשר לקרב לנו לעיקר הדין כן עבדינן לכתחלה » (ט״ז יו״ד קל״ה ס״ק י״ט) — המים צריכים לבוא מכלי ראשון. ואם אפשר להמתין, סעיף ט״ז מתיר את הכול בלא מעשה, והפתחי תשובה מדייק שחודשי לבנה הם : « דהנך חדשים הם חדשי לבנה כל חודש כ״ט יום ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד קל״ה ס״ק ג). ולמעשה, שאל את רבך.