סימן קל״ו — שֶׁהַשּׁוֹלֵחַ כְּלִי יַיִן בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים צָרִיךְ לַחְתְּמוֹ

לפי שאין הסכנה בנגיעה אלא בתשמיש. המחבר כותב : « השולח ביד עובד כוכבים כלים המיוחדים ליין צריך להחתימם בחותם אחד כדי שיהא ניכר אם הכניס בהם העובד כוכבים יין » (שו״ע יו״ד קל״ו:א). הכלי ריק ; והחשש הוא שמא ייתן בו המוביל את יינו שלו בדרך, ולא יהא דבר שיגלה זאת. אין החותם סוגר : הוא עושה את הפתיחה ניכרת. למעשה — שאל את רבך.

המחבר מכריע באחד ומביא את הדעה האחרת : « ויש מי שמצריך חותם בתוך חותם » (שו״ע יו״ד קל״ו:א). והש״ך נותן את הטעם בשם הר״ן — מניין החותמות נמדד לפי ריווח המזייף : « דהתם אין העובד כוכבים יכול להחליפו אלא ביין מבושל או בחומץ שהוא גרוע ממנו מעט שאם היה שבחו של זה מרובה ממנו היה חלופו ניכר ומיתפס עליו כגנב ומשום שבחא פורתא לא טרח ומזייף אבל כאן משום תשמיש מרובה טרח ומזייף. הר״ן » ((ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ב)). ומביא את הב״ח לעניין בדיעבד : « כתב הב״ח ובדיעבד כדאי הם המתירין בחותם א׳ לסמוך עליהם וע״ל סימן ק״ל ס״ב » ((ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק א)). ולמעשה : שני חותמות לכתחילה, ובדיעבד די באחד שלם. למעשה — שאל את רבך.

כן, וזו הנקודה המפתיעה ביותר שבסימן. הש״ך כותב בשם הטור : « ושהה אפילו שעה אחת ביד העובד כוכבים צריך הכשר כפי ענין כו׳ טור » ((ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)), ומוסיף את רבינו ירוחם : « וכ״כ ר׳ ירוחם דצריך הכשר אפי׳ לא שהה בידו אלא לפי שעה » ((ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)). והטעם בגמרא : כלי יין הוא מכניסו לקיום, והגזירה נאמרה בו אפילו לפי שעה. למעשה — שאל את רבך.

הרמ״א משיב בשני שלבים : « ואם עבר ושלחם בלא חותם יש להכשירו כפי ענין ההכשר אם היה של עובד כוכבים » (שו״ע יו״ד קל״ו:א) — הכלי צריך הכשר, כסימן קל״ה · 135 (« ועל הדרך שנתבאר סי׳ קל״ה: » ((ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ד))) ; אך אם כבר נשתמש בו, אינו אוסר בדיעבד. והט״ז מסרב לשלב השני : « לעיל סי׳ קכ״ב סעיף ט׳ הארכנו דלא קי״ל כן אלא אף בדיעבד אסור » ((ט״ז יו״ד קל״ו ס״ק ב)). למעשה — שאל את רבך.

לפי שהחזקה חדלה מלהיות מסתברת : « ואם הם חביות גדולות מותר להשהותן בבית העובד כוכבים אומן יום או יומים לתקנם דבכלי גדול כזה אין רגילים להשתמש בו לפי שעה » (שו״ע יו״ד קל״ו:א). הטעם כתוב בלשון עצמה — אין ממלאים כלי בגודל כזה ליומיים. אלא שהש״ך מעמיד בכך גבול : « מיהו כתבו יש פוסקים דלכתחלה יש ליזהר בכל מאי דאפשר וכ״כ האחרונים » ((ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ה)). למעשה — שאל את רבך.