סימן קל״ז — דִּין יַיִן כָּשֵׁר שֶׁהוּשַׂם לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁלֹּא נִכְשַׁר

לא. המחבר נותן מעמד מדויק : « כל הכלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים שהכניס בהם ישראל יין קודם שהכשירן אסור בשתייה ומותר בהנאה אפילו הוא יבש כל זמן שלא עבר עליו י״ב חדש » (שו״ע יו״ד קל״ז:א). שוב אין שותים אותו, אך מוכרים אותו וערכו אינו אבוד. והש״ך מבאר את הצירוף : « שאני הכא דקודם שנבלע בכלי היה אסור בהנאה נמצא כשמתערב ביין שבקנקנים איסור הנאה מתערב אלא שלפי שלא נתערב בעין רק מפליטת הכלי אינו אוסר רק בשתייה » ((ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ג)). למעשה — שאל את רבך.

שלושה שיעורים, והם כנגד שלושה מצבי כלי. כלי שמכניסו לקיום : מיד — « דגזרו עליו אפילו לפי שעה » ((ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק ב)). כלי רגיל ויבש : עשרים וארבע שעות, והטעם טבעי — « משום דצונן בצונן פולט ובולע במעת לעת. הרא״ש » ((ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ה)). ומעבר לשנים עשר חודש אין הכלי פולט עוד. למעשה — שאל את רבך.

כנגד קליפת הכלי, ולא כנגד הכלי כולו : « ואם היה ביין מעורב קיתון של מים אם יש במים ששה פעמים כנגד קליפת הקנקן מותר אפילו בשתייה » (שו״ע יו״ד קל״ז:א). והש״ך נותן לה שיעור מוחשי : « שאין היין נבלע אלא כדי קליפה שמקלפים העץ ברהיטני (כדלעיל סי׳ קל״ה סי״ג) רשב״א ומביאו ב״י וריב״ש סי׳ קל״ג » ((ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ט)). אלא שהוא מוסיף גבול מכריע : אם הוברר שעמד בו היין מעת לעת, הרי הכלי כבוש — « אבל בידוע שעמד בו מעל״ע הרי נעשה כבוש וכבר נתבאר בסימן ס״ט ס״ק ס׳ ובסימן צ״ח ס״ק י״ג דכבישה אוסר כל הכלי » ((ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ט)). למעשה — שאל את רבך.

כן, וזו הקולא היחידה שבסימן : « כלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים מותר ליתן לתוכם בין מים בין שכר בין שאר משקים ובלבד שידיח בתחלה לחלוחי היין שעל פני הכלים וכן מותר למלוח בהם » (שו״ע יו״ד קל״ז:ד). והטעם, אצל הטור, שהיין פוגם דברים אלו. ושני גבולות : הש״ך אוסר תשמיש קבוע — « ולא גזרי׳ משקין אטו יין משום דאקראי בעלמא הוא ש״ס ולפ״ז אסור ליתן בהם משקין דרך קבע » ((ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק ט״ז)) — והט״ז דוחה את גבול הזמן : « נ״ל פשוט אפילו אם המשקין נשתהים שם מעל״ע מותר דהא הטור כתב הטעם כיון שהיין פוגם אותם ואע״ג דבשאר דוכתי קיימא לן נותן טעם לפגם אסור לכתחלה שאני הכא דנבלע בצונן » ((ט״ז יו״ד קל״ז ס״ק ז)). למעשה — שאל את רבך.

לא, ובזה נחתם הסימן : « אין עובד כוכבים מסיח לפי תומו נאמן בהכשר כלים האסורים » (שו״ע יו״ד קל״ז:ו). והש״ך מבאר מדוע אין זה סותר את המקומות שמאמינים בהם למסיח לפי תומו : « י״ל דהתם מיירי בדבר דלא אתחזק איסורא משא״כ הכא דודאי נשתמש בכלים אלו יין של איסור » ((ש״ך יו״ד קל״ז ס״ק י״ט)). כל שיעורי הסימן מניחים ידיעה מהימנה ; והסעיף האחרון אומר מהיכן אין היא יכולה לבוא. למעשה — שאל את רבך.