סימן קל״ט — דִּינֵי אֱלִילִים וּבִטּוּלָם וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶם וּכְלֵיהֶם

מפני ששני כתובים חלוקים אומרים זאת, והט״ז אינו מניח לדרוש טעמם : « דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה להם אלוה אבל בשל ישראל כתיב ושם בסתר אינו חייב עד שישים דברים שבסתר » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א). ומכאן מסקנתו במומר : « ודבר פשוט נ״ל דאפי׳ ישראל מומר לעבודת כוכבי׳ נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע״פ שחטא ישראל הוא » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א). והנקודות הכסף משיגים מדברי הרמב״ם. למעשה, שאל את רבך.

הנוי מייפה את האליל, והתקרובת מוגשת לפניו כעין הקרבה : « נוי כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדי׳ וכלים נאים לנוי ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מיני מאכל » (שו״ע יו״ד קל״ט:ג). וההבדל מכריע בסעיף ב׳ : נוי של אליל של עובד כוכבים יש לו ביטול, ותקרובת לעולם לא — « ותקרובתה אין לה ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:ב). למעשה, שאל את רבך.

שהעושה חייב, והחפץ נשאר בהיתרו. והט״ז מביא את המפתח מן הר״ן : « לענין חיובא חדא מתרתי מחייב או כעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או כדרך עבודתה ונפקא לן מאיכה יעבדו אבל לגבי איסור תקרובת לעולם אינו חייב אלא כעין פנים דנפקא מאשר חלב זבחימו » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ז). שני דרכים מחייבות ; אחת בלבד אוסרת את החפץ. למעשה, שאל את רבך.

המחבר מתיר, ובתנאי שהוא עצמו מנסח : « נרות של שעוה שמדליקין לפניה נויה הם ואסורים ואם משכנם או מכרן לישראל מותרים דכיון שכיבן לצורך עצמו זהו ביטולן » (שו״ע יו״ד קל״ט:ט). והש״ך מעיר שסעיף י״ב פוסק את הכלל אחרת, ומניח בצ״ע ; והב״ח, בהבאת הש״ך, מוסיף שלדעת הרמב״ם כל הבא מתוך מקום עבודתם חשוד כתקרובת — « וכל בעל נפש יש לו להחמיר » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ג). למעשה, שאל את רבך.

הסימן מבחין בין שלושה מעשים. לכתוב : רק אחר מחיקה גמורה, ולדעת יש אומרים לעולם לא דברי תפילה — « דאין קטיגור נעשה סניגור » (שו״ע יו״ד קל״ט:יד). למכור : המחבר מביא את המתיר, והרמ״א את האוסרים, ומסיים « והמחמיר תבא עליו ברכה » (שו״ע יו״ד קל״ט:טו). לכרוך : « ואין לקשור ספרי עובדי כוכבים חוץ מספרי הדיינים והסופרים ואם חשש משום איבה כל מה שיכול להשמט ישמט » (שו״ע יו״ד קל״ט:טו). למעשה, שאל את רבך.