סימן ק״מ — דִּין תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּתְעָרֵב

לפי שהמשנה מונה אותה בין הדברים האוסרים בכל שהוא : « אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין בְּכׇל שֶׁהוּ: יֵין נֶסֶךְ, וַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין » (עבודה זרה ע״ד ע״א). המחבר כותב « אלילים ומשמשיה ותקרובתה אוסרים בכל שהוא שאם נתערב אחר מהם אפי׳ באלף כולן אסורו׳ » (שו״ע יו״ד ק״מ:א), והש״ך מוסיף את הנוי : « ונויה » (ש״ך יו״ד ק״מ ס״ק א). למעשה — שאל את רבך.

לא בביטול אלא בספק ספיקא : « אבל ספק ספיקא מותר כמו בשאר איסורין » (טור יו״ד ק״מ). הסעיף נותן לו שתי צורות — המעבר לתערובות אחרות : « ואם א׳ מהתערובו׳ הראשון נתערב בשנים אחרים ונפל מהג׳ אחד לב׳ אחרים הרי אלו האחרים מותרים » (שו״ע יו״ד ק״מ:א) ; והדבר שנאבד מן העולם : « וכן אם אחד מהתערובות הראשון נפל לים או נשרף בענין שנאבד מהעולם כל הנשארים מותרים ליהנות בהם שנים שנים ביחד אבל לא האחד לבדו ובלבד שלא יהנה אדם אחד מכולם » (שו״ע יו״ד ק״מ:א). למעשה — שאל את רבך.

המחבר אינו מתיר אלא את השלישית, והש״ך נותן את טעמו : « ולעיל סימן ק״י ס״ח בדברים החשובים פסק המחבר דלא שרי אלא התערובות הג׳ ולזה אסר גם כאן התערובות השני » (ש״ך יו״ד ק״מ ס״ק ב). אך הוא דוחה חומרה זו : « אבל כבר כתבתי לעיל סימן ק״י ס״ק נ״א דדברי הרמב״ם הם ברורים ואינם סותרים זה את זה כלל ובכאן שרי התערובות השני לכ״ע » (ש״ך יו״ד ק״מ ס״ק ב). והבאר היטב מביאו : « כ׳ הש״ך דהמחבר לטעמיה אזיל דס״ל בסי׳ ק״י דלא שרי אלא תערובות הג׳ אבל כבר כתבתי שם דבכאן שרי התערובות השני לכ״ע » (באר היטב יו״ד ק״מ ס״ק א). למעשה — שאל את רבך.

לפי שהתלייה נשארת תלייה. סימן ק״י נותן את הטעם : « ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד דממה נפשך איכא חדא דהיתרא אבל לאוכלם אחת אחת אסור » (שו״ע יו״ד ק״י:ז) — וההגהה : « ואפילו לאכלם שתים שתים אסור לאדם אחד לאכול את כולם ואפי׳ ב׳ בני אדם אין לאכלם כולם בבת אחת » (שו״ע יו״ד ק״י:ז). והט״ז מפנה לשם : « זה נתבאר סי׳ ק״י ס״ח גם מה שכתוב כאן שאסור להנות לאחד מכולם נתבאר שם » (ט״ז יו״ד ק״מ ס״ק א). למעשה — שאל את רבך.

הרמב״ם מצריך שנאבדו שנים : « טַבַּעַת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה טַבָּעוֹת וְנָפְלוּ שְׁתַּיִם מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל הֻתְּרוּ כֻּלָּן שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָיְתָה בִּכְלַל הַשְּׁתַּיִם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י׳). הבית יוסף מראה את מקורו : « משמע שהוא סובר דע״כ לא שרי רב נחמן אלא בנפלו שתים וכדאיתא בגמרא דאמר ר״נ אנא תרתי קאמינא » (בית יוסף יו״ד ק״מ). והמחבר כותב את קריאת הטור ומביא את קריאת הרמב״ם : « ויש מי שאוסר אלא אם כן נפלו שתים לים הגדול או נשרפים » (שו״ע יו״ד ק״מ:א). למעשה — שאל את רבך.