סימן קמ״א — דִּין הַצְּלָמִים וְהַצּוּרוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים

מפני שאין אנו יודעים את כוונת עושהו, ומחזיקים אותה לפי המקום. המחבר כותב « כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים אסורים דסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכרכים מותרים דודאי לנוי נעשו » (שו״ע יו״ד קמ״א:א). שני סימנים הופכים את חזקת הכרך — הפתח והדבר שביד : « אא״כ עומדין על פתח המדינה… והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת » (שו״ע יו״ד קמ״א:א). הש״ך מדייק שספק ממש נשאר אסור : « ואה״נ בספק אם נעשו לשם אלילים או לנוי אסורים דבעינן דוקא למידע בודאי שנעשו לשם נוי כדקאמר בסיפא » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק א).

סעיף ב׳ אומר « המוצא שברי צלמים מושלכים או בתוך שברי נחושת או אפילו שברי אלילים עצמן מותרים אבל מצא תבנית יד או רגל והוא עומד על בסיסו אסור » (שו״ע יו״ד קמ״א:ב). השבר מעיד שבעליו השליכו ; יד על בסיס נראית כאילו כך נעשתה, ולאברים כאלה עובדים. ואף על פי כן הש״ך רואה את הרמב״ם כעיקר : « אבל באמת דברי הרמב״ם נראין עיקר בש״ס דכל שברי אלילים אסורים אפילו אינם עומדים על בסיסם דחיישינן שמא לא בטלום העובדי כוכבי׳ אבל שברי צלמים מותרים דאיכא ספק ספיקא ספק נעבדו או לא ואת״ל נעבדו שמא בטלום העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ז).

לא : הכוס כלי מבוזה, ששותים בו, ואין אדם חוקק בו כדי לעבוד. סעיף ג׳ : « אם הכלים מכובדים אסורים שודאי נעשו לשם אלילים ואם הם מבוזים מותרים שלא נעשו אלא לנוי » (שו״ע יו״ד קמ״א:ג). ובזמן הזה הרמ״א מתיר אף את ההנאה מן המכובדים, בלי להשהותם : « והמנהג כסברא הראשונה ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן » (רמ״א יו״ד קמ״א:ג).

סעיף ד׳ : « אסור לצייר צורות שבמדור שכינה כגון ד׳ פנים בהדי הדדי וכן צורות שרפים ואופני׳ ומלאכי השרת וכן צורת אדם לבדו כל אלו אסור לעשותם אפילו הם לנוי ואם עובד כוכבים עשאם לו אסור להשהותם » (שו״ע יו״ד קמ״א:ד). המקור הוא הפסוק לא תעשון אתי, הנדרש ״שמשי״ — ארבעה פנים, מלאכים, מאורות — ו״אותי״ — צורת אדם. אבל בשוקע, או להתלמד, מותר : « ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרות אפי׳ בולטות » (שו״ע יו״ד קמ״א:ד).

לא, אם היא ממתכת : סעיף ח׳ אומר « אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים ואפי׳ אינה גבוהה י״ח טפחים » (שו״ע יו״ד קמ״א:ח). הש״ך מתיר עץ וחרס, הפסולים במקדש : « שאע״פ שאינה של זהב כשרה במקדש אבל אינה של מתכות כגון של עץ וכה״ג שרי דפסולה במקדש » (ש״ך יו״ד קמ״א ס״ק ל״ה).