Fifteen seifim — the Shulchan Arukh announces it itself: ובו ט״ו סעיפים. The idol is forbidden for benefit; how far does that prohibition spread? Its coal and ashes stay forbidden, its flame is permitted; its knife slaughters but does not cut; its wood forbids the bread it baked, but not the bread baked by its embers; its shade forbids sitting there, yet the vegetables growing beneath it are permitted. Two measures govern everything: what still has substance, and what is the sole cause of the result (Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 142 — 15 seifim)
« כשם שהאלילים אסורים בהנאה כך כל הנאות הבאות ממנה אסורות » (שו״ע יו״ד קמ״ב:א)
Just as idols are forbidden for benefit, so too every benefit that comes from them is forbidden. One sentence, and the whole siman is in it: it is not the idol alone that is out of use, but the entire chain that proceeds from it. The fourteen seifim that follow do nothing but look for its last link.
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 142:1LEVEL 01
The Hebrew of all fifteen seifim with a flowing English rendering. Coal and flame, the knife, the shuttle, the oven and the bread, the vessels, the pot, the fledglings, the shade, the vegetables, the festival tree, the barren trees, the bathhouse and the music — explained step by step, with the sugyot, the Rambam, the Tur, the Beit Yosef, the Shach, the Taz, the Baer Hetev and the Pitchei Teshuva.
📖 StudyLEVEL 02
In-depth pilpul: the chakira of זה וזה גורם in idolatry — a rule of causation or a measure of severity; the Taz against the Mechaber on the indispensable cause; the Shach ס״ק י against the Beit Yosef on the coal, and the Tosefta of Orlah he finally finds; the Nekudot HaKesef against the Taz; and the dispute over transposing the Rambam’s language from orlah to idolatry.
📖 StudyLEVEL 03
A master table of the fifteen seifim clause by clause, the four questions that sort the whole siman, the disputes of the Shach and the Taz side by side, the golden rules, the mnemonics and the classic pitfalls.
📖 StudyLEVEL 04
The practical halakha according to the ש״ך, the ט״ז, the באר היטב, the פתחי תשובה and the נקודות הכסף, then contemporary cases. Note: the Admur HaZaken did not write a Shulchan Arukh on Yoreh De'ah — this is a level of psak, not “Daat HaRav”.
📖 StudyBecause the coal still has substance and the flame has none. The beraita says: « גַּחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרָה, וְשַׁלְהֶבֶת — מוּתֶּרֶת » (ביצה ל״ט ע״א) , and the Rambam gives the reason: « עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י׳ . The Taz adds a decisive qualification: the flame is permitted only when detached from the coal — « פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג) . For the application to your own situation, consult your Rav.
The beraita permits it, and gives the reason in the text itself: « סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא » (חולין ח׳ ע״א) . But the Mechaber forbids slaughtering a dying animal with it, because there one is no longer damaging it but saving it: « וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ט . And the Shach recalls that a second prohibition remains, that of the taste absorbed in the blade: « מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג) . For the application to your own situation, consult your Rav.
The oven must first be cooled and then reheated with permitted wood. If it was baked without cooling, the blaze opposite, the bread is forbidden for benefit: « נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים — אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ — יוּתַּץ, וְאִם יָשָׁן — יוּצַן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב) . The Tur recalls the principle and its limit: « אבל אנן קיימא לן זה וזה גורם מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות ע״י זה וזה גורם » (טור יו״ד קמ״ב) . And if the embers were raked out, the baking is permitted: « גָּרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה בְּחֻמּוֹ שֶׁל תַּנּוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי עֲצֵי אִסּוּר הָלְכוּ לָהֶן » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ז הלכה כ״ב — though the Shach holds that in idolatry this does not apply: « אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י) . For the application to your own situation, consult your Rav.
Because a double cause requires that both causes act together. For the vegetables the shade and the ground act together, and the Rambam makes a general rule of it: « וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ד . For the pot the gemara answers that the cooking had already begun before the permitted wood arrived: « אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר״, קְדֵירָה — אֲסוּרָה, דְּהָא קַבְּלָה בִּישּׁוּלָא מִקַּמֵּי דְּנִיתֵּן עֵצִים דְּהֶיתֵּירָא » (פסחים כ״ז ע״א) . The Shach explains why the vegetables are permitted even at the outset: « ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה) . For the application to your own situation, consult your Rav.
The Mechaber permits it, taking up the Rambam’s language: « מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹי וְלֹא לְעָבְדָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ח . The source is Rabban Gamliel’s answer to the philosopher: « אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמֵר: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב) — and the criterion is the use, not the form: « זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב) . But if that was its manner of worship, it is forbidden: « וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב) . For the application to your own situation, consult your Rav.
Seif 15 forbids it, and the Beit Yosef gives the source: « כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה) אסור לשמוע כלי שיר של אליל או להסתכל בנוי אליל כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפרק כ״ש (כו.) מההיא דא״ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב) . The Rama adds that what one does not intend is permitted, on the sugya in Pesachim: « אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב) . The Shach specifies both edges of that permission: « ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד) . For the application to your own situation, consult your Rav.