סימן קמ״ב — שהאלילים ותשמישיהם אסורים בהנאה

לפי שבגחלת יש עדיין ממש ובשלהבת אין. הברייתא אומרת : « גַּחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרָה, וְשַׁלְהֶבֶת — מוּתֶּרֶת » (ביצה ל״ט ע״א) , והרמב״ם נותן את הטעם : « עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י׳ . והט״ז מוסיף סייג מכריע : אין השלהבת מותרת אלא כשנפרדה מן הגחלת — « פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג) . ליישום למעשה במצבך — שאל את רבך.

הברייתא מתירה, וטעמה כתוב בגופה : « סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא » (חולין ח׳ ע״א) . אבל המחבר אוסר לשחוט בה בהמה מסוכנת, שהרי שם אינו מקלקל אלא מציל : « וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ט . והש״ך מזכיר שנשאר איסור שני, של הבליעה שבסכין : « מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג) . ליישום למעשה במצבך — שאל את רבך.

תחילה יש לצנן את התנור ואחר כך להסיקו בעצי היתר. אפה בלא צינון ואבוקה כנגדו — הפת אסורה בהנאה : « נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים — אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ — יוּתַּץ, וְאִם יָשָׁן — יוּצַן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב) . והטור מזכיר את הכלל ואת גבולו : « אבל אנן קיימא לן זה וזה גורם מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות ע״י זה וזה גורם » (טור יו״ד קמ״ב) . ואם נגרפו הגחלים — הבישול מותר : « גָּרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה בְּחֻמּוֹ שֶׁל תַּנּוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי עֲצֵי אִסּוּר הָלְכוּ לָהֶן » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ז הלכה כ״ב — אלא שהש״ך סובר שבעבודה זרה אין זה כן : « אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י) . ליישום למעשה במצבך — שאל את רבך.

לפי שזה וזה גורם מצריך ששני הגורמים יפעלו כאחד. בירקות — הצל והקרקע פועלים יחד, והרמב״ם עושה מזה כלל : « וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ד . ובקדרה משיבה הגמרא שהבישול כבר התחיל קודם שבאו עצי ההיתר : « אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ״זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר״, קְדֵירָה — אֲסוּרָה, דְּהָא קַבְּלָה בִּישּׁוּלָא מִקַּמֵּי דְּנִיתֵּן עֵצִים דְּהֶיתֵּירָא » (פסחים כ״ז ע״א) . והש״ך מבאר מדוע הירקות מותרים אף לכתחילה : « ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה) . ליישום למעשה במצבך — שאל את רבך.

המחבר מתיר, בלשון הרמב״ם : « מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹי וְלֹא לְעָבְדָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ח . והמקור הוא תשובת רבן גמליאל לפילוסוף : « אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמֵר: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב) — והקובע הוא השימוש, לא הצורה : « זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב) . ואם היה דרך עבודתה בכך — אסור : « וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב) . ליישום למעשה במצבך — שאל את רבך.

סעיף ט״ו אוסר, והבית יוסף נותן את המקור : « כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה) אסור לשמוע כלי שיר של אליל או להסתכל בנוי אליל כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפרק כ״ש (כו.) מההיא דא״ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב) . והרמ״א מוסיף שדבר שאין מתכוין מותר, על פי סוגיית פסחים : « אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב) . והש״ך מדייק את שני גבולותיו של היתר זה : « ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד) . ליישום למעשה במצבך — שאל את רבך.